ביוגרפיה עריכה
האומנית ורד נסים, נולדה ב 1980 בחולון, ישראל. בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל, 2006. ביצירותיה משלבת ורד ניסים ציור, צילום, פיסול ווידאו ארט וניו מדיה. במקביל לעבודתה כאמנית עוסקת גם באוצרות וביעוץ אמנותי.
ניסים, "אמנית מזרחית" [1] [2] עוסקת בנושאים נוגעים ובוחנים קטבים בזהות, במגדר, ובמעמד חברתי – כלכלי, נושאים אלו היא קושרת לזהותה המזרחית, לאמנות מזרחית ולאקטיביזם מזרחי. ביצירותיה ניתן לראות את המרחב האישי שבו אין היא מנסה לספר אלא על עצמה, אם כי יהיו אלו סיפורים נכונים גם לאחרים לפחות לחלק מהצופים. החומרים משלבים ביוגרפיה אישית וכללית בשילוב עם מוטיבים מסיפורי אגדה ופנטזיה.
ורד נסים, גדלה במשפחה ממעמד הפועלים, משפחת קשת יום של עולים חדשים, לא שונה בהרבה מרבים מתושבי העיר בה גדלה וסביבותיה ומהמציאות של שנות ה80-70 בארץ. אולם נראה שזיכרונותיה מתחברים לתחושות קשות של קיפוח ומצוקה כלכלית ומעמדית. מבחינתה היא חשה כי לא נולדה בצד הנכון של פסי הרכבת, לא בצד של העשירים. בראיון עמה מציינת ורד ניסים כי: "אבא שלי צריך לעבוד בפחחות עד גיל 67 בגלל שביבי העלה את גיל הפנסיה".[3]
ניסים בוחרת במערכת היחסים המשפחתית האינטימית כמרחב הפעולה שלה ומשתמשת בבני המשפחה ביצירותיה תוך כדי זה שהיא מעמתת אותם עם השאלות על חייה העולות בעבודותיה. בפני המתבונן היא מציגה את המציאות היומיומית של עולמה ומשלבת בהם נרטיבים השאולים מעולם האגדות: יערות עד, סינדרלה, חלום על חתונה על שמלת כלה, חיי נישואין. החיבור בין המציאות והאגדה מבליטים את הפער שבין סיפורי האגדות לבין המציאות הישראלית הרחוקה מהיערות המושלגים ובקתות העץ הקטנות כמו אלו שמתוארים באגדות. בראיון שערכה אירית טל עם האומנית מציינת אירית טל את דבריה של שולה קשת, מי שאצרה את תערוכתה הראשונה ב2007 הנרקיס: "השפה והדימויים שבהם היא משתמשת לוקחים הרבה פעמים לעולם אישי של אגדות, שיש בו מצד אחד מחאה ומצד שני יופי והדר. וזה מתקשר למה שההורים מייצגים ומראים. זה מתחבר לגישה הפמיניסטית, שהאישי הוא הפוליטי. אצל ורד האישי באמת לא נשאר רק אישי, אלא יש לו אמירה פוליטית רחבה".[4] [5]
האמנית מתבוננת בחברה כצופה, אך תוך כדי תיאור המציאות היומיומית, האינטימית של סביבתה, היא יוצרת מתוך התבוננות בהתרחשויות עצמן, ולא כצופה מבחוץ. לצד עיסוק בחוויותיה היא עוסקת גם בזהותם ובחוויותיהם של אוכלוסיות שוליים ומוחלשות בישראל. בחלק מיצירותיה ניתן לזהות את הדמויות, אך נושא זהותם אינו העיקר בעשייה והיא מנסה לא להתעכב על דמויותיהם אלא על מה שהם מייצגים עבורה.
