משתמש:Ibrahemjbara/קינה מורחבת

קינה היא ביטוי פיוטי לאבל כבד, שיר אבל והספד הנאמר על אדם או קבוצה בעקבות מוות או חורבן. קינה שימשה במקור כסוג של משקל בשירה, אם כי נעשה בה גם שימוש כהספד הכתוב בצורה לירית, המשקף את המוות של אדם קרוב או מתאר צער באופן כללי. קינה יכולה לתאר גם משהו שנראה מסתורי או מוזר למחבר. בנוסף, קינה עשויה להיות סוג של יצירה מוזיקלית, המבוצעת בנימה של עצבות.

היסטוריה

קינת דוד
הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים? אַל תַּגִּידוּ בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן, פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים: הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים, מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן: מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם: שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן: אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל: צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה:

קינות מצויות כבר בתרבות הכנענית הקדומה. למשל בשירה האוגריתית מצויים אזכורים לקינות בהקשר של אבל על מותו של אדם קרוב או חשוב. בספרות השומרית העתיקה נשתמרו קינות רבות על חורבנם של מקדשים ושל ערים בידי אויב, ויש המשווים אותן למגילת איכה המקראית.

בתנ"ך מצויות מספר קינות ידועות. הקינה הנודעת ביותר בשפה העברית היא קינת דוד, שבהּ מבכה דוד את מותם של שאול ויהונתן בתחילת ספר שמואל ב' (א', יט-כז). קינה זו מושמעת בתדירות גבוהה בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

קינה נודעת נוספת בשפה העברית היא מגילת איכה – קינתו של ירמיהו על חורבן בית המקדש הראשון. נהוג לקרוא קינה זו בתשעה באב, יום האבל על חורבן בתי המקדש.

לאורך היסטוריה התקיימו מנהגים אלה בישראל ויש לך ראיות מן התנ"ך ,"מן המשנה והתלמוד", "מימי הבניים", ומן העת החדשה". מן הדת המוסלמי שמברחה התרבוית חיו קהילות יהודיית רבות ,לא התירה אף היא לשרוט בבשר ולהקיז דם כאות אבן, אך הסברה היא כי דרכי ביטוי אלה נשתמרו ממנהגי חיים קדם אסלאמיים.

עדות לקיומם של מנהגים אלה נמצא עד ימינו בקהליות יהדיות בארצות האסלאם וזאות כאמור למרות האיסור ההלכתי המפורש.

תרביות שונות

תימנים

סוגת שירים ידועה כבר מן המקרא, מן הפיוט הקדום ומשירת ימי הביניים העברית והערבית. בתימן מצויות קינות בשירת שבזי, כגון זו על מות ר' סעדיה בן יהוסף אלשבילי ור' שלמה בן דוד, מראשי הקהילה בתימן בזמנו. הקינות ידועות ביצירה שבעל פה, בעיקר על ידי נשים מקוננות שהכירו את הנפטר והיו בעלות כושר לאלתר בתי שיר בעושר לשוני. קינות אלו נאמרו ליד מיטת המת או במהלך ימי האבל ותיארו את מעלות הנפטר והאסון שנגרם ליקיריו. בישראל התופעה נדירה ומצויה אך בריכוזים מעטים של יוצאי תימן.

ראו גם.

• מקונן - (קינה ווקאלית, הקשורה למנהגי האבל המסורתי בסקוטלנד ואירלנד.)
• קינתו של דוד על אובדן אבשלום

לקריאה נוספת

• רונית שושני, "'אוי לי שחרבתי את ביתי': מבנה פרוזודי וגלגולי נוסח של שיר מתקופת החורבן", מחקרי מורשתנו ב–ג (תשס"ד), עמ' 209–218.
• רונית שושני, "משקל כמותי ומבנה פרוזודי בשיר מתקופת רב אשי (353–427/8 לספה"נ)", בקורת ופרשנות 31 (תשנ"ה), עמ' 5–23.
• נילי סמט, "קינות ערים שומריות ומגילת איכה: לקראת מחקר תאולוגי משווה", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כא (תשע"ב), עמ' 95-110.

קישורים חיצוניים

• רבי קלונימוס בן יהודה, קינה על הרוגי אשפירה, וורמישא ומגנצא, באתר "דעת"
• אתר הישיבה של העידה התימנית
• היסטוריה של קינה

קטגוריה:מנהגי אבלות והנצחה‎ קטגוריה:סוגות שיריות קטגוריה:הספד