פתיחת התפריט הראשי

משתמש:Kremlinerob/טיוטה

בטי ויליאמס (באנגלית: Betty Williams; נולדה ב-22 במאי 1943) היא פעילת זכויות אדם מצפון אירלנד וכלת פרס נובל לשלום לשנת 1976 בשותפות עם מייריד קוריגן, על מאמציהן להביא להפסקת האלימות בעת תקופת הצרות. ויליאמס עומדת בראש הקרן העולמית לסיוע לילד והיא נשיאת המרכז הבינלאומי לחמלה לילד, והיא גם יו"ר המכון הממוקם בוושינגטון לדמוקרטיה באסיה.. ויליאמס הינה פרופסור אורח באוניברסיטת דרום מזרח נובה, שם היא מרבה להרצות באופן נרחב בנושאים של שלום, חינוך, הבנה בין-הדתות, אנטי-קיצוניות, וזכויות הילד. בשנת 2006 יסדה ויליאמס יחד עם זוכות פרס נובל לשלום מייריד קוריגן, שירין עבאדי, ואנגרי מאטאיי, ג'ודי ויליאמס וריגוברטה מנצ'ו-טאם את ארגון "יוזמת זוכות פרס נובל". אלה שש נשים המייצגות צפון ודרום אמריקה, המזרח התיכון, אירופה ואפריקה, ופועלות במאמץ משותף להבאת שלום צדק ושוויון. ויליאמס גם חברה ב PeaceJam, ארגון שמטרתו לפתח מנהיגים צעירים.

קורות חייהעריכה

נישאה בגיל 18 והולידה שני ילדים.

בתחילת שנות השבעים היא הצטרפה לקמפיין נגד אלימות בראשות כומר פרוטסטנטי. וויליאמס מזכה את החוויה הזאת להכנתה למצוא תנועה לשלום משלה, שהתמקדה ביצירת קבוצות שלום אשר מורכבות מיריבים לשעבר, יחד עם תרגול צעדים בוני אמון ופיתוח של תהליך שלום עממי בסופו של דבר.

ב-10 באוגוסט 1976, בשיאה של תקופת "הצרות" בצפון אירלנד, ירה סיור חמוש של הצבא הבריטי על מכוניתו של פעיל בצבא האירי הרפובליקני, ברחוב שוקק אדם בבלפסט. מהירי נפגע הנהג, הרכב בו נהג סטה ועלה על המדרכה, דורס בכך למוות שלושה ילדים ופוצע אנושות את אימם.

בעקבות התקרית החליטה ויליאמס לנקוט מעשה, היא החלה להחתים תושבים על עצומה הקוראת להימנע מאלימות ולמחות כנגד המצב. ויליאמס חברה למייריד קוריגן, דודתם של קורבנות האירוע, ולעיתונאי בשם קירן מקיוהאן ויחד החלו לארגן שורה של הפגנות ומחאות אזרחיות לא אלימות.

מקיוהאן חיבר מנשר בו מפורטים עקרונות התנועה החדשה ונתן לארגון את שמו: "קהילת אנשי השלום". התנועה החלה לתפוס תאוצה ברחבי אירלנד, כשצעדות שלום רבות יצאו מערים שונות וכספים רבים גויסו למען המטרה. תוך חצי שנה בלבד ירד שיעור התקריות האלימות בכ-70%.‏‏‏[1]

בשנים לאחר קבלת הפרס התגרשה ויליאמס מבעלה הראשון. היא נישאה בשנית ב-1982 ועברה להתגורר בארצות הברית. ויליאמס שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת המדינה סם יוסטון בטקסס,

ב-2006 חברה לחמש זוכות פרס נובל לשלום נוספות: מייריד קוריגן, ג'ודי ויליאמס, שירין עבאדי, ואנגרי מאטאיי וריגוברטה מנצ'ו, להקמת "יוזמת זוכות פרס הנובל" למען מאמץ משותף להשגת צדק, שלום וזכויות לנשים ברחבי העולם.