אמנותה היא אמנות נשית ולכן אינה חוששת מלהיות מתויגת כך. השימוש בחומרים שנחשבים נשיים כגון: פרגמנט, צבע שיער, לק וצבעי פנדה מבטא את מה שהיא - אישה. היא מסבירה: "רפי לביא אמר פעם שאין אמנות נשית, יש אמניות יוצרות. העבודות שלי הן עבודות מחפשות, וכשאת מחפשת זהות אי-אפשר לעשות את זה בצורה גלובלית", היא אומרת ומוסיפה:" הגלובאליות והדחף התחרותי שהוא מביא, כמו הצורך להביא את ההברקה הבאה, פוגם ביצירתם ותוקע את האמנות".[3]
שתי יוצרות מהוות עבורה מקור השראה כיוצרת וכצופה. האחת היא "מאירה שמש, שאצלה היא אוהבת את הצבעוניות האקספרסיבית, השימוש בחומרים הלקוחים מהתרבות הפופולרית והקיטש, דימויי היופי הנשי, והשימוש בחומרים ביוגרפים, והשנייה היא אביבה אורי, שרישומיה לימדו אותה איך קו וכתם יכולים לרגש. לדבריה "אחד שיושב לי חזק בראש הוא הרישום "ארגזים" משנות ה- 80".[3]
כאמור ארגז הכלים של האומנית מתחבר לטראומות שונות מהילדות כגון בעיית הכינים. הצורך להסתובב שעות ארוכות עם חינה על שערה כדי לטפל במפגע ולהימנע מעלבונות מילדי השכונה זכור לה באופן מיוחד.[3] בימינו שכל ילד חווה כינים, והכינה הפכה ל"הכינה נחמה", קשה להבין עד כמה היה זה טראומתי בשנות ה80 להיתפס עם כיני ראש. כינים התקשרו בעיני הציבור למחלות, לכלוך, פרימיטיביות, שואה, לא מישהו להתחבר עמו. חוויה זו משמשת עבורה נקודת אחיזה להרבה מהנושאים שמעסיקים אותה ומגדירים את מקומה בחברה הישראלית. היא זוכרת כטראומה איך במקום לשים נפט על השיער, כפי שנהגו באותה עת, אמה בחרה להשתמש בחינה, ילדה עם שיער של אישה מבוגרת בגוון אדום מלאכותי, כמו הנשים "המזרחיות הפרימיטיביות".[3] "אמא לא רצתה לשים לי נפט על השיער, כי גם לה הייתה לה טראומה מילדותה, מטיפולי הגזזת" היא זוכרת מציינת ולצקי מיכל את החרדה שחשה שמא יסמנו אותה כחריגה.[3]
למעשה היא גדלה כנערה חריגה, דיסלקטית שלא האמינה שתסיים בגרות, ובכל מקום הרגישה שונה ואחרת. "תקופה ארוכה הסתכלתי על אנשים מלמטה, היא מספרת, הקטע של הנשגבות שבר אותי. כשהתחלתי ללמוד במדרשה פחדתי לדבר עם המורים, הרגשתי שאני לא מספיק טובה ".[4] מבחינתה המדרשה היה המקום בו לומדים בני האליטות החברתיות, קבוצת השתייכות שלא ניתן לחבור אליה ולגשר על פערי השונות. למרות פער זה היא הצליחה למצוא שם את מקומה ולהצליח בלימודיה. אחת החוויות המתקנות מבחינתה הייתה סמינר שכתבה על אמנות מזרחית. "חיפשתי אמנים שמתעסקים במזרחיות, וזה לא היה פשוט", היא מספרת: "מצאתי מספר טלפון של גלריה שהייתה בה תערוכה רלוונטית, התקשרתי, וענה לי האוצר עמי שטייניץ. נבהלתי מאוד למצוא את עצמי מדברת עם אוצר, אבל התאוששתי מההלם וסיפרתי לו על הסמינר. הוא הסביר לי שאני חייבת לעשות עבודת שטח ולפנות ישירות לאמנים. כך התוודעתי לאמנים עצמם, אנשים כמו שולה קשת ומאיר גל שפתחו בפני עולם חדש."[3]
אחת העבודות שלה העוסקת במזרחיות ובסטראוטיפים מזרחיים עוסקת בארגון חתונה כפי שהוריה חולמים לארגן עבורה. העבודה "מתה לרקוד בחתונה שלך", הוא סרט חתונה, המציג את ז'אנר החתונות המזרחיות סוג של "סרט בורקאס" . הסרט סרט וידיאו מצחיק למדי, אם כי מציג קצת את הדמויות באופן נלעג. לצד קולו של מנהל האירוע המנחה את האורחים נשמעת מוסיקה מזרחית (זוהר ארגוב ושרית חדד). "קלוז אפים" על המנות, אביזרים, קישוטים ועזרים זרחניים מצועצעים ומהבהבים, שולחן אוכל מעוטר בפרחים פלסטיים. החוגגים הם אסתר ובנימין, הורי הכלה, את נישואי הבת. אלא שאין כאן חתונה. אין ממש מוזמנים, אין חופה ואין שום חתן באופק. מה שיש הוא העשן, רקדנית בטן ללא קהל, צילומים, ריקוד זוגי של הורי הכלה ותפאורה שכולה עליבות מחופשת.
המזרחיות שאותה היא מציגה אינה כזו הבאה מתוך "התבכיינות", ולא נובעת מתחושת הקיפוח שמצדיק חוסר הצלחה. אלא ממקום של "אכפתיות". בראיון עמה היא מציינת: "אנחנו חיים במדינה בתוך מדינה. הפערים החברתיים והכלכליים הולכים ומתעצמים, שכבת הביניים נשחקת ומדי פעם ישנה פרובוקציה פלקטית שאמורה לעורר תקווה לשינוי ונשכחת באותה מהירות שהופיעה. שום נושא אינו מטופל לעומק, מהשחיתות עד לאלימות על רקע מיני." [3] לצד פעילותה כאמנית היא גם עושה למען השכבות החלשות ופעילה בתנועת "אחותי", שהוקמה על-ידי נשים מזרחיות פמיניסטיות. ניסים מאמינה ופועלת מתוך אמונה עמוקה, כמעט ילדותית בכוחה של האמנות להשפיע ולשנות. "אני מכריחה את עצמי להיות נאיבית. לצאת מהמעגל של העוני פירושי לפנטז, לבנות עולם דמיוני, להמשיך לחלום ולשאוף. צריך להרגיל את הצופה לאמנות. אמא שלי היא אומרת, לא הבינה את סדרת ציורי הנרקיסים בהתחלה, אבל חשבה שהם מאוד יפים. אנשים מתרגלים לאמנות, אחרי פרק זמן מסוים הם מגלים שהם אוהבים את הצבע או את הכתם." [3] היא מודעת לאיטיות של התהליך אך מאמינה שכמו שהאמנות הצליחה לתפוס אותה ואת משפחתה זה עשוי לקרות גם לאחרים.
ניסים מעמידה סוג של "מעבדה משפחתית" ביצירתה, מעבדה לבדיקת הפערים שנוצרים במפגש של צופים עם עבודותיה גם לאלו שאין להם רקע באמנות ובודקת את מה שיצירותיה עושות למתבונן. זאת הסיבה שהיא עושה הרבה מפגשי גלריה והרצאות, "פעם חשבתי שאמירה חברתית אפשר להעביר רק בכתב או בצילום ישיר", היא מספרת, "אבל אני לא אוהבת שמאכילים אנשים בכפית. גם דימוי מופשט יכול להשפיע, יש לו כוח שנובע מהאינטימיות והסובייקטיביות. הוא משקף את מה שהיוצר מרגיש".[3]
בתערוכת "בין חלום להקיץ", תערוכת יחיד שניה שהציגה ב 2016 בגלריה של אוניברסיטת תל אביב ,[6] נראה קטעי הווידיאו, תצלומים ומונטאז'ים העוסקים ביחסי אם - בת - אב. בעבודותיה אלו האמנית חוקרת לעומק יותר ויותר את חיי היום יום בחייה האישיים כדוגמת הווידיאו ארט המרכזי "אם אספר לכם קורות חיי, דמעות יוצאות לי מעיני". בווידאו נראית האם כפופה על ארבע בשמלה לבנה העשויה מסמרטוטי רצפה, שיערה מלופף בגלגלים לשער. היא משפשפת ומקרצפת, כך נדמה, את מרצפות הרחוב אבל למעשה היא מנקה שטיח עגול צהוב גדול המונח על המרצפות שעשוי כולו מכפפות הגומי הצהובות, כאלו שהיו בשימושה במשך שנים כמנקה.
השטיח הצהוב מסמל ל דבריה של טל דקל את האישה המזרחית, שהיא כמו השמש עגולה גדולה חמה, יוקדת ושורפת.[7] (אלמנט החוזר ביצירתה של נסים) תוך כדי עבודה היא שרה לעצמה ומזמזמת: "זכיתי בעבודה טובה, וגם אנשים טובים", היא אומרת, "בעברית אומרים עוזרת בית, שזה נשמע עדין מאוד. בעיראקית אמרו "חדמי" שזה משרתת. שם לא היה לעוזרת בית שום כבוד. אצל העיראקים לעבוד בניקיון, זה העבודה הכי הכי הכי משפילה". [8]
כשהמצלמה מתרחקת מתגלה הסצנה במלואה: האם עושה את פעולת הניקיון באמצע רחוב כנראה באזור התחנה המרכזית החדשה על המדרכה, ליד פחים. שפופה על המדרכה חשופה במלבושה העלוב, שמלה לבנה ככותנת בלויה. מעליה ניצבת הבת על סולם בשמלת כלה לבנה שקופה, משגיחה ומפקחת מלמעלה, על העבודה של האם, מזרימה אליה מים כדי שתוכל להמשיך בעובדתה בעזרת משפך. מאחוריה נראה פוסטר פרסומי מצועצע של יערות. כל התמונה נראית כהפקה הוליוודית מפוקפקת, יש תחושה של התעללות. אימאז' סוריאליסטי מוזר. הדמויות מנותקות זו מזו ולא מודעות האחת לשנייה . האם, מקבלת את גורלה בהכנעה וממשיכה לקרצף את המדרכה. דואגת רק שיהיה נקי , נקי, שישאירו אותה בעבודה. כמוה יש הרבה והיא ניתנת להחלפה לעומתה בעולם החדש יש את אלו הבלתי ניתנים להחלפה, בעלי הניידות התעסוקתית והאפשרויות בעולם, מעמד הלא מפוחדים, בעלי השכלה. "השכלה זה כוח, זה מעמד", היא פוסקת, "כמה טוב לא לדעת", היא שרה, פורצת בבכי ממשיכה בשירת הבה נגילה., עורו אחים. בסוף הפעולה היא סוחטת את הסמרטוט שממנו עשוי מלבושה כסוחטת את עצמה, "יחי הסמרטוט", היא אומרת, "הסמרטוט הוא בשבילי דגל".[8]
אמה, פנסיונרית של נעמ"ת, היא גיבורת היצירה לצדה האב קשה היום ובתם האמנית. האם מוצגת כעוזרת בית, כמו רבות מהנשים המזרחיות שעלו לארץ והתפרנסו מעבודה זו. מבחינתה הניקיון ועבודה בזויה זו מייצגות את המזרחיות והמעמד הנמוך, מבחינת האם העבודה היא אמצעי שמאפשר לה לדאוג לחינוך ילדיה, להאכילם והלבישם שלא יהיו דחויים, שיהיו כמו כולם, בכל מחיר. האם היא לא "שפחה" כמו שנהגו לכנות את העוזרות הבתים בעירק אלא היא עוזרת בית, שזו הגדרה מכובדת יותר. הניקיון הופך עיסוקה העיקרי, הניקיון הוא המקצוע, המטלה המפרכת, והיא חוזרת על פעולת הניקיון באופן סיזיפי כמו האמן, היוצר, שפעולתו היא פעולה אמנותית, שאינו יכול לברוח או להימנע ממנה. האמנות כגזרת גורל ממש כמו זו של עובד הניקיון.
החתונה, הניקיון ופערי התרבות מתחברים לשיח על מעמד הפועלים, לשיח מגדרי, פמיניסטי, שורד נסים מבקשת להביא לקדמת הבמה. ביצירתה היא יוצרת סיפור חדש בנוסח לכלוכית ־ סינדרלה של עולם האגדות. דרך סמרטוט הרצפה לשמלת כלה, משגרה יומיומית למשימה למימוש הפנטזיה, למימוש והגשמת הבטחה שמימית. האמנית מציגה עצמה כמי שבוחנת את זהותה המגדרית ומעמדה החברתי באמצעות התבוננות בחייה הפרטיים ושילובם בפנטזיה וסיפורי אגדה שעבורה הם ייצוגה הפרטי אך גם מייצג את הכלל.[9]
ביוני 2018 מציגה ורד נסים בתערוכה משותפת בשם " המצב האישי: רווקה" אוצר: ניר הרמט, בעפולה. התערוכה עוסקת במצבן של הרווקות בארץ. התערוכה אומר ניר הרמט: "מבקשת להציב מראה חברתית, תרבותית, מעמדית ביחס למוסד הרווקות, כדרכה של נסים, לשקף מציאות מורכבת ומרובדת, אישית וקולקטיבית גם יחד".[10] בתערוכה ניסים מציגה פרי עבודה של כשנתיים, עבודה המניבה ווידאו ארט, צילומי סטילס, וסאונד על שש נשים מעפולה, אותם צלמה וראיינה, לדוגמא ראה: צלום המצב האישי רווקה מ2018. ניסים "מזמינה את הצופים לשהות בתוך כל אחד מהסיפורים, ולשקוע בתוך כל סובייקט."[10]
