הטורקים הצעירים
הטורקים הצעירים (בטורקית עות'מאנית: ژؤن ترک) הייתה מפלגה לאומנית טורקית שתפסה את השלטון באימפריה העות'מאנית ב-1908 לאחר שהדיחה את הסולטאן עבדול חמיד השני.
| מדינה | טורקיה |
|---|---|
| מייסד | סטודנטים לרפואה באיסטנבול |
| תקופת הפעילות | 1890–1920~ (כ־30 שנה) |
| אידאולוגיות |
|
| סיעות שהתפצלו | מועצת האיחוד והקידמה (הזרם הלאומני); מפלגת החופש וההסכמה (הזרם הליברלי) |
  | |
רקע היסטורי
עריכהארגון הטורקים הצעירים קם ב-1890 על ידי סטודנטים לרפואה באיסטנבול, במטרה להפיל את שלטונו העריץ של הסולטאן עבדול חמיד השני שלא כיבד את החוקה ולא שיפר את מצבה הנחשל של האימפריה העות'מאנית.
הארגון התרחב במהירות תוך שהוא מקיים קשרים חשאיים עם ליברלים טורקים, שהוגלו לפריז. סיסמת הארגון הייתה "סדר וקידמה" והוא הונהג בתחילה על ידי אהמט רזא . בשנת 1896 ניסה הארגון להדיח לראשונה את הסולטאן ונכשל. בעקבות ניסיון זה הקים הסולטאן בית דין צבאי מיוחד בנשיאות רשיד פאשה. בית הדין אסר, הגלה והוציא להורג מאות מתומכי התנועה.
בשנת 1900 הצטרף אל הגולים בצרפת הנסיך סבאהדין (אנ'), ובמהרה הפך למנהיגה של התנועה. הוא קבע שנחשלות האימפריה העות'מאנית אל מול המעצמות האירופאיות נובעת מכך שהטורקים לא אימצו את רעיון האינדיבידואליזם והיוזמה האישית, כפי שעשו האירופאים ופיתח את תורת "האימפריה העות'מאנית הפדרלית" שדגלה במינימום של התערבות בחיי האזרחים.
בשנים הבאות עסקה הנהגת "הטורקים הצעירים" בשאלתה הצלתת האימפריה העות'מאנית. היה ברור כי ראשית על האימפריה לעבור מודרניזציה מואצת ושנית עליה למצוא בסיס מאחד לכל העמים בתחומה, בעיקר הערבים והטורקים.
קבוצה של סטודנטים, משכילים וקציני הצבא העות'מאני החלו להתארגן בסלוניקי תחת הארמייה השלישית של הצבא העות'מאני. המורדים לא היו קצינים זוטרים ופטריוטיים, אלא דווקא הקצינים הבכירים שהגיעו מהשכבה השלטת של האימפריה והרגישו שלא ניתן לשמר את האימפריה ולהמשיך למשול במדינות הכפופות במצב הקיים של נחשלות וסכנות המאיימות מבחוץ.
הפיכת הטורקים הצעירים
עריכה
בשנת 1908 הצליחו הטורקים הצעירים לבצע את הפיכתם שכונתה "הפיכת הטורקים הצעירים" והדיחו את הסולטאן. הגורמים הישירים למרד היו האיום ההולך וגובר על האימפריה ומצבו ההולך ומדרדר של הצבא העות'מאני עם זאת בפועל לא יצאה מעולם הוראה מהמטה הראשי של התנועה שישב אז בסלוניקי לצאת למרד.
ביולי 1908 נשלח הגנרל שמסי פאשה לדכא את המורדים שברחו להרים עקב הרדיפות הפוליטיות של הסולטאן. ב-7 ביולי 1908 נורה גנרל שמסי על ידי קצין ששירת תחת פיקודו והיה חבר ב"טורקים הצעירים". הדבר עורר את התאים הרדומים של התנועה, ונס המרד הונף בקרב הצבא שחנה באדירנה, 250 ק"מ צפונית-מערבית לאיסטנבול. חברי התנועה דרשו את חידוש החוקה משנת 1876 . ב-20 ביולי 1908 התקוממה האוכלוסייה במנסטיר שבמקדוניה. אולטימטום נשלח מכל רחבי האימפריה, ולפיו יש לחדש את החוקה או שהמורדים יעלו על איסטנבול וידיחו את הסולטאן בכוח. ב-25 ביולי 1908 הכריז הסולטאן על השבת החוקה.
כחלק מהמהפכה ואף לפניה, הפיצו ברחבי אירופה נציגי הטורקים הצעירים את תפיסת עולמם. על פעילות זו העיד לימים בזכרונותיו יוסף קרוק, סוציאליסט יהודי ממוצא פולני, ופעיל בכמה מהלכים מהפכניים[1] כי:
תורכיה היתה (יחד עם רוסיה ואוסטריה) אחת משלוש המדינות המורכבות מלאומים שונים. השאלה הלאומית עניינה אותנו ללא־הפוגות. אולם עוד יותר תמהתי, כאשר בציריך הופיעו המרצים התורכים, כאופוזיציה לסולטן שבקונסטאנטינופול, עבדול חאמיד. סיסמתם היתה: "מודרניזציה וליבראליזציה בתורכיה!" תופעה זו עוררה בי עניין רב. אנחנו שאלנו את עצמנו: מי הם המטיפים החדשים? בעינינו הם היו דמויות אקסוטיות. התעוררה השאלה, האם אין הם סוכנים גרמנים, המבקשים להגביר את מעמדם בשלטון העולמי? שהרי אז קם האידיאולוג הגרמני הנודע של "דראד נאך אוסטן" וגילה את התוכניות הגרמניות החדשות: "עתידה של גרמניה במזרח הוא באסיה הקטנה, בסוריה, בעיראק ובפלשתינה, שדרכן עוברת מסילת הברזל הבגדאדית, שם מצויים מקורות־הנפט העשירים ביותר בעולם; שם מצויים המקורות העצומים של מתכות שונות; ארם־נהריים יכולה להיות הספק הגדול ביותר של לחם בעולם, ובעיראק יש שדות מירעה למיליוני כבשים. כאן התרכז במקום אחד חלק גדול של חומרי גלם, שלהם אנחנו זקוקים. לא היתה זו תמונה דיפלומאטית ארוגה בעדינות. זו היתה כבר ביטחה גרמנית ברוטאלית טיפוסית, מזיגה של המיליטריזם הפרוסי הגס, ההון הפינאנסי המודרני התוקפני עם האכזריות התורכית והפיאודליזם של ימי־הביניים שלהם. מובן, שתופעה זו לא היתה יכולה לעורר אהדה בקרב אנשים מתקדמים ושואפי שלום, גם כאשר התורכים היסוו עצמם במסווה של הטכניקה המודרנית. שהרי היתה זו ראשית המאה העשרים, כאשר הטכניקה והמיכון החלו להיות האליל החדש, אשר הוצרך לשרת את השליטים. כבר התנסינו נסיון רב ברוסיה שלנו בבעיה כזו. לאחר התבוסה במלחמה הרוסית־יפאנית והמהפיכה הראשונה האדירה (1905) הוצרכו הצאר וכנופייתו לוותר לרצון העם לפחות באופן חלקי. הוא הנהיג את "הדומה הממלכתית" הפארלאמנטרית למחצה. ואף־על־פי־כן — על אף הוויכוחים הפומביים הסוערים ב"דומה" — לא חדלה הממשלה הצארית לנהל את מדיניותה שלה. ראש הממשלה סטוליפין הרי היה תליין אמיתי ופסקי דין מות המוניים היו תופעה יומיומית. אמרנו בלבנו: אם דבר כזה קרה ברוסיה, הרי זה עלול לקרות בתורכיה ביתר שאת. יתר על כן: ברוסיה נסוג הצאר משום שראה שעומדים מולו מיליוני בני־אדם מאורגנים וכן מיטב האינטליגנציה הרוסית. לעומת זה בתורכיה לא ארעה התקוממות עממית; ומובן, שאינטליגנציה כמו ברוסיה לא היתה קיימת בקושטא. היסודות שהתנגדו למשטר העריצות של השולטן מורכבים היו כמעט אך ורק מחוגים של קצינים ואנשי צבא, מאנוור־פחה שונים. ה"נויה ציריכר צייטונג", בעל האינפורמציה הטובה, הודיע באופן ממצה על מנהיגיה של "תורכיה החדשה". על כן לא היו לנו כל אשליות בנוגע לתורכיה, ובפרט למצב היהודים שם.[2]
הטורקים הצעירים בשלטון
עריכהבשלבים המוקדמים של המהפכה שלט בטורקיה הזרם הליברלי של התנועה שהביע נכונות לדון ברעיון של הכרה בזכויות תרבותיות של מיעוטים לאומיים כגון היוונים והארמנים. בשנת 1913 השתלט על התנועה גוף שנקרא מועצת האיחוד והקידמה שבשלב זה של המהפכה הפך למעוז הלאומנות ומיליטריזם בתנועה. משלב זה הטורקים הצעירים, שהציגו עצמם בעת ההפיכה כמפלגה ליברלית, הנהיגו שלטון דיכוי ריכוזי במשך עשר שנות שלטונם (עד להתפרקות האימפריה עם סיום מלחמת העולם הראשונה. שלטונם התאפייםן באפליה ובגזענות נגד העמים הנשלטים באימפריה, שהגיעו לשיאן ברצח העם הארמני השני, שבמהלכו הוגלו ונרצחו כמיליון ארמנים בין השנים 1915–1918. עוד הביאה מדיניותם לפרוץ התקוממות העמים הערביים.
אידאולוגית התנועה
עריכההתנועה בראשיתה פעלה על פי תורתו של זיא גקאלפ, שטען כי שורשיו של ה"עץ הטורקי" הטורקיות הינם: אסלאם, טוראניזם וציוויליזציה אירופית . בעיית הזהות העצמית הטורקית נבעה מהיות האיסלאם הדת השלטת במדינה מצד אחד והיותם קרובים לאירופה ולציביליזציה המערבית מצד שני. גקאלפ טען כי המערב הגיע אומנם לפסגת הציוויליזציה הטכנולוגית, אך לעולם לא יוכל להגיע לפסגת הציוויליזציה האמיתית - התרבותית והרוחנית. מכאן שאת התרבות והערכים יש להמשיך ולשאוב מהמסורת האסלאמית, אך את המרכיב הטכני יש להעתיק מאירופה.
בנוסף הטורקים הצעירים החזיקו בעמדות אנטי אימפריאליסטיות וראו בו עקרון בזוי שמבוסס על ערכי מוסר ירודים ובראשם הסגידה לכסף. הם האמינו גם כי מצויה בו אג'נדה נוצרית מוסווית. הם שאפו להפוך את טורקיה ליפן של המזרח התיכון שראו בה דוגמה למדינה מזרחית שמצליחה להתמודד מול אירופה, במיוחד בעקבות מלחמת רוסיה–יפן.
לאחר הצלחת ההפיכה החל מאבק על ירושת השלטון בין שני זרמים של תנועת הטורקים הצעירים. מצד אחד ניצב הזרם הליברלי שתמך בהדגשת הייצוגיות והפתיחות התרבותית והציע להקים מדינה ליברלית-חוקתית, שבה יבחר פרלמנט שיעודד פלורליזם פוליטי ותרבותי בכל רחבי האימפריה. מנגד ניצב הזרם הלאומני שהאמין כי רק בני הגזע הטורקי ראויים ומסוגלים לשלוט באימפריה המגוונת. זרם זה היה מורכב בעיקר מקציני צבא ומאנשי מנהל ממוצא טורקי ששאפו לשמר את מעמדם. על אף שתחילה הזרם הליברלי היה הבולט, השיג בסוף הזרם הלאומני את הבכורה וזה הוביל את המדינה במהלך מלחמת העולם הראשונה.
יחס התנועה ליהודים
עריכהבדומה ליתר העדות האתנו-דתיות, תחילה שאפו ראשי התנועה להעניק שוויון זכויות לאזרחים היהודים העות'מאנים ובתנועה היה ספר בלתי-מבוטל פעילים יהודים, שהבולט בהם היה עמנואל קרסו. יהודי האימפריה אהדו את המהפכה, ובארץ ישראל קראו ראשי היישוב הספרדי לעולים מאירופה, לזנוח את אזרחותם הישנה ולהשתלב במשטר החדש הנאור שבשונה מהצארים הרוסים, ינהג בהם כאזרחים מן השורה, ואכן בתקופה זו החלה תופעת ההתעת'מנות בקרב מיעוט קטן מן העולים. מסיבה זו, רבים בתנועה הציונית חשבו תחילה כי הטורקים הצעירים יעניקו אוטונומיה ליהודים בארץ ישראל, אלא שעל אף שמספר פוליטיקאים מהזרם הליברלי בתנועה הביעו התעניינות מסוימת בהגירה יהודית שתקדם את כלכלת סוריה הגדולה, וניהלו מגעים עם מנהיגים ציונים, ביניהם ויקטור יעקובסון וזאב ז'בוטינסקי, הזרם הלאומני שלבסוף השיג את השליטה בתנועת הטורקים הצעירים, גילה יחס אנטי-ציוני מובהק. מצב זה החמיר במלחמת העולם הראשונה כשהטורקים ראו בעולים היהודים לפלסטינה, שהחזיקו ברובם באזרחות רוסית אויבים, ניסו לכפות עליהם לקבל אזרחות טורקית וגירשו את יהודי יפו ותל אביב צפונה אל השרון והגליל. גם כלפי יהודים האזרחים של האימפריה היה הזרם הלאומני חשדן יותר. לצד זאת להבדיל מהאזרחים היוונים והארמנים, היהודים (הלא-ציונים) לא סומנו כאויבים פנימיים.
קישורים חיצוניים
עריכה
- הטורקים הצעירים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)