למרות זיהויה עם מדיניות האי-אלימות, מעדה ויליאמס פעמיים בלשונה בהתייחסה לנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש ומדיניותו. בשתי הרצאות נפרדות שנשאה ב-2006 וב-2007 ציינה כי הייתה שמחה להרוג את בוש.‏‏ מאוחר יותר התנצלה על דבריה‏‏‏.

חיים מוקדמיםעריכה

ויליאמס נולדה ב -22 במאי 1943 בבלפסט שבצפון אירלנד, לאב קצב ואם עקרת בית. היא רכשה השכלה בסיסית בבית הספר היסודי סנט תרזה, ולאחר מכן המשיכה לבית הספר לשפות של סנט דומיניק ללימודים גבוהים יותר. עם השלמת ההשכלה הפורמלית, היא החלה לעסוק בתפקיד פקידת קבלה במשרד. באופן נדיר לאותה תקופה בצפון אירלנד, אביה היה פרוטסטנטי ואמה קתולית; רקע משפחתי שעל פי דבריה ממנו הפיקה סובלנות דתית והניע אותה לפעול למען שלום. [1] בשנות השבעים המוקדמות היא הצטרפה לקמפיין נגד אלימות בראשות כומר פרוטסטנטי.

פרס נובל לשלוםעריכה

מתוך הכרה במאמציה לשלום, ויליאמס, יחד עם חברתה קוריגן, הפכה שותפה למקבלי פרס נובל לשלום לשנת 1976 (הפרס חולק ב-1977). בנאום קבלת הפרס אמרה ויליאמס:

"אותו שבוע ראשון תמיד ייזכר כמובן למשהו אחר מלבד לידתם של אנשי השלום. למעורבים הקרובים ביותר, הזיכרון החזק ביותר של אותו השבוע היה המוות של רפובליקאי צעיר ומותם של שלושה ילדים שנפגעו על ידי מכונית של איש מת. תחושה עמוקה של תסכול מהטיפשות הלא מחושבת של האלימות המתמשכת כבר אפשר היה לראות לפני האירועים הטרגיים של אותו אחר צהריים שטוף שמש של 10 באוגוסט 1976. אבל מותם של אותם ארבעת הצעירים ברגע אחד נורא של אלימות רק גרם לתסכול הזה להתפוצץ, וליצור את האפשרות של תנועת שלום אמיתית. כל עוד אנחנו מודאגים, כל מוות בודד בשמונה השנים האחרונות, וכל מוות בכל מלחמה שאי פעם נלחמה מייצג חיים מבוזבזים שלא צורך, מלאכה של אמא בוזתה". [2]

אנשי השלוםעריכה

ב 1976, ויליאמס הייתה עדה לטרגדיה בה שלושה ילדים חפים מפשע נדרסו למוות כתוצאה ממרדף

ההצהרה הראשונה של אנשי השלום:עריכה

יש לנו מסר פשוט לעולם מתנועה זו לשלום.

אנו רוצים לחיות ולאהוב ולבנות חברה צודקת ושלווה.

אנחנו רוצים בעבור הילדים שלנו, כפי שאנו רוצים לעצמנו, שהחיים שלנו בבית, בעבודה, ובמשחק, להיות חיים של שמחה ושלום.

אנו מכירים בכך שלבנות חברה כזאת דורשת מסירות, עבודה קשה, ואומץ.

אנו מכירים בכך שיש בעיות רבות בחברה שלנו שהן מקור לסכסוך ואלימות.

אנו מכירים בכך שכל כדור שנורה וכל פצצה שמתפוצצת עושים את העבודה הזאת יותר קשה.

אנו פוסלים את השימוש בפצצה ובכדור ואת כל הטכנולוגיות של אלימות.

אנחנו מקדישים את עצמנו לעבודה עם שכנינו, קרוב ורחוקים, יום ביומו, כדי לבנות שחברה שלווה בה הטרגדיות שידענו הן זיכרון רע ואזהרה ממושכת. [1]

בשנת 1980 ויליאמס עזבה את התנועה.

פרסים והוקרותעריכה

הערות שולייםעריכה