עבודותיה מנהלות דיאלוג עם סוגיות חברתיות, כלכליות, עוסקות בביקורת נוקבת, מפנות אצבע מאשימה לחברה הגבוהה, האשכנזית, לעיתים גם בהומור אך גם באופן אירוני ועוקצני. הקטגוריה "אמנות מזרחית" מקבלת דרך יצירותיה של ורד נסים, פרשנות והגדרה חדשה בשדה התרבות הישראלית. לא עוד אמנות שוליים, פריפריאלית, אלא אמנות חתרנית, בועטת, נוקבת ישירה, הבאה במטרה להביא לשינוי חברתי ולהכרה בצורך לעשות מעשה. דרך השיח על עבודת נשים מזרחיות, דרך ייצוג הפועלות המזרחיות, סיפורי האם והבת על חלומותיהם ומשאלות ליבם, במפגש עם ההומור, עוקצנות יוצרת מייצגים שיש בהם גם לעיתים דיכאון ועצב גדול אך גם תקווה ורצון לתת תקווה.[1]
השכלה עריכה
2015-2017 תואר שני במנהל עסקים, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, אוניברסיטת חיפה
2002-2006 B.F.A, המדרשה לאמנות, מכללת בית ברל.
תערוכות יחיד עריכה
2016 - רוברי, גלריה לאמנות ע"ש גניה שרייבר, תל אביב.
2015 - מדבר בתוך עיירה, המדרשה - הגלריה לאמנות, תל-אביב.
2009 - כבה את האור, בבקשה, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד, ישראל.
2008 - יום הפועלים הבינלאומי, הגדה החסלית, תל-אביב,
2007 - נרקיס, בית אחות - תרבות פמיניסטית ומרכז קהילתי, תל-אביב,
2006 - ללא כותרת, קדמה אינטרנט גלריה לאמנות: ww.kedma.co.il/index.php?id=1200
תערוכות קבוצתית עריכה
2018 - של מי העבודה? אוצר: גלעד רייך, מאוסף "הארץ", גלריה מינוס1, תל איביב 2017 - זומו, אוצרת: מילנה גיצין אדירם,ירוחם.
2017 - גולדס, גלריית ארטספייס, תל-אביב תערוכת סיום, בהצטיינות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, אוניברסיטת חיפה
2016 - סימפוניה של לילה חסר מנוחה, גלריה בנימין, תל אביב. אוצרת: ג 'ניפר בלוך
2016 - המבול, ארטספייס תל אביב. אוצר: ניר הרמט, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הרצליה.
2016 - הפרדת צבע, גלריה בסיס, הרצליה.
2015 - אנחנו לא חולקים את אותו הדבר, אמנות Galiery בשם דוד ילין, ירושלים.
2014 - משולש שיקגו, מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה.
2014 - שכנים -מוזיאון טוקיו לאמנות, טוקיו. 2014 - מקומי, מחסן 2, בנמל יפו, יפו. 2014 - ססיליה, בית האמנים, תל אביב.
2013 - גז מלא נייטרלי, גלריה לאמנות, תל אביב, מרכז התרבות, בית הגפן, חיפה.
2012 - פרס ציוני יוצר מהדורה מוגבלת, גלריית החלליות, תל אביב.
2012 - אוברקיטש, גלריית בנימין קרמיקה עכשווית, תל אביב.
2011 - ביצוע החיתוך, גלריה לאמנות גניה שרייבר 2011- שוורצה לדה חיי, גלריה זמאק לאמנות עכשווית, תל-אביב.
2011 - ביצוע החיתוך, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד, 2010-מסילת ישרים 2, פסטיבל שפירא, תל-אביב.
2009 - נשים יוצרות צ'אנג, טאלין ארט הול, טאלין, אסטוניה.
2009 - לילה טוב ומזל רע, גלריה ארסנל, ביאליסטוק, פולין.
2009 - לילה טוב ומזל רע, בית האמנים, תל אביב.
2008 - מובי אירוח, מוזיאון בת ים לאמנות עכשווית, בת ים.
2007 - דיג לאחר מטפורות בים של החיים, שוויץ. 2007 עבודות בית, בית הגפן - המרכז הערבי-יהודי, חיפה.
2007 - וודם זמני, בית האדריכלים, יפו, 2006-הווה עכשיו, קריאת יריד האמנות 5, תל אביב.
2006 - שווים ושווים פחות, מוזיאון על התפר, ירושלים, 1 במאי, סינמטק תל אביב 2005-התנועה המזרחית, מכון מנדל למנהיגות, ירושלים.
2005 - פסטיבל "משואה", מרכז פאיס, נצרת, 2005- מזרח וערבית, שש תערוכות בשש ערים.
2005 - ריטואליזם - אריות - מסלול לאומנות, המכון למדעי המחשב, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
2005 - שבירת החומה - תערוכה לזכרו של ד"ר ויקי שירן, חצר האשה, יפו.
2004 - אתה לא נראה רעב לי, גלריה לימבוס, תל אביב.
פרסים עריכה
2006 - פרס הצטיינות באמנות, מכללת בית ברל.
2008 - פרס עודד מסר לאמן צעיר, תערוכת יחיד ביאנקו דאדא מוזיאון עין הוד.
2008 - פרס הצטיינות לאמן צעיר, הביאנלה לאמנים צעירים, רמת השרון.
2008 - מועצת הפיס לתרומות לאמנויות
2011 - קרן יהושע רבינוביץ,לתמיכה באמנות.
2015 - פרס האמן הצעיר, משרד התרבות והספורט.
קישורים חיצוניים עריכה
בוגנים, איתן, איך זה להיות רווקה באזור עפולה? התערוכה של ורד נסים שתיפתח מחר בעפולה, מבקשת להציב מראה חברתית ביחס למושג הרווקות, הארץ, 17 למאי, 2018
גלרמן, דנה, ורד נסים פותחת בופה של רווקות, כלכליסט, אפריל 2008
ורד ניסים, צילומי אגדה ומשפחתיות אינטימית, מעריב, 2009
ורד ניסים פותחת בופה של רווקות, מתוך: מוסף כלכליסט, 4 לאפריל, 2018,
וילצקי מיכל, האמן 17, ורד ניסים, מוסף תרבות ובידור של וואלה, מרץ 2007,
סתר, שאול, ורד נסים מציעה מפרט של רווקוּת נשית בפריפריה ב"המצב האישי: רווקה", המוצגת בעפולה, ורד נסים מעמידה קוטב נגדי למפגני הזהויות המגדריות של המרכז התרבותי. ומכאן (גם) התוקף והעניין של תערוכתה, הארץ. 28 יוני 2018.
יהב גליה, ורד נסים מציגה אמנות מעמדית חזקה וחשובה שכמעט לא נראתה כאן מניקיון לחתונה, מסמרטוט רצפה לשמלת כלה: בתערוכה חדשה משלבת ורד נסים תימת ניקיון בתימת חתונה ומציגה את גרסת הפצצה הפוליטית המתקתקת לנרטיב הגאולי בנוסח סינדרלה, הארץ, 17 למרץ 2016
לויפאן ליאורה, הנפש לא שתקה והעבודה אבדה, ערב רב, דיליון, שבוע העיצוב, 24 למאי, 2016,
ליטמן, שני, האמנית שמזיזה את השוליים החברתיים אל חזית כעולם האמנות הישראלי, הארץ, 28 למאי 2016 מתוך ראיון עם אוצרת הגלריה עירית טל
קריאה נוספת עריכה
דקל, טל, על הומור חתרני ביצירתה של ורד ניסים, מגדר, אתניות ומעמד בישראל, מתוך קטלוג התערוכה: ורד נסים, בין חלום להקיץ, אוצרת: אירית טל, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות , אוניברסיטת תל אביב , תל אביב
ורד נסים Turn off the Light, Please, אוצרת: עינבר דרור-לקס, 2009, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד
ורד נסים, בין חלום להקיץ, אוצרת: אירית טל, קטלוג התערוכה, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות , אוניברסיטת תל אביב , תל אביב: 2016
