נעים (משורר בהאי)

משורר בהאי

מירזא מוחמד סדהי (Mīrzā Moḥammad Sedehī), הידוע בשם העט נעים (Na'ím) היה משורר בהאי, שכתב שירה וטקסטים נוספים בעלי נופך דתי בהאי.

תולדות חייועריכה

נעים נולד ב-1856 בסדה,[1] הסמוכה לאיספהן, פרס. בילדותו למד פרסית וערבית אך השכלתו נותרה דלה - כשהיה בן 15 והתחתן, כיוון שהייתה זו שנת רעב, ולא התאפשר לממן את המשך לימודיו. תחילה עסק נעים בחקלאות ועבר לתחום הסחר כאשר דודו, סוחר מכובד מאיספאהן, מינה אותו לנציגו בכפר.[2] למרות השכלתו החלקית, כתב נעים שירה מגיל צעיר. הוא התחבר עם שני אחים, סוחרים ומשוררים בעצמם, מכפרו, אקא סייד מוחמד נייר ואקא סייד אסמאעיל סינא. יחדיו הם השוו ונהנו מיצירותיהם אחד של השני. חשיפתו של נעים לדת הבהאית התרחשה בזכות סינא שסיפר לו על פגישה עם מירזא עניאת אל-עבאדי שהתקיימה בתבריז, בזמן שסינא היה באחד ממסעותיו מטעם עבודתו. עניאת סיפר לנוכחים על שני "מוארים" – "הקאים" ו"שיבתו של חוסין". נעים התרגש מתיאורו של סינא אודות אותו האיש ודבריו והחל לחקור אודות הבהאים יחד עם שני חבריו המשוררים. בשנת 1881, כשהיה בן 25, הכריז נעים על עצמו כבהאי.

באותו זמן השנאה כלפי הבהאים גברה, בהתחלה התקשו ללכת ברחוב מבלי לשמוע גידופים ולחוות שנאה, עד שיום אחד גירשו אותו ואת חבריו, לאחר שעברו מסכת עינויים מאלו שלקחו אותם ושאר תושבי הכפר הם הועברו לכלא באיספאהן. לאחר ששוחררו, נאמר להם שעליהם לעזוב מיד את העיר. נעים נותר ללא כל רכוש, הבאהר אל-אולום קבע כי נישואיו לא תקפים ואשתו, שגידלה את בנו ושתי בנותיו, התחתנה מיד עם אחר. לאחר תלאות רבות, נעים וחבריו הגיעו לטהראן והתגורר בגינה שהייתה מקום המפגש של הבהאים המקומיים. למחייתו, נעים העתיק ספרים בהאיים ולימד את ילדי המאמינים אך המשכורת מכך, בשל עוניים של הבהאים, הייתה נמוכה מאוד. הוא החל למצוא עבודות בהוראת פרסית בשגרירות הבריטית ואף הקים כיתה למיסיונרים בהאים צעירים, מוסד שהפעיל עד מותו ב-1916.

עבודתו כמשוררעריכה

מגיל צעיר כתב נעים שירה במשקלים שונים, אך המשקל האהוב עליו היה משקל פרסי בשם ע'זל. שיריו הראשונים הוקדשו, מתוך אדיקותו הדתית, לנביא מוחמד ויורשיו, משפחת עלי. כשהפך לבהאי, הוא הקדיש כמעט את כל שירתו כדי להסביר את האמונה הבהאית. הוא רצה שהשירה תהיה שופרו, ואף כתב באחד משיריו שהוא רוצה ש"נשמתו תהיה השולחן, שכלו העט, עיניו יהיו כסת הדיו וידיו יהיו הדיו".[2] כוונתו של נעים לא באה מריק. ישנה אמונה מסורתית פרסית הגורסת כי כל תוכן שהוא נעים יותר לקרוא באופן פיוטי מאשר כספרות. בנוסף, שירה פרסית הייתה גם כלי אידיאלי להבעת רעיונות דתיים. בעבור הבהאים המוקדמים והבאבים היה מקום אף יותר מיוחד לתחום השירה שכן אלו היו נוטים לשיר פסוקים כאשר עונו. עבודתו המוכרת ביותר של נעים, אחסן א-תקוים או ג'נת א-נעים היא כ"אפולוגטיקה פואטית ומורחבת על הבהאיזם". יצירות נוספות שפרסם המוכרות בקרב הקהילה הבהאית כוללת גם את קצידה-י נוניה, