פיוט

שיר-תפילה יהודי

הפיוט הוא שירת קודש שבמקורה נועדה להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות. מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής (יוצר, משורר).[1] הפיוט התפתח החל מסוף תקופת התלמוד ועד ימינו. בתקופות מאוחרות יותר נכתבו גם פיוטים שלא נועדו להחליף את נוסח הקבע של התפילה אלא להתוסף לו, ואף פיוטים שלא נועדו למסגרת ליטורגית מחייבת כלשהי. הפיוט מאופיין בלשון גבוהה, מליצית, ציורית ופיוטית היוצרת אמצעים ספרותיים אמנותיים מורכבים ועמוקים. הפיוט מהווה שיא אמנותי של כתיבת יצירה ספרותית מבחינת הספרות בפרט והאמנות בכלל.

חוקרים שונים הציעו הגדרות שונות לפיוט:

עזרא פליישר סקר את תולדות הפיוט החל מהפייטנות הקדם-קלאסית, פייטנות קלאסית, הפייטנות מזרחית מאוחרת, האסכולה הפייטנית בספרד והאסכולה האיטלקית-אשכנזית ואפיין את הפיוט כשירת קודש שמטרתה לשרת טקסים דתיים ותפילות בבתי הכנסת על ידי שליחי הציבור או מפי הציבור עצמו.[2]

אפרים חזן ציין את מקורה היווני של המילה, וטען שמשמעות המילה התפתחה לציין יצירה שירית בכלל. בתקופה הקדומה (עד למאה ה-16) היצירה השירית הייתה שירת הקודש בבית הכנסת, והחל מהמאה ה-16 נוצרו גם מסגרות נוספות מחוץ לבתי הכנסת לשירת הקודש, ומכאן ואילך כוללת המילה 'פיוט' בתוכה את כלל שירת הקודש.[3]

אהרן מירסקי הגדיר את הפיוט כשירה עברית שלאחר המקרא, אשר ניצניה במקרא. המאפיין הבולט של הפיוט הוא הבאת דברים שיש בהם פירוש והסברים למקרא במטרה ללמוד באמצעותם מוסר. מירסקי סקר את התקופות שקדמו לפיוט הארץ ישראלי הקדום במאה החמישית והשישית והצביע על ניצני הפיוט במקרא, השירה לאחר תקופת המקרא והשירה בתקופת התלמוד.[4]

סוגי הפיוטים הנפוצים ביותר הם:

היסטוריהעריכה

כבר בתלמוד נמצאים קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט. הפייטן הראשון הידוע בשמו הוא יוסי בן יוסי, שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה ה-5. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל, כאשר בין חשובי הפייטנים היו יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו האקרוסטיכון והחריזה.

החל מן המאה ה-10 הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד ובפרובאנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהודי ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו. פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.

שמות הפיוטיםעריכה

הפיוטים נחלקים לסוגים ושמות שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה. בארצות אשכנז נהגו לקרוא לכמה סוגי פיוטים בשם "קְרוֹבֶ"ץ",[5] ובדורות האחרונים יש שקוראים ל"קרובות" (עיין לקמן) בשם "יוצרות", ולכן נוצר בלבול גדול בין סוגי הפיוטים.

יוצרותעריכה

המושג "יוצרות" במשמעותו המקורית מציין את מערכות הפיוטים שנאמרו בברכות קריאת שמע שהראשונה שבהן היא "יוצר אור", ומכאן נובע שמם.

מערכת היוצרעריכה

בעבר, בתקופת הפיוט הארצישראלית ואחריה בפיוט הבבלי והאיטלקי שלפני תקופת שירת ספרד, היוצר היה בנוי משבעה חלקים רצופים ששולבו בהכנה לקריאת שמע, או, לפי הוכחת החוקרים וביניהם אלבוגן, החליפו לחלוטין את ההכנה לקריאת שמע המקובלת כיום בשחרית.

חלק זה בתפילה, בהמשך למזמורי התהלים ושירת המקרא הנקראים פסוקי דזמרא, בנוי לפי הבקשה המקראית להלל את "שם קדשו" כלומר להזכיר את שם האל בריגוש, ולהללו על חסדיו לעם ישראל בעבר ובעתיד. הוא פותח בהודיה על "הוד" השמש כלומר קרני אורו, תוך הדגשה שהשמש אינו אל, אלא "מעשה ידיו" של הקב"ה, וכך גם "צבא השמים"[6], ובהקשר לזה מובאים מראות המרכבה של הנביאים המביעים את גדולת האל במונחים של תופעות גרמי השמים.[7]

חלקי מערכת היוצר הם:

לפני קריאת שמע
א. יוצר - הקדמה לברכת יוצר אור ובורא חושך.
ב. אופן - הקדמה לאמירת מראות המרכבה. אזכור האופנים מחזון יחזקאל - שראה מרכבה בעלת אופנים ובה כרובים מכונפים, ושילוש הקדושה: "קדוש קדוש קדוש" מנבואת ישעיהו שראה שְׂרָפִים מכונפים. אזכור ה"אופנים" הוא הנותן את שמו של חלק זה.[8]
ג. מאורה - הכנה לברכת יוצר המאורות, המדגישה את היות השמש והירח גרמי שמיים נבראים, שאינם אלים. בברכה זו מוזכרת גאולת ישראל בביטוי אור חדש על ציון תאיר.
ד. אהבה - הכנה לברכת אוהב עמו ישראל, שלפני קריאת "שמע!".
אחר קריאת שמע, ההכנה לתפילת העמידה:
ה. זולת - סדרת אמירות על אמת ובלעדיות הבורא הנאמרים עם סיום קריאת שמע, תוך ציטוט הנביא שמואל "וְאֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ". בדרך כלל נגמר עם בקשה על הגאולה, וכך מתחבר להמשך הברכה.
ו. מי כמוכה - על יציאת מצרים ושירת הגאולים. קטע תפילה זה מתחיל: אמת ממצרים גאלתנו, ומסתיים בסיום שירת הים: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד!". במרכזו ציטוט מובלט משירת הים אותו אומרים החזן והקהל: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'? מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ? נוֹרָא תְהִלֹּת! עֹשֵׂה פֶלֶא!"[9]
ז. גאולה - הכנה לברכת גאל ישראל: פיוטים שהחלו בדרך כלל במלים "ה' מלכנו...". ברכת "גאל ישראל" מסיימת את קריאת שמע וההכנות לתפילה כולן, ומיד לאחריה מתחילה התפילה עצמה - היא תפילת העמידה ("שמונה עשרה" ברכות).

בשירה הבבלית והאיטלקית שלאחר הפיוט הארצישראלי הקלאסי, קובעו ושונו נוסחאות מערכת היוצר כך שיתאימו לנוהג מעגל הקריאה החד-שנתי בקרב יהדות בבל, והושם דגש על שלושה חלקים בלבד: האופן, מי כמכה, וה' מלכנו.

שינוי משמעות הביטוי יוצר ושימושועריכה

עם צמצומו המשמעותי של השימוש במערכת היוצר, עברו להשתמש בשם יוצר כדי לציין פיוטים מיוחדים לחגים ושבתות מיוחדות, הנאמרים בעיקר בחזרת שליח הציבור של תפילות העמידה של שחרית ומוסף, בקהילות האשכנזים והחסידים שבהם עדיין אומרים אותם. ויש שבתוכם גם פיוטים קצרצרים לפני ברכת יוצר אור. הפיוטים הארוכים המיוחדים לחזרת הש"ץ של שחרית ומוסף נקראים קרובות, ועל התפתחותם ראו להלן. על מנת לבדל בין "יוצרות" אלו שלפני ברכת יוצר אור, לקרובות שבחזרת הש"ץ, ממשיכות דרכן של מערכת-היוצר הקדומה, כונו אלו "גוף היוצר".[10]

קרובותעריכה

  ערך מורחב – קרובה

הפיוטים הנאמרים על ידי שליח הציבור בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות".

הקרובות מתחלקות אף הן לשני סוגים עיקריים, שנובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים, ורק בתפילת שחרית:

  • קדושתא: לתפילות בהן נאמרת קדושה נכתבה קדושתא - היא קרובה בעלת מבנה מורכב, המכילה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ, עד הקדושה.
  • שבעתא: לתפילות בהן לא נאמרה קדושה נכתבו (בתפילת שבע) - קרובות לתפילה שלא כללה קדושה, ובהן מוקדש קטע קצר לכל אחת מהברכות, אך לפעמים קיימת גם הרחבה לחלק מהברכות.
  • קדושת י"ח היא סוג ביניים בין קדושתא לקרובת י"ח, ונועדה לימים בהם מתפללים תפילת שמונה עשרה אך אומרים בהם קדושה עקב חגיגיותם, כמו חנוכה, ראש חודש וחול המועד. בקדושתות י"ח המבנה דומה לקדושתא בתחילת התפילה עד הקדושה, אם כי קצר יותר, ולאחר הקדושה המבנה הופך דומה לזה של שבעתא.

מנחם זולאי שיער שתפילת ישמח משה במתנת חלקו - הפותחת את החלק המרכזי של תפילת העמידה בשחרית של שבת, היא חלק של קדושתא או שבעתא, באמצעו של אל"ף בי"ת עולה, אחרי קטעים של שלוש אותיות כל אחד בשלש הברכות הראשונות של העמידה.[11]

מערביתעריכה

  ערך מורחב – מערבית

פיוטים הנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת ערבית.

סליחות וקינותעריכה

סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. הסליחות והקינות היו בתחילה הרחבה של הקרובות (הסליחות נאמרו בתוך הקרובה בברכת סלח לנו והקינות בתוך ברכת בונה ירושלים), ורק בתקופה מאוחרת הוצאו מחזרת הש"ץ ברוב המנהגים.[12]

מאפייני הפיוטעריכה

אפרים חזן מתאר את המאפיינים הסגנוניים העיקריים של הפיוט לתקופותיו:

ביקורת על לשון הפיוטעריכה

משוררי תור הזהב הסתייגו מלשון הפייטנים הארצישראליים וממגמת קיצוצן וקיצורן של המילים בכלל. אברהם אבן עזרא הביע את דעותיו בנושא זה בספרו "שפה ברורה" ובפירושו לקהלת (ה, א).[13] ראב"ע ראה בכך ניסיון מלאכותי לכפות על המילים את סד האקרוסטיכון והחרוז. סגנון זה פגם לדעתו בשלמותה וביופיה של שפת הקודש, ולכן היה פסול בעיניו. כדי להדגים את רתיעתו מסגנון זה הציע באירוניה תֶפֶל כתחליף לתפילה.

גם אנשי תנועת ההשכלה ואנשי תחיית הלשון העברית הקלו ראש בסגנונו של הקליר, הבכיר שבפייטני ארץ ישראל. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים", על רקע הפיוט שנאמר בשבת זכור שלפני פורים, אץ קוצץ, כדי ללגלג על סגנונם הסתום - בעיניו - של הפייטנים. ביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ".

בעקבות המחקר שהחל במאה ה-19 והתגבר במאה ה-20, בעיקר לאחר גילוי אוצר גדול של פיוטים בגניזת קהיר, התבררו עושרו ומורכבותו של סגנון הפיוט בכלל ושל סגנונו של הקליר בפרט. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ושל בני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

סוגי פיוטיםעריכה

מקובל לחלק את הפיוטים לסוגים שונים, לפי מיקומם בתפילה, תוכנם או סגנונם. להלן רשימה חלקית של כינויים, לפי סדר א"ב:

