נופי זיכרון

אוטוביוגרפיה מאת חוקרת הספרות רות קליגר

נופי זיכרוןגרמנית: Weiter leben. Eine Jugend, בתרגום מילולי - "להמשיך לחיות: נעורים") הוא אוטוביוגרפיה מאת חוקרת הספרות רות קליגר שפורסמה ביוני 1992 בגרמנית.[1] בזיכרונותיה מתארת קליגר את ילדותה ונעוריה היהודיים באוסטריה ובגרמניה בתקופת הנציונל-סוציאליזם, את התנאים שבהם שרדה ואת אתגרי הקיום. קליגר החלה לכתוב את האוטוביוגרפיה בסוף 1988.

נופי זיכרון
Weiter leben. Eine Jugend
מידע כללי
מאת רות קליגר
שפת המקור גרמנית
נושא אוסטריה, נאציזם, אנטישמיות, גרמניה הנאצית, גרמניה, השואה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת התרחשות 1931–1947
הוצאה
הוצאה הוצאת יד ושם
הוצאה בשפת המקור הוצאת וולשטיין (Wallstein)
מקום הוצאה גטינגן
תאריך הוצאה 1992 עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה בעברית
תאריך 2010
קישורים חיצוניים
מסת"ב מסת"ב 3423122617
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חלקי האוטוביוגרפיהעריכה

האוטוביוגרפיה מחולקת לחמישה חלקים:

  1. חלק ראשון: וינה
  2. חלק שני: המחנות (טרזין, אושוויץ-בירקנאו, גרוס-רוזן)
  3. חלק שלישי: גרמניה, (בריחה, בוואריה)
  4. חלק רביעי: ניו יורק
  5. אפילוג: גטינגן

חלק ראשון: וינהעריכה

בחלק הראשון של זיכרונותיה מתארת רות קליגר את ילדותה בווינה, שם נולדה ב-30 באוקטובר 1931, ולאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית במרץ 1938. בילדותה חוותה קליגר אנטישמיות, הדרת יהודים מהחיים הציבוריים והתחלת הרדיפה בהדרגה עד הגירוש. ככל שחייה הצטמצמו יותר ויותר עקב הרדיפות שחוותה בעולם החיצון, חיפשה קליגר יותר ויותר מקלט בעולם הספרות.

חלק שני: המחנותעריכה

בגיל אחת עשרה גורשה קליגר לטרזין עם אמה. משם נלקחה למחנה המשפחות של טרזין במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ולאחר מכן גורשה לכריסטיאנשטט, מחנה לוויין של מחנה הריכוז גרוס-רוזן.

חלק שלישי: גרמניהעריכה

קליגר, יחד עם אמה וילדה נוספת, הצליחו להימלט בצעדת פינוי בתחילת 1945 ושרדו בזהות בדויה שהעניק להם כומר בשלב האחרון של תקופת הרייך השלישי. הן עלו על רכבת לשטראובינג (Straubing). עם השחרור בידי הצבא האמריקאי השיגה קליגר תואר נוטאביטור (Notabitur) - תעודת בגרות בתנאים מקלים - בשטראובינג והחלה ללמוד ברגנסבורג.

חלק רביעי: ניו יורקעריכה

קליגר היגרה לארצות הברית עם אמה ב-1947 והחלה בלימודים.

הוצאה לאורעריכה

כתב היד נדחה על ידי זיגפריד אונסלד (Siegfried Unseld), אז ראש הוצאת זורקמפ (Suhrkamp Verlag), בטענה שהוא "לא ספרותי מספיק בסטנדרטים של ההוצאה". הוצאת וולשטיין (Wallstein) בגטינגן פרסמה לאחר מכן את כתב היד.

התקבלות ופרסיםעריכה

"נופי זיכרון" התקבל באהדה בקרב סוקרים וקוראים. קליגר קיבלה פרסים רבים. בספטמבר 1992 הגיע הספר למקום הראשון בדירוג מבקרי הספרים SWR-Bestenliste. (גר')[2]

במסה משנת 2003 על הספר כתבה הרטה מילר שעבור הילדה רות קליגר, שכתוב בלדות של פרידריך שילר "[היתה] הדרך האינטנסיבית ביותר להתמודד עם הבלדות הידועות".[3]  הנערה חייבת את חווית העיבוד לזיכרון החרוזים של שילר, ואלה סיפקו לה תמיכה בזכות צורתם המרוסנת: "הבלדות של שילר הפכו לפואמות המניעות אותי", כתבה קליגר, "כי אפשר היה לשנן אותן במהלך המסדר, בעמידה במשך שעות בחצר מחנה הריכוז. "אלו שירי ילדים, שבקביעותם, יציבותם, רצו ליצור משקל נגד לכאוס". מילר התרשמה מאמירותיה של קליגר במספר נושאים: אילו קבוצות היו במחנות הריכוז, כיצד האסירים הפוליטיים הגרמנים חשו עליונות על האסירים היהודים. מולר הוסיפה: "מפתיע שההומוסקסואלים הגרמנים שהיו גם הם במחנות המוות אינם מוזכרים בהקשר הזה. ... [הרי] גם הם, ההומוסקסואלים, כמו גם היהודים, זכו ליחס של בוז מהנאצים, בתור "תת אדם" (Untermenschen) בשל מהותם, גופם, לא בתור אויבים פוליטיים." לדברי מילר, סיפורים מרומזים של קליגר מהדהדים בראש במשך זמן רב. למשל, בפרק על ליזל הצעירה, שסמכה על רות והלכה בעקבות אביה לתא הגזים, ועליה כתבה קליגר: "ליזל לא הייתה ילדה סנטימנטלית. […] אבל היא גם הייתה ילדה, ומה שפרקה מולי היה יותר ממה שיכלה לעכל". קליגר הצליחה לשמור על קרבה אנושית כי לא הפכה אף אחד מהמתים לדמות גדולה מהחיים, אלא שמרה על האפשרות לבלבל אותם עם אנשים מהשורה. קליגר "אינה מנשאת אדם מת יותר מדי, אלא רק לרמה של קרבה אנושית."

בשנת 2008 הופצו בווינה 100,000 עותקים של הספר "נופי זיכרון" במסגרת הקמפיין Eine Stadt. Ein Buch (עיר אחת, ספר אחד). (גר')

מהדורות ושפותעריכה

  • Ruth Klüger: Weiter leben: eine Jugend Wallstein, Göttingen 1992, מסת"ב 3-89244-036-0; als Taschenbuch bei dtv, München 1997, מסת"ב 3-423-12261-7.
  • הספר תורגם לעברית ויצא לאור בשנת 2010 בהוצאת יד ושם, תחת הכותרת "נופי זיכרון".[4]

לקריאה נוספתעריכה

  • Sigrid Löffler: Davongekommen. Jetzt noch über Auschwitz schreiben? In: Die Zeit vom 5. August 1993.
  • Stephan Braese, Holger Gehle (Hrsg.): Ruth Klüger in Deutschland. Selbstverl. H. Gehle, Bonn 1994, מסת"ב 3-9804056-0-5, (Kassiber 1).
  • Stephan Braese, Holger Gehle: Von „deutschen Freunden“. Ruth Klügers „weiter leben – Eine Jugend“ in der deutschen Rezeption. In: Der Deutschunterricht 47, 1995, H. 6, ISSN 0340-2258, S. 76–87.
  • Sascha Feuchert: Ruth Klüger: weiter leben. Reclam, Stuttgart 2004, מסת"ב 978-3-15-016045-9 (Reclams Universalbibliothek: Erläuterungen und Dokumente).
  • Irene Heidelberger-Leonard: Ruth Klüger, weiter leben. Eine Jugend. Interpretation. Oldenbourg, München 1996, מסת"ב 3-486-88680-0, (Oldenbourg-Interpretationen 81).
  • Clemens Kammler: Ein Ereignis im Auschwitz-Diskurs. Ruth Klügers Autobiographie „weiter leben. Eine Jugend“ im Unterricht. In: Der Deutschunterricht 47, 1995, H. 6, ISSN 0340-2258, S. 19–30.
  • Andrea Krauß: Dialog und Wörterbaum. Geschichtskonstruktionen in Ruth Klügers „weiter leben. Eine Jugend“ und Martin Walsers „Ein springender Brunnen“. In: Barbara Beßlich, Olaf Hildebrand, Katharina Grätz (Hrsg.): Wende des Erinnerns? Geschichtskonstruktionen in der deutschen Literatur nach 1989. Schmidt, Berlin 2006, מסת"ב 3-503-07980-7, (Philologische Studien und Quellen 198), S. 69–85.
  • Sylvia Lakämper: Ruth Klüger: weiter leben. Eine Jugend. In: Torben Fischer, Matthias N. Lorenz (Hrsg.): Lexikon der „Vergangenheitsbewältigung“ in Deutschland. Debatten- und Diskursgeschichte des Nationalsozialismus nach 1945. Bielefeld : Transcript, 2007 מסת"ב 978-3-89942-773-8, S. 252–254
  • Irmela von der Lühe: Das Gefängnis der Erinnerung. Erzählstrategien gegen den Konsum des Schreckens in Ruth Klügers „weiter leben“. In: Manuel Köppen, Klaus R. Scherpe (Hrsg.): Bilder des Holocaust. Literatur, Film, Bildende Kunst. Böhlau, Köln u. a. 1997, מסת"ב 3-412-05197-7 (= Literatur – Kultur – Geschlecht Kleine Reihe 19), S. 29–45.
  • Dagmar von Hoff, Herta Müller: Erzählen, Erinnern und Moral. Ruth Klügers weiter leben. Eine Jugend (1992), in: Erinnerte Shoah. Die Literatur der Überlebenden = The shoah remembered. Walter Schmitz (Hrsg.), Thelem, Dresden 2003, S. 203–222, מסת"ב 978-3-935712-32-3.

הערות שולייםעריכה

  1. ^  Thedel von Wallmoden: Diese Schärfe des Blicks [Nachruf auf Ruth Klüger]. In: Welt am Sonntag vom 11. Oktober 2020, S.56
  2. ^  IreneHeidelberger-Leonard: Ruth Klüger, weiter leben. Eine Jugend. Interpretation.Oldenbourg, München 1996, מסת"ב 3-486-88680-0, (Oldenbourg-Interpretationen 81),S. 152.
  3. ^ Herta Müller: »Sag, daß du fünfzehn bist« – weiter leben, zweiter Teil des gemeinsamen Beitrags Dagmar von Hoff, Herta Müller: Erzählen, Erinnern und Moral. Ruth Klügers weiter leben. Eine Jugend (1992), in: Erinnerte Shoah. Die Literatur der Überlebenden=The shoah remembered. Walter Schmitz (Hrsg.), Thelem, Dresden 2003, S. 203–222, 2. Teil S. 209–221.
  4. ^ דף הספר באתר יד ושם