יהב, גליה, מטלית שלא כולה תכלת : ניקוי יסודי הוא לא רק מנת חלקן של עוזרות בית, והוא לא רק הפעולה שעומדת במרכז ההכנרת לחג הפסח. אמנים כמו סופי קאל, שנטל אקרמן, ג'ף וול ורבים אחרים הצביעו על ההיבטים המגדריים, המעמדיים והגזעיים של הניקיון ועמדו על הקשר בינו לבין האמנות. הארץ, גלריה, 2012
יהב, י', צעירים בעין הוד. ידיעות אחרונות, מוסף 24 שעות, 2011
ליטמן, שני, דני קרמן, אניסה אשקר ומיכל יימן בין זוכי פרס משרד התרבות לאמנים פלסטיים : הפרסים, לשנת 2015 מחולקים רק עכשיו מאחר שהקולות הקוראים להגשת מועמדות בקטגוריות השונות התפרסמו בסוף אוקטובר. הארץ, גלריה, 2016
פמיניזם ואמנות ישראלית : המדרשה: כתב העת של בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל. המדרשה- בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל
מרקוביץ, דליה, מלאכת כפיים : פסטיבל החג של החגים/חנוכה/כריסמס/עיד אל-אדחא. בית הגפן, המרכז הערבי- יהודי, חיפה : 2007
אשרי, מיה, אמנות בתנועה : החודש יפעל בבית ספר נטוש בירוחם "זומו", המוזיאון הנייד הראשון בארץ. האוצרת, מילנה גיצין־אדירם, טוענת כי מטרת המיזם אינה לחנך את המקומיים, הארץ, גלריה, 3 לינואר, 2018
צור, ע', כחול (סגול) אדום (כתום) צהוב (ירוק) : ״הפרדת צבעים״ תערוכה קבוצתית, אוצרת: שלומית ברויר, גלריה בסיס, הרצליה, הארץ, תרבות וספרות, 2016
תוסס בגוון ספרדי: חגיגות היין 1994 - תערוכת ציירים ביקב כ"ץ דוד,עיריית ראשון-לציון, ראשון-לציון: 1994
סורין, ה', ביאנלה רמת השרון לאמנים צעירים, עיריית רמת השרון, רמת השרון: 2008 .
- ^ 1 2 דקל, טל, על הומור חתרני ביצירתה של ורד ניסים, מגדר, אתניות ומעמד בישראל, מתוך קטלוג התערוכה :ורד נסים, בין חלום להקיץ, אוצרת: אירית טל, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות , אוניברסיטת תל אביב תל אביב; מתוך קטלוג אינטרנטי של התערוכה: אחותי: אמנויות מזרחיות בישראל , אוצרות: קשת שולה, ריטה מנדס-פלור, בית האמנים, ירושלים: 2000. כמו כן ראה מתוך קטלוג אינטרנטי של התערוכה: אחותי: אמנויות מזרחיות בישראל , אוצרות: קשת שולה, ריטה מנדס-פלור, בית האמנים, ירושלים: 2000.
- ^ ורד זקן, [https://www.beitberl.ac.il/academic/faculties/art/maslulim/b_ed_f_a/iyuni/israel_art/documents/vered_z.pdf ייצוג המזרחי באמנות ישראלית], באתר בית הספר לאמנות המדרשה המכללה האקדמית בית ברל, 2010
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 וילצקי מיכל, האמן 17 ורד ניסים,, באתר מוסף תרבות ובידור של וואלה:, 29 מרץ 2007,
- ^ 1 2
שני ליטמן, האמנית שמזיזה את השוליים החברתיים אל חזית עולם האמנות הישראלי, באתר הארץ, 28 במאי 2016
- ^ ורד ניסים, צילומי אגדה ומשפחתיות אינטימית, באתר מוסף תרבות, מעריב,, 19 באפריל, 2009
- ^ הווידאו מוצג בימים אלו בגלריה מינוס 1 של עיתון הארץ, בתל אביבף מאי2017
- ^ דקל, טל, על הומור חתרני ביצירתה של ורד ניסים, מגדר, אתניות ומעמד בישראל,, תל אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות , אוניברסיטת תל אביב, 2016
- ^ 1 2 גליה יהב, ורד נסים מציגה
אמנות מעמדית חזקה וחשובה שכמעט לא נראתה כאן, באתר הארץ, 17 במרץ 2016
- ^ אתר הבית של ורד נסים
- ^ 1 2 איתן בוגנים, איך זה להיות רווקה באזור עפולה, באתר הארץ, 17 במאי 2018
