ניחא ליה לאיניש ליעבד מצווה בממוניה

ניחא ליה לאיניש דתיעבד מצווה בממוניה (בעברית: "נוח לו לאדם שתיעשה מצווה ברכושו") הוא כלל הלכתי לפיו האדם הסביר מוכן בדרך כלל (גם ללא הסכמה מראש) שתיעשה מצווה שתיזקף לזכותו, אפילו אם היא כרוכה בהוצאה כספית או שימוש בחפציו.

מקורעריכה

בתלמוד מופיע כלל זה, בנושאים הלכתיים שונים, במסכת פסחים[1] מדובר על מקרה בו השכיר אדם בית לחבירו בערב פסח בחזקת בדוק מחמץ, אולם לאחר מכן התברר שיש חמץ בבית ויש צורך לבדוק אותו. קובעת הגמרא שהשוכר אינו יכול לבטל את המקח בטענת "מקח טעות", למרות שכעת על השוכר לטרוח לבדיקת החמץ בגופו או בממונו לשכירת עובד, שכן "ניחא ליה לאיניש ליעבד מצווה בממוניה", עם זאת, הפוסקים דנו בסוגיה האם ובאיזה אופן יכול השוכר להשית את הוצאות הבדיקה על המשכיר.

סתירת הכללעריכה

בניגוד לנאמר במסכת פסחים, הקשו הראשונים ואחרונים מדברי התלמוד במסכת בבא מציעא[2], שם מופיע דינו של שואל ספר תורה, שאסור לו להשאילו לאחר. הגמרא מבארת שהדין שתקף בכל סוגי הדברים, נשנה במיוחד לגבי ספר תורה, כדי ללמדנו שלא נאמר כאן הכלל של "ניחא ליה לאיניש ליעבד מצווה בממוניה" שכן בעניין זה מקפיד בוודאי בעל הספר, שלא להשאילו לאחר בלי רשותו.

הראשונים והאחרונים, דנים ביישוב הסתירה לכאורה בין שתי הוראות אלו. יש שתירצו[3] שהכלל "ניחא ליה וכו'" נשנה בעיקר כאשר עומד על הפרק מצווה שעל בעל החפץ לקיים, לפיכך בעניין בדיקת חמץ, מכיוון שהחיוב והמצווה לבדוק הוא על השוכר עצמו, הרי שנוח לו בכך, לעומת זאת לגבי ספר תורה, המצווה העיקרית של הקריאה בתורה, הוא של השואל הקורא בתורה, ולכן בזה אין אומרים הכלל "ניחא ליה".

פסיקת ההלכהעריכה

השולחן ערוך, פסק להתיר השאלת טלית ותפילין מחבירו בלי ידיעתו, עקב הכלל של "ניחא ליה וכו'", עם סייג שעל השואל לקפל את הטלית, באופן שמצאו.

הפוסקים האחרונים חלוקים בדעתם האם יש לנהוג כך למעשה. כך למשל כותב הבן איש חי[4]:"בזמן הזה חזינן (-רואים), רובא דעלמא (-רוב העולם) קפדי (-מקפידים) שלא ילבשו אחרים ציצית ותפילין שלהם, ולכן אין ליקח מן השמש ציצית ותפילין של אחרים שלא מדעת בעלים, אלא אם כן יודע השמש בבירור שהבעלים לא קפדי, ואין כל הדעות שוות בדברים אלו, הלא גם אנכי מכיר בעצמי דאנא מאינשי (-אני מהאנשים) דקפדי בזה, והטעמים שונים".

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה