משתמש:Douek Shalom Shlomo/שאול דואק
חייו, פועלו ומוצאו של שאול דואק (1909-1964), אסיר ציון[1], שזורים במאורעות היסטוריים של העם היהודי, מגירוש משפחתו מספרד (1492), דרך התיישבות היהודים באימפריה העותומאנית, הפיכת הקצינים הטורקים הצעירים (1908), הגירת היהודים מהאימפריה העותומאנית, בתחילת שנות המאה העשרים, לארצות אמריקה, מערב אירופה ומצרים, קרב אל-עלמיין (1942) במלחמת העולם השנייה בגבול מצרים-לוב, מהלך חייו במצרים, תקופת פעילותו הציונית במצרים, מאסרו[2] וגירושו ממנה, עלייתו למדינת ישראל (1949), חטיפת בנו (1949, פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן), קשיי היקלטותו בישראל, מהלך חייו בישראל, עד למותו משברון לב.
מעבר המשפחה מאנתאב למצרים
שאול דואק, אסיר ציון נולד ב-27 לדצמבר 1909 באנתאפ (קיליס), באזור חאלב. באותה תקופה העותומנים (הטורקים) שלטו במרחב. שמות הוריו: מוסא (משה) דואק וזאריפה (בלה) לבית הררי. שם סבו של שאול הוא חיים דואק. משפחת דואק היא משפחת כוהנים שגורשה מספרד (1492) והשתקעה באנתאפ-חאלב. בשנת 1928 שונה שם העיר לגזיאנטאפ (טורקיה). שנה קודם להולדתו של שאול, התבצעה "הפיכת הטורקים הצעירים" שבעקבותיה החלו לראשונה בגיוס היהודים לצבא העותומאני (על-פי חוק שהתקבל בפרלמנט העותומאני בשנת 1909). חובת הגיוס והמצב הכלכלי המדורדר, הביאו להגירה המונית של יהדות חאלב רבתי לארה"ב, לארצות דרום אמריקה, לבריטניה (בעיקר למנצ'סטר) ולמצרים. בהיותו של שאול כבן שנתיים וחצי (בשנת 1912) החליטו הוריו להגר לאנגליה (מנצ'סטר). הם הפליגו באונייה. בתחילת השייט מנועי האונייה התקלקלו, ועל כן הם עגנו בנמל אלכסנדריה שבמצרים. נאמר לנוסעים שתיקון התקלות באונייה יארך כחודש. נוסעי האונייה ירדו ממנה באלכסנדריה. משפחתו של שאול נסעה לקהיר. בתקופת שהייתם בקהיר, החליטה המשפחה להישאר ולהשתקע בעיר ולא להמשיך במסעה. קהיר של אותה תקופה הייתה עיר בינלאומית תוססת, בין השאר בעקבות פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, כיבוש מצרים על ידי בריטניה בשנת 1882 (שבעקבותיו היגרו אליה הרבה יהודים מרחבי המזרח התיכון, ממזרח אירופה וממרכזה) וההשפעה הגדולה שהייתה לתרבות הצרפתית על חיי היום יום של היהודים, המיעוטים והאליטה המצרית.
חיי המשפחה בקהיר
בהיותו של שאול בן עשרים ושתיים (בשנת 1931) הוא הקים בקהיר, יחד עם אחיו מוני (שמעון), מפעל לטקסטיל, בשכונת אל-אזהר בקהיר ופתחו שתי חנויות גדולות לממכר בדים, בשכונת אל-דאהר. בין השאר, הם צבעו בדים בשלל עיצובים באיכות גבוהה. שאול, שהיה בעל חוש טכני מפותח, ניהל את הייצור והמיכון ושמעון, אחיו, עסק בשיווק ומכירות. שאול היה ידוע כבעל כושר ביטוי גבוה בכתב.
שאול התחתן בקהיר עם רנה (ילידת 1919) למשפחת מוסרי, ילידת קהיר, ששמות הוריה: שלום מוסרי ורחל לבית דואק. גם משפחתה של רנה היא ממוצא חאלבי. הזוג, שאול ורנה, התגוררו בדירה ברחוב "אמין אל-דוואלה" מספר 2, ברובע קובסי בקהיר. הם העסיקו שם עוזרת בית מצריה בשם אמינה. לזוג נולדו במצרים שלושה ילדים: שלום-שלמה (1943), רחל-שולה (1946) ויוסף (1947). בני המשפחה נהגו לנפוש מדי שנה בחודש אוגוסט באבו קיר, עיירת נופש באזור הדלתא של הנילוס, על חוף הים התיכון, סמוך לאלכסנדריה. בבעלותו של שאול הייתה מכונית מתוצרת DKW הגרמנית (1916-1966), שלימים הפכה להיות AUDI. בשנת 1946, שאול ביקש מהשלטונות המצריים להנפיק לו דרכון מצרי. השלטונות הסכימו להנפיק לו רק תעודת מעבר (Lessez Passer) לפלשתינה וללבנון, אך שאול החליט לבסוף לא לנסוע. בתקופת מלחמת העולם השנייה, התחולל קרב אל-עלמיין (1942), בגבול מצרים-לוב בין הכוחות הבריטיים לכוחות הצבא הגרמני. בתקופה זו נכנסה הקהילה היהודית במצרים לחרדה גדולה וערכה הכנות שמא מצרים תיכבש על ידי הצבא הגרמני-נאצי.
תקופת מאסרו במצרים
בליל 14 במאי 1948 התדפקו שוטרים על דלת דירתו של שאול (בליווי בלש משטרתי מהעדה הקראית, שהיה ידוע לשמצה בקרב יהודי שכונת קובסי) וביקשו ממנו להתלוות אליהם למספר שעות. החקירות שעבר שאול, על פעילותו הציונית, היו ארוכות ומתישות. למרות זאת, הצליח שאול שלא להסגיר מי מחבריו או בני משפחתו, שפעלו בחשאי. (אחיינו של שאול, מוריס סטון, פעל שנים רבות בחשאי למען מדינת ישראל. בשנת 1953 מוריס נעצר ונכלא לחצי שנה. עם שחרורו עלה ארצה והתגייס לצה"ל בדרגת רס"ר). בתום חקירתו הועבר שאול למחנה "האקסטפ" (Huckstep)[3], מרחק של כ- 14 ק"מ ממרכז קהיר. לשם הובאו בהמשך כמה מאות יהודים שנחשדו בפעילות ציונית. מחנה האקסטפ נקרא על שמו של חייל אמריקני יליד 1906 (ממדינת איווה, ארה"ב ( שנהרג בהתרסקות מטוס בצפון אפריקה בשנת 1943. האקסטפ שימש את הבריטים ואת כוחות הברית כמחנה צבאי וכשדה תעופה במהלך מלחמת העולם השנייה. ממנו סופקה רוב האספקה הצבאית לכל המזרח התיכון. במחנה האקסטפ היה גם בית חולים עם 1,100 מיטות ותחנת רדיו אמריקנית. בהאקסטפ נכלאו, בנוסף ליהודים שנחשדו בפעילות ציונית, גם חברי תנועת האחים המוסלמים וקבוצה של קומוניסטים.
יהודי המחנה העצורים התקבצו בקבוצות לפי מאפייניהם המשותפים. תנאי המחייה במחנה היו קשים. העצורים לא הועמדו לדין במהלך כל תקופת מעצרם. הם ארגנו לעצמם פעילויות ספורט, לימודי עברית, חוגים, משחקים וכד'. הם נהגו לשחק קלפים עם מפקד המחנה ש"באורח פלא" תמיד יצא מורווח כספית. השלטונות אפשרו אחת לתקופה ביקורי בני משפחה במחנה.
שאול סיפר בשנת 1963 לבנו שלמה-שלום (השיחה הוקלטה – איכותה ירודה) על תקופת מעצרו. בין השאר, הוא סיפר על אירוע לפיו התכוונו עצורי האחים המוסלמים במחנה, שהיו בסמוך לאזור של העצורים היהודים, להתנפל על העצורים היהודים במטרה להורגם. הדבר נודע מבעוד מועד ליהודים והם התארגנו, פירקו את מיטות הברזל שישנו עליהם, אספו קרשים ואבנים, הקימו מחסומים, הכינו שמן חם והתכוננו להדוף את המתקפה של האחים המוסלמים. ברגע האחרון התערבה הנהלת האקסטפ והצליחה למנוע את הפוגרום. השיר "הבאנו שלום עליכם" היווה מעין הימנון לעצורי המחנה, והם נהגו לשיר אותו בכל פעם שבני משפחותיהם עמדו לבקר. במהלך תקופת המעצר חשש שאול שמא יעבירו אותו, כמו שעשו לאחרים, מהאקסטפ שליד קהיר אל מחנה "א-טור" שבחצי האי סיני, רחוק ממשפחתו ושתנאיו היו גרועים לאין ערוך. תקופת מעצרו של שאול ארכה כשנה וחצי. אישור על כך ניתן לו מאוחר יותר בארץ על ידי ועדה של מכובדים שחיו אז במצרים והכירו את העצורים. האישור ניתן גם על סמך עדויותיהם של עצורים אחרים. על האישור חתום גם הרב עובדיה יוסף.
עליית המשפחה לישראל
עם שחרורו ממחנה המעצר האקסטפ, הצטווה שאול דואק לעזוב מייד את מצרים, ללא מימוש רכושו וחפציו. הוא הוחתם, בתעודת המעבר (Lessez Passer) שהייתה ברשותו, שהוא עוזב את מצרים ללא אפשרות לחזור אליה. כלומר, הוא גורש. שאול עלה לאונייה עם בני משפחתו, שכללה את אשתו (רנה) וילדיו שנולדו לו עד אז (שלום-שלמה, רחל, יוסף). המשפחה הפליגה מנמל אלכסנדריה ביום 06.09.1949 והגיעה לנמל ונציה, איטליה, ביום 10.09.1949, שם הם שוכנו על ידי הרשויות של מדינת ישראל במחנה עולים, ושם גם נעשו להם בדיקות וחיסונים. עם הגעתם ארצה ביום 04.10.1949, דרך נמל יפו, הונפקו להם תעודות עולה והם שוכנו באוהל, במחנה עולים א' בפרדס חנה. תקופת החורף, סמוך להגעת המשפחה למחנה העולים בפרדס חנה, הייתה קשה במיוחד וזו הינה השנה היחידה עד כה שבה ירד שלג כבד שנערם בפרדס חנה וכן בתל אביב. בסביבות סוף דצמבר 1949, בעת שהתחוללה סערת שלג קשה, האוהל בו שכנה המשפחה נעקר ועף.
חטיפת הבן יוסף, פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן
באותה העת, נעקץ יוסף (יליד 15.11.1948), בנו של שאול (ילד יפהפה עם שיער בלונדיני מתולתל ועיניים כחולות), כנראה על-ידי חרק כלשהו ומקום העקיצה הזדהם. אחות, שהגיעה לאוהל המשפחה, אמרה להורים שעליהם להביאו למרפאת המחנה כדי להזריק לו פניצילין, וכך עשו. מדי יום באו ההורים לבקרו במרפאה (דרך אשנב מבחוץ). הם שמחו על כך שילדם נמצא במקום באוהל רעוע, בבניין המרפאה החם והמוגן מפני השלג הכבד והקור. לאחר מספר ימים הם התבקשו לבוא לקחת את בנם. בגלל השלג הכבד הם השתהו ביום-יומיים וכאשר באו לקחתו, הם לא מצאו אותו במרפאה. בקשתם לדעת היכן הילד זכתה להתעלמות מוחלטת, עד שלאחר התעקשות ההורים, נאמר להם שהוא הועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה[4]. ההורים הגיעו לבית החולים רמב"ם ושם נאמר להם שילדם לא הגיע אליהם. לאחר ששאול דואק רתח מזעם על התנהלות הדברים ביחס לבנו, נקראו למקום שוטרים, ולאחר ששמעו את דבריו של שאול הם צידדו בו ודרשו מצוות בית החולים לתת מידע לאב על בנו. לבסוף הואילו בבית החולים לידע את שאול שבנו הגיע אליהם מהמרפאה בפרדס חנה ביום 04.01.1949 ומת ביום 09.01.1949 ונקבר, ללא ידיעת המשפחה וללא מסירת הגופה לקבורה בנוכחות המשפחה. שאול ביקש לקבל על כך אישור בכתב וסורב, ושוב, רק בהתערבות השוטרים הואילו לתת לו אישור כלשהו, על כך שבנו הובא לבית החולים ומת שם, ביום 10.01.1950. לא נמסרה תעודת פטירה. המשפחה התלוננה במשטרה על היעלמותו של יוסף. במהלך השנים, הוקמו שלוש ועדות לחקירת היעלמותם של ילדי תימן ואחרים: ועדת בהלול-מינקובסקי, 1967, שהוקמה על ידי שרי המשפטים והמשטרה, ועדת שלגי, 1988, שהיתה ועדה פרלמנטרית וועדת יהודה כהן-יעקב קדמי, 1995, שהיתה ועדה ממלכתית. האם ובני המשפחה האחרים העידו בפני הוועדות (תיק מספר 1399/76) על היעלמותו של יוסף דואק. ועדת בהלול-מנקובסקי הורתה, בשנת 1967, למשרד הפנים לרשום את יוסף דואק (ת.ז. 04137988) כמי שמת ולהנפיק תעודת פטירה למשפחה. בתעודת הפטירה של משרד הפנים אין ציון של מספר תעודת הזהות של הנפטר וכן אין פרטים אלמנטריים הכרחיים; רשום שם שמו של הילד בלבד ושהתעודה הונפקה על סמך הוראת ועדת החקירה. נפשם של ההורים שאול ורנה נשברה ובמהלך כל חייהם ציפו לכך שיום יבוא והילד שנעלם יופיע. הם מעולם לא ישבו שבעה על היעלמותו של הילד. בשנת 1980 הצליח שלמה-שלום, הבן, שהיה מנכ"ל מלון מרינה תל אביב, להפעיל את קשריו ולקבל, מארכיון בית החולים רמב"ם בחיפה, את העתק הסיכום הרפואי מתיקו של יוסף. המסמך חתום על ידי רופא בשם ד"ר פלק. העתק המסמך נמסר לוועדת החקירה של השופט כהן בשנת 1995.
המעבר לתל אביב ובת ים
מספר חודשים לאחר עלייתם והיעלמות בנם יוסף, עזבה המשפחה את מחנה העולים בפרדס חנה ביום 03.03.1950, ועברה לגור בתל אביב. הם שכרו חדר בבית ערבי נטוש, בשכונת חסן בק, ליד המסגד שברחוב הכובשים[5]. לחדר המגורים היתה חצר משותפת לשני דיירים נוספים, עם שירותים משותפים. בחדרים הסמוכים גרו משפחת אמיגה ואביה של רנה, שלום מוסרי, שעלה ממצרים מאוחר יותר. שאול החל לעבוד בבית חרושת לביסקוויטים (פתי-בר) סמוך למקום מגוריו, ברחוב הכובשים. תוך זמן קצר קודם שאול לתפקיד מנהל המפעל. בעל המפעל הציע לשאול שותפות תמורת אלף לירות, אך לשאול לא היה את הסכום הנדרש. בשנת 1951 רכשה המשפחה דירת חדר וחצי חדשה בשיכון עמידר בבת ים (ברחוב השלושה 13). באותה תקופה רחוב השלושה היה סלול עם כורכר ובדירה לא היתה עדיין אספקת חשמל. מדי בוקר, בשעה 05:00, נהג שאול לרכוב על אופניו מבת ים למפעל הביסקוויטים בתל אביב. בערך בשנת 1960, רכש שאול חנות מכולת בשולי שכונת עמידר, ברחוב נגבה, בה עבד עד ליום מותו. שאול נפטר ביום 24.08.1964, בגיל 55, משברון לב, בעיקר עקב היעלמותו של בנו. הוא היה בין הראשונים להיקבר בשטח בית הקברות בחולון שאך זה נפתח. בני המשפחה בטוחים שיוסף לא מת אלא נחטף. רנה ושאול השאירו צוואה לצאצאיהם להמשיך לחקור את השתלשלות האירועים שהביאו לחטיפתו (היעלמותו) של בנם.
לזוג שאול ורנה נולדו עוד ארבעה ילדים בישראל: אסתר (1950), יצחק (1951), לאה (1955) ובלה (1960). לאחר מותו של שאול, רנה, אשתו, נותרה לבדה להתמודד עם גידול שישה ילדים. רנה נפטרה גם היא משברון לב ומתלאות החיים הקשים שהיו מנת חלקה, בגיל 57, בשנת 1977. היא קבורה בבית הקברות בחולון.
תקופת כהונתו של חיים דוויק, אחיר הבכור של שאול דואק, כרבה הראשי של מצרים
לאחר מותו של הרב נחום ששימש כרב הראשי של מצרים בשנת 1960, התמנה אחיו הבכור של שאול, הרב חיים דוויק (1905-1974), לרב הראשי של יהודי מצרים, כפי שציווה הרב נחום בטרם מותו. הרב חיים דואק היה הרב הראשי האחרון ששימש בתפקיד זה במצרים. לשכתו של הרב הראשי שכנה בשכונת עבאסייה בקהיר. הרב חיים דואק היגר ממצרים בשנת 1972. הוא נפטר בניו יורק בשנת 1974. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים.
קטגוריה:אסירי ציון קטגוריה:ילידי 1909
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:קישור כללי
פרמטרי חובה [ כותרת ] חסרים {{{כותרת}}}, באתר www.zionprisoners.gov.il - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים {{{מחבר}}}, Camp Huckstep, Wikipedia, 2018-12-08 - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים {{{מחבר}}}, Camp Huckstep, Wikipedia, 2018-12-08 - ^ רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם, באתר www.rambam.org.il
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים {{{מחבר}}}, Hassan Bek Mosque, Wikipedia, 2020-06-05