משתמש:Shuohana/מאיר גל

מאיר גל (נולד ב-1958 בישראל) הוא אמן ישראלי-אמריקאי, צלם, תסריטאי, , אוצר ומבקר אמנות. כיום חי ועובד בניו יורק, מרצה לצילום ואמנות בסיטי קולג' ניו יורק, ואף השתתף בכתיבת תסריטים בעלי אופי חברתי בארה"ב.

מאיר גל (גוזלן) נולד בגבעת שאול, וגדל בשכונת תלפיות שבירושלים. אמו ילידת הרובע היהודי בירושלים לשם הגיעה משפחתה מקזבלנקה שבמרוקו. משפחת אביו הגיעה לחברון לפני תשעה דורות מדרום אלג'יר ובשנת 1929 ניצלה מהטבח ביהודים וברחה מחברון לירושלים. בשרותו הסדיר היה חובש קרבי, השתתף ואף נפצע במבצע ליטני (1978). לפיו: "שם ואז התחלתי, בתהליך איטי אמנם, לחשוב באופן פוליטי מודע". בשנת 1981 עזב את ישראל לאירופה ופעל בארגון פוליטי לפירוק הנשק הגרעיני. כשחזר לצורך לימודים, פרצה מלחמת לבנון והוא נקרא להשתתף בה. לאחר המלחמה למד באופן חלקי צילום בקמרה אובסקורה ומכללת הדסה. בשנת 1987 ערב האינתיפאדה, עזב את הארץ ושינה את שם משפחתו. הוא התיישב בארצות הברית, בה סיים תואר ראשון בסיטי קולג' של ניו יורק (1990-1987), ותואר שני באוניברסיטת ניו יורק. בשנים 1995-1997 שימש  כאוצר ויועץ בקרן פרטית לאמנות עכשווית, כעוזר אוצר במוזיאון האלטרנטיבי בניו יורק, וכתב למגזין לאמנות "סטודיו" בתל אביב. מאז 1997 הוא מלמד צילום, תאוריה של אמנות ועל אמנות ופוליטיקה באוניברסיטת סיטי של ניו יורק. כתבה מקפת על עבודותיו התפרסמה במגזין Radical History Review (ראה בקישורים חיצוניים)

עבודותיו בדרך כלל מביעות ביקורת תרבותית, היסטורית, פוליטית וחברתית. ידוע  בביקורתו על אפליית יוצאי עדות המזרח בחברה הישראלית וסוגיית הקליטה של יהודי ארצות המזרח התיכון (ה"מזרחים" או "היהודים-הערבים" לפי תפיסתו) בישראל. הטקסט הכתוב משמש ברוב יצירותיו של גל הן כחלק מהתוכן והן כחלק מהצורה, והוא מרכיב עיקרי במילון הצורני שלו. יצירתו המוכרת ביותר בהקשר זה היא "תשעה מתוך ארבע מאות" (1997), צילום של האמן כשהוא אוחז בספר ללימודי היסטוריה שהיה בשימוש בבתי-ספר תיכוניים בישראל, ממנו למד גם הוא. בידו הוא מחזיק קבוצה של תשעה עמודים מתוך ארבע מאות עמודי הספר, העוסקים ביהדות המזרח, ומדגיש בכך את דחיקתה מתרבות ישראל.

בראיון לעיתון "הארץ"  על יצירתו "תשעה מתוך ארבע מאות" אומר על כך גל: " ספרי הלימוד הרשמיים של ההיסטוריה של העם היהודי שבהם משתמשים בבתי הספר הממלכתיים בישראל, מוקדשים ברובם המכריע להיסטוריה של יהודי אירופה...במשך עשורים ארוכים משרד החינוך מחק בשיטתיות את ההיסטוריה של יהודי המזרח מספרי הלימוד. ספרים אלה סייעו בפיתוח תודעה כוזבת בקרב התלמידים, ולפיה ההיסטוריה של העם היהודי התרחשה בעיקר במזרח אירופה, ולמזרחים אין ממש היסטוריה שראויה לזיכרון הקולקטיבי... המאבק הוותיק הזה מחזיר אותי אחורה לילדות, להורים שאינם, לבית שאיננו, למדף הספרים. הורי, שדיברו אלי ערבית שוטפת, לא יכלו לקרוא בעברית המהגרים שלהם את הספרים שאספו בגאווה על המדף: "אלי כהן - האיש שלנו בדמשק" מאת א' בן-חנן, שגולל את סיפורו של דודי, שהיה לגיבור לאומי, ולצדו "סופה בין הדקלים", "פחונים וחלומות" ו"שווים ושווים יותר", ששלח סמי מיכאל בהקדשות חמות, לאמי, אחותו. הורי לא יכלו לקרוא את מה שנכתב עליהם בספרי הלימוד שלי, הם לא נחשפו לאופן הגזעני שבו יוצגו, אבל המדף שיצרו בעבורי סיפר סיפור אחר על מזרחיות ומזרחים. סיפור שחישל אותי מול הייצוג שעלה מספרי הלימוד, שעודדו להתכחש לזהות המזרחית, לראות אותה כנחשלת ופרימיטיבית ולהעריץ את תרבות המערב".

יצירה זו הוצגה בתערוכות רבות, ביניהם: "שפת אם / חזות מזרחית" (2002) באצירתה של טל בן צבי. המשכן לאמנות, עין חרוד. התערוכה עסקה לא רק במעמדה ומקומה של הזהות היהודית מזרחית בחברה הישראלית, אלא גם במעמדו ומקומו של האמן המזרחי בשדה האמנות הישראלית, ופוליטיקת הכוח שבו. על כך כתבה האוצרת בפתיח קטלוג התערוכה: " הדיונים על זהויות – לא רק מזרחיות – ושאלות על ביוגרפיה ועל ייצוג עצמי בשדה האמנות בישראל מתקיימים במערכת הרצופה נקודות מבט, הנחות יסוד וחשבונות פוליטיים. בדינמיקה הזו אמנים הם בו-זמנית סובייקטים של שדה האמנות ושל מרחב פרטי/ציבורי רב-תרבותי...העבודות שהוצגו בשפת אם ביקשו לבנות מחדש את הסובייקט שלהן (יהא זה אמן, צופה או אוצרת) האמצעות אסטרטגיות חזותיות ונרטיביות. אלו הופעלו בתוך היסטוריה של הבניית המזרחיות כ"אחרות" וכנגדה, תוך הכרה בכך כי התרבות הישראלית מושפעת ממזרחיות על כל רבדיה."

על היצירה "תשעה מתוך ארבע מאות" מצוטט גל בקטלוג התערוכה: "תשעת העמודים שאני מחזיק בתצלום, הם העמודים היחידים בספר הדנים בהיסטוריה של לא-אירופאים [...] ספרים אלה סייעו בפיתוח תודעה כוזבת בקרב התלמידים על פיה ההיסטוריה של העם היהודי התרחשה בעיקר במזרח אירופה, וכי למזרחים אין ממש היסטוריה שראויה לזיכרון הקולקטיבי". יצירה נוספת של גל שהוצגה בתערוכה זו היא "arms pit" (2001): בו מצולם האמן כשכתם בצורת מפת ארץ ישראל/פלסטין  מצוירת בבית שחיו החשוף למצלמה. על כפל המשמעות של המונח הלועזי (בית שחי וגם מצבור נשק) מצוטט גל: "השימוש בגופי וציור מפת ארץ ישראל על בית השחי, נועד להמחיש איך נצרבים תושבי ישראל בבשרם כמו בקר תוך ויתור מוחלט על ערכים כמו חירות אישית והגדרה עצמית" על עבודה זו כתבה האוצרת בקטלוג: "..זו יכולה להיות עמדה אקטיבית של סימון עצמי – לאות מחאה או רצון להשתייכות – או עמדה פסיבית של סימון הסדר הממלכתי. ברצף עמדות אפשריות אלו, עבודתו של גל משבשת את הקטגוריות אקטיבי-פסיבי הנחקקות בגוף על ידי המדינה".

ביקורתו על מדיניות הכיבוש וההתנהלות הצבאית והפוליטית של מדינת ישראל, ניכרת כבר ביצירה מוקדמת יותר משנת 1996  "ללא שם". בה מחק גל מצילומי אוויר של ישראל מוזיאונים ומוסדות תרבות. לטענתו: "המוזיאונים בישראל התעלמו מהמציאות הפוליטית שבה הם פועלים. לא רק שלא הביעו התנגדות או ביקורת כלפי מדיניות הממסד, אלא לרוב תמכו בה ושיתפו פעולה עם הצבא. בכך הפכו המוזיאונים לזרוע סמויה של מנגנון המדינה. לכן החלטתי, בהתאם לתקנות הצבא, למחוק מוזיאונים, כשם שמוחקים מוסדות רגישים אחרים, כך שמיקומם לא יתגלה ויסכן את ביטחון המדינה". בפרויקט "יש לי אהוב מסיירת חרוב" משנת 1997 הציג צילומים ושלטי רחובות בפסגת זאב (שבה הוא רואה התנחלות לכל דבר), כשהדגש הוא על שמות רחובות שכולם קשורים ביחידות צבאיות או במבצעים צבאיים.

בשנת 2002 הציג גל בתערוכתו בגלריה "נגא" בתל אביב, את היצירה: "don't call us, we call you"  סדרת ההמשך לסדרת הצילומים ב"ללא שם", שבה מחק מתצלומי רחובות ניו יורק, את המוזיאונים והגלריות, והותיר כתמים לבנים במקומם. תערוכה זו לא התמקדה רק בפוליטיה ובאמנות ברמה המקומית אלא גם ברמה העולמית. בכתבה על התערוכה בעיתון הארץ: אומר גל" "המוזיאונים והגלריות נתפשים על ידי הציבור כמקומות נייטרליים... הצופים לא יודעים שמאחורי הצגת התרבות הזאת יש עמדה תרבותית פוליטית מובהקת שמובילה אותם לבניית אידאולוגיה מסוימת. זה עוד מקום שבו ההיסטוריה של התרבות והאסתטיקה נכתבת ומשוכתבת על ידי קומץ אנשים, שהם המעמד השליט, בעל ההון והמדכא... הריבועים נותרים ריקים. זאת פעולה סמלית. אני מקווה שהעבודה תגרום לצופה להיות יותר ביקורתי ומודע למה שמוצג בפניו במוזיאון ובמקביל לשאול את עצמו כיצד הוא יכול לבנות לעצמו את המוזיאון הפרטי שלו".

בתערוכה הראשונה שלו בגלריה לימבוס בשנת 1993 (שהוצגה ביחד עם תערוכתו של גדי גודפרב), הציג את המיצב "חמורו המעופף של המשיח" שכלל מיטות סוכנות שעליהן נפרשו גיליונות גדולים עם משפטים הלקוחים מספרי היסטוריה וספרי ילדים ושימשו כשמיכות. הטקסטים כללו את דברי  דוד בן-גוריון ומנהיגים ציונים אחרים שראו בעולים מצפון אפריקה כוח עבודה זול, וכן משפטי סלנג שגורים משנות החמישים של המאה ה-20, המתייחסים בזלזול כלפי עדות המזרח. על התערוכה כותבת טלי תמיר באתר שלה: " הכיוון הפוליטי קיבל  חיזוק ממשי באפריל 1994, כשבעקבות הזמנה יזומה של הגלריה, הציגו בלימבוס שני אמנים ישראליים המתגוררים בארצות הברית -  מאיר גל וגדי גופברג. התערוכה הכפולה "חמורו המעופף של המשיח"(גל) ו"האמיני יום יבוא" (גופברג) עוררה באופן מיידי דיון פוליטי נוקב והפכה לתערוכת-מפנה בקשר שבין אמנות לפוליטיקה. גל הציב בחלל הגלריה מיטות סוכנות, מכוסות בשמיכות, עליהן הודפסו טקסטים פרובוקטיביים המתייחסים לחוויות הקליטה של עדות המזרח בארץ בשנות החמישים. בחלל שמולו תיעד גופברג את הריסת 385 כפרים פלסטיניים בתוך תחומי הקו הירוק, בתקופה שבין הקמת המדינה לבין מלחמת ששת הימים, כשהוא מערבב בין מסמכים רשמיים לבין מסמכים אישיים. שתי התערוכות ביקשו לערער את המבט ההגמוני על ההיסטוריה הציונית ולאפשר לצופים "לתהות על הקשר שבין הגרסה הרשמית של ההיסטוריה הישראלית, לבין אירועים והתרחשויות שלא מצאו את דרכם אל תוך ספרי הלימוד" (מתוך הטקסט הנלווה לתערוכה)"

תערוכת היחיד הבאה שלו הייתה במוזיאון תל-אביב בשנת 1998. כותרתה הייתה "סיפורה של אמנות ישראל", ובה הציג גל טקסטים מודפסים על גבי בדי ענק, העוסקים בביקורת אמנות ותיאוריה של אמנות. התערוכה נקראה על שם הספר "סיפורה של אמנות ישראל" שכתבו וערכו גדעון עפרת ובנימין תמוז, והדגישה את הדרת אמנות ותרבות המזרח בישראל.

על עזיבתו את ישראל והביקורת שלו כלפיה מסביר גל: "אחת הסיבות שהחלטתי לעזוב למדינה אחרת הייתה הרצון לבעלות על גופי שלי. בסוף שנות השבעים הבנתי כי מדינת ישראל מפקיעה (באופן סימבולי ופיזי) את זכות האדם על גופו. כדי להגשים את מטרותיה האידיאולוגיות והאימפריאליסטיות, מדינת ישראל מקריבה את חיי אזרחיה. ברגע שפענחתי את היחסים מעוותים האלה, הבנתי שאחת מהדרכים שבהן אני יכול לקבל בחזרה את הגוף שלי, כרכושי, היא לעבור למדינה אחרת".

יצירות נבחרות

·       1997 – "תשעה מתוך ארבע מאות" (המתייחסת לייצוג ההיסטוריה של קהילות היהודים במרחב המוסלמי -במקרה זה 9 עמודים מתוך 400) בספרי הלימוד בישראל, עם דוגמה מהספר "תולדות העם היהודי בדורות האחרונים" מאת ד"ר שמשון לייב קירשנבאום, שהיה בשימוש במוסדות חינוך בישראל בשנות ה-1960–1980.

·       1996 – "ללא שם". מחיקת מוזיאונים גדולים (תצלומי אוויר של יישובים כמו חיפה או עין חרוד, עם מחיקת המוזיאונים לאמנות שבהם)

·       1995 – "סיפורה של אמנות ישראל". (בקורות על אמנות ישראלית מודפסים על גבי בדי ענק)

·       2002 – Armspit (צילום כתם בדמות מפת ארץ ישראל בבית שחיו של האמן)

·       1991-1994 חמורו המעופף של המשיח.

תערוכות יחיד

2007-גלריה נוגה לאמנות עכשווית, תל אביב, ישראל

2002-גלריה נוגה לאמנות עכשווית, תל אביב, ישראל

1998-מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, ישראל

1997-Saalbau Rhypark, באזל, שוויץ

1994-גלריה לימבוס, תל אביב

תערוכות קבוצתיות

  2014-"תחת מחיקה" מוזיאון תל אביב לאמנות

2008-מוזיאון הרצליה לאמנות, ישראל

2007-מוזיאון פתח תקוה לאמנות, ישראל,

Palazzo delle Papesse - מרכז אמנות עכשווית, סיינה, איטליה

2006-מרחב האמנים, ניו יורק, ניו יורק

אתגר, תל אביב, ישראל

2005-מצפה רימון, ישראל

GropiusBau Museum, ברלין, גרמניה

2003-Liquidacion Total, מדריד, ספרד

גלריית שדלה, ציריך, שוויץ

מרכז לאמנות גאלווי, אירלנד

Brecht פורום, ניו יורק, ניו יורק

אוניברסיטת בן גוריון

OK המרכז לאמנות עכשווית, אוסטריה

מרכז עדן לאמנויות פלייס, נ 'אירלנד

בית הספר לדמיון ולמדיה דיגיטלית, ישראל

2002-גלריה באדריכלות, תל אביב

"שפת אם / חזות מזרחית" מוזיאון עין חרוד לאמנות, ישראל

2000-אמני שטייניץ, תל אביב

1999-קרן פפין, ניו ג'רזי

1998-תערוכת סגל, CCNY, CUNY

Yerba Buena Center לאמנויות, סן פרנסיסקו, קליפורניה

מוזיאון ישראל, ירושלים, ישראל

Nexus לאמנות עכשווית מרכז, אטלנטה, GA

מוזיאון חיפה לאמנות

1997-מוזיאון תל אביב לאמנות, ישראל

גלריית אמנות אפורה, אוניברסיטת ניו יורק, ניו יורק, ניו יורק

תערוכת סגל, CCNY, CUNY

פינית מוזיאון לצילום, הלסינקי

Skirball Museum, לוס אנג'לס, קליפורניה

מוזיאון באס לאמנות, מיאמי, פלורידה

המרכז לתרבות קוריאנית, ניו יורק, ניו יורק

תיאטרון ירושלים, ישראל

1996-מוזיאון עין חרוד לאמנות, ישראל

גלריה נוגה, תל אביב

מוזיאון ארד לאמנות, ישראל

מוזיאון חיפה לאמנות, חיפה, ישראל

1995-"סלון הסתיו", תל אביב, ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, ישראל

גלריה גורדון, תל אביב

1994-מוזיאון עין חרוד לאמנות, ישראל, תל חי, ישראל

מוזיאון ישראל לאמנות, רמת גן, ישראל

494 גלריה, ניו יורק, ניו יורק

"חמורו המעופף של המשיח", גלריה לימבוס, תל אביב

1992- בית האמנים, ירושלים, ישראל

עין גלרית, סן פרנסיסקו, קליפורניה

מוזיאון לאמנות, טייוואן

1989-דאוני מוזיאון לאמנות, לוס אנג'לס, קליפורניה

1984-בית האמנים, ירושלים, ישראל

לקריאה נוספת

·        אשד, סיגל, "מאיר גל, "יהיה בסדר", DON'T CALL US, WE'LL CALL YOU"‏, סטודיו, 135: 72-73, 2002

·        גינתון, אלן ,ועומר, מרדכי, 8 בנובמבר, (קטלוג תערוכה), אוצרת: גינתון, אלן, תל אביב, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1995

·        גל, מאיר, "אמנות הפשע (שיחה עם מאיר גל)", אתגר: בטאון פוליטי תרבותי, 6: ע' 28-31, 2002

·        גל, מאיר, "אמנים נגד החוזה של השמרנים", סטודיו, 63: ע' 8, 1995

·        גל, מאיר, "ג'אספר ג'ונס, רטרוספקטיבה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק", סטודיו 76, ע' 15, 1996

·        גל, מאיר, "פליקס גונזלס-טורס 1957-1996", סטודיו 76, ע' 15, 1996

·        דירקטור, רותי, "יאיר גרבוז, ציורים 1994-1995 (גלריה גבעון), מאיר גל, מתוך "שמונה בנובמבר" (מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: אלן גינתון), גיא רז, "ואדי סידר" (גלריה הקיבוץ, אוצרת: טלי תמיר)", סטודיו,  68: ע'  64-65, 1996

·        דירקטור, רותי, ""לא פה ולא שם": גלריה גורדון, אוצרת: מיכל היימן", סטודיו, 62: ע' 64-65, 1995

·        דירקטור, רותי, "מאיר גל "יש לי אהוב בסיירת חרוב", סטודיו, 85: ע' 69-72, 1997

·        הדר, אירית, "תחת מחיקה" (קטלוג תערוכה), תל אביב, מוזאון תל אביב לאמנות, 2014

·       חזות מזרחית / שפת אם: הווה הנע בסבך עברו הערבי (קטלוג תערוכה), אוצרת: בן צבי, טל, המשכן לאמנות, עין חרוד, 2004

·        מאור, חיים, "חרוזים שבורים: אמנים עכשוויים על זהותם המרוקאית" (קטלוג תערוכה), באר שבע, אונ' בן גוריון, 2014

·        מאור, חיים, "נופים מסומנים: "נוף-מקום" באמנות העכשווית בישראל", באר שבע, אוני' בן גוריון, 2003

·       "מאיר גל, מתוך סדרת מחיקת המוזיאונים המרכזיים, 1995-1996". החדש והרע, 3: 10-12, 2012

·        עלון, קציעה, "מאיר גל ARMS-PIT", סטודיו, 132: ע' 22-23, 2002

·        פרויינד-שרתוק, חנוש, "מאיר גל, "חמורו המעופף של המשיח"; גדי גופברג, "האמיני יום יבוא"', סטודיו, 68: ע' 64-46, 1996

·       צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, 2010, עמ' 399-400

·        תירוש, סמדר, "אמנים עם תצלומי- אויר 3", משקפיים 27, ע' 56-57, אוק' 1996

קישורים חיצוניים

·       מאיר גל.  אתר מאיר גל

·       אמיר, יונתן, "מאה שנים של בידוד", אתר ערב רב, 07.10.2010

·       הדר, אירית, "דימויים תחת מחיקה", אתר ערב רב, 14.12.2014

·       זקן, ורד. "יצוג המזרחי באמנות הישראלית". אתר המדרשה בית ברל, 2010

·       חזן, נעה, "על הפוליטיקה של הטעם המיינסטרימי", אתר ערב רב, 2014 27.05

·       כהן גרבוז, טלי, "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", אתר ynet, 21.06.2007

      מדרשת, "תשעה מתוך ארבע מאות (המערב וכל השאר – המזרחים על פי קירשנבאום)". אתר מדרשת

·        מט"ח. "תשעה מתוך ארבע מאות" . אתר מט"ח

·       עפרת, גדעון, "רב תרבותיות: דברים לזכרה", אתר המחסן של גדעון עפרת,

·        עפרת, גדעון, "אין אמנות מזרחית", אתר המחסן של גדעון עפרת

·        צור, עוזי, "אמנות וכוחה הפאסיבי-אגרסיבי של המחיקה", אתר הארץ, 26.12.2014

·       צילום בעם, "תשעה מתוך ארבע מאות", אתר צילום בעם

·        Meir Gal" ,Conor McGrady" Radical History Review (RHR) אתר squarespace  

---