  • אהבה - פיוט שנאמר לפני חתימת "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
  • אופן - פיוט שנאמר לפני הקטע "והאופנים וחיות הקודש"[14] בברכת יוצר.
  • אלקיכם - פיוט שנאמר לאחר "אני ה' אלקיכם" בקדושה של מוסף.
  • אזהרות - פיוטים לשבועות המונים את תרי"ג מצוות, מאוחר יותר התרחב שם זה לכל הפיוטים לחגים העוסקים בהלכות החג.
  • גאולה - פיוט שנאמר לפני החתימה "גאל ישראל" בברכות קריאת שמע. בארץ ישראל הקלאסית היה סוג פיוט זה מכונה ה' מלכנו.
  • הושענות - פיוטים הנאמרים בסוכות במהלך ההושענות.
  • זולת - פיוט שנאמר לאחר "אין אלהים זולתך" בברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית. לפעמים, בהיעדר שם יותר טוב, מכנים לפיוט הארוך של מערבית (אחרי "משה ובני ישראל לך ענו שירה") בשם "זולת" משום שגם הוא הפיוט אחרי שמע.
  • יוצר - פיוט שנאמר בברכת יוצר שלפני קריאת שמע של שחרית. במחקר מקובל לכנותו "גוף היוצר", ולתת את השם "יוצר" (או "מערכת יוצר") לכל מערכת הפיוטים בברכות קריאת שמע של שחרית.
  • מאורה - פיוט שנאמר לפני חתימת "יוצר המאורות".
  • מגן - פיוט הנאמר בברכת אבות ("מגן אברהם").
  • מגן אבות - פיוט הנאמר בברכה מעין שבע בליל שבת.
  • מחיה - פיוט הנאמר בברכת גבורות ("מחיה המתים").
  • מי כמוך - פיוט הנאמר אחרי "מי כמוך באלים ה'" בברכת גאל ישראל. בתקופה מאוחרת, העבירו בקהילות מסוימות פיוטים מסוג זה לנשמת כל חי (בדרך כלל לפני הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך") משום שלא רצו להפסיק בפיוטים בברכות קריאת שמע.
  • מערבית או מעריב - פיוטים שנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת מעריב.
  • משולש או משלש - סדרת פיוטים הנאמרים בתחילת ברכת קדושת השם לפני קדושה (ובו קדושה משלושת: "קדוש, קדוש, קדוש"). הפיוט האחרון הסמוך לקדושה מכונה "סילוק". הביטוי "משלש" יכול להתייחס גם לפיוט הראשון שבסדרה זו, כלומר ל"פיוט ג" של הקדושתא.
  • נשמת - פיוט הנאמר לפני תפילת נשמת כל חי.
  • סילוק - הפיוט האחרון שלפני קדושה. סילוק מפורסם הוא "ונתנה תוקף".
  • סליחה - פיוט העוסק בבקשת מחילה על חטאים.
  • עבודה - פיוט המתאר את סדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
  • עקידה - פיוט שעוסק בעקדת יצחק.
  • פזמון - פיוט המכיל פזמון חוזר.
  • פתיחה - פיוט הפותח סדר סליחות, לפני אמירת י"ג מידות.
  • קדושתא - פיוט הנאמר בברכות הראשונות של חזרת הש"ץ, עד הקדושה.
  • קינה - פיוט המביע אבל כבד, נאמר בעיקר בתשעה באב.
  • קרובות - שם כללי לפיוטים שנאמרים בחזרת הש"ץ.
  • רשות - בקשת רשות של החזן לפני תחילת אמירת הקרובות. קיימות גם רשויות לנשמת ותפילות נוספות, שאינן קשורות לקרובות.
  • שבעתא - שבעה פיוטים לחזרת הש"ץ של תפילה שלא אמרו בה קדושה בארץ ישראל הקלאסית כנגד שבע הברכות שכלולות בה.
  • שלישייה - פיוט המורכב מבתים של שלוש פיסקאות.
  • שלמונית - פיוט המורכב מבתים של ארבע פיסקאות.
  • שנייה - פיוט המרוכב מבתים של שתי פיסקאות.
  • תקיעתא - פיוט הנאמר בברכות מלכויות זכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה.

פייטנים מפורסמיםעריכה

פיוטים מפורסמיםעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שו"ת הר"י מיגאש (סימן רד): "וביאור מילת פיוט עיקרה מלשון שירה מלשון יון שקוראים למשורר פיטאנ"א".
  2. ^ פליישר, עזרא, שירת-הקודש העברית בימי-הביניים (מהדורה ב' מורחבת)., ירושלים: מאגנס, 2007
  3. ^ 1 2 חזן, אפרים, הפיוט מהו? הגדרות ותולדות, הזמנה לפיוט
  4. ^ מירסקי, אהרון, הפיוט, ירושלים: מאגנס, 1990
  5. ^ הגהת הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי"ב, סעיף ב', וראו טור סימן אורח חיים מו, ועוד.
  6. ^ צבא השמים - כלומר גרמי השמים הנראים והנשמעים כולל תופעות הטבע של ברקים, רעמים, סערות ועננים, כוכבי שבת ולכת, כוכבי שביט וכוכבים נופלים (מטאורים) וכמובן השמש והירח.
  7. ^ התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, משה יצחק אלבוגן, עמ' 47 9א על הקדושה.
  8. ^ חזון המרכבה של יחזקאל, ונבואת הרצפה בפי ישעיה
  9. ^ שירת הקדש העברית בימי הביניים, עזרא פליישר, פרק תקופת הפייטנות הקלאסית, ה'מי כמכה', עמ' 230
  10. ^ ראו לדוגמה דניאל גולדשמידט ויונה פרנקל, מחזור לסוכות, ירושלים תשמ"א, עמוד לא ואילך בהקדמה, שם מציין חוקר הפיוט דניאל גולדשמיט את מערכות היוצר, ואחר כך את גופי היוצר המובאים בסימון אפור בסוף המחזור, לציון העובדה שבקהילות הציוניות המתפללות במחזור זה, נוהגים לדלג על רוב או כל פיוטים אלו.
  11. ^ ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו / כליל תפארת בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני / לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהן שמירת שבת. ראו על פיוט ישמח משה (קיצור הויכוח בעניין אמריתו ומקורות על כך) (אתר הזמנה לפיוט)
  12. ^ בנוסח אשכנז המערבי, וכן קצת קהילות המנהג המזרחי כגון קהילת וויען, עדיין נהוג לומר את הסליחות של תענית ציבור בתוך חזרת הש"ץ, אך כבר מתקופה מוקדמת לא אמרו קרובה באשכנז בתעניות. בנוסח איטליה (לפחות במנהג של האיטלקים בירושלים) שומרים על הקרובות לתעניות, אבל נוהגים היום לומר את הסליחות רק אחרי חזרת הש"ץ. בנוסח איטליה, נהגו לומר את כל הקינות בתוך ברכת ירושלים עד לתקופה האחרונה (כך הוא עדיין במחזור שד"ל), אך בדורות האחרונים נוהגים לומר רק את הקרובה בתוך חזרת הש"ץ (כך נוהגים בבית כנסת האיטלקי בירושלים, אך בקצת קהילות באיטליה אפילו את זה לא אומרים), ושאר הקינות אומרים מיד אחרי חזרת הש"ץ.
  13. ^
  14.   רבי אברהם אבן עזרא על קהלת - המחאה על לשון הפיוטים, באתר ויקיטקסט
  15. ^ בנוסח אשכנז ובחלק מקהילות נוסח ספרד מחליפים את נוסח "והאופנים" לנוסח הבא: "וְהַחַיּוֹת יְשׁוֹרֵרוּ / וּכְרוּבִים יְפָאֵרוּ וּשְׂרָפִים יָרֹנּוּ / וְאֶרְאֶלִּים יְבָרֵכוּ פְּנֵי כָּל חַיָּה וְאוֹפַן וּכְרוּב לְעֻמַּת שְׂרָפִים לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים" אמנם במנהג המערבי אין מחליפים את הנוסח בימים נוראים
  16. ^ אתר הפיוט והתפילה כולל טקסטים, ביצועים, פירושים, סרטונים ומאמרים לפיוטים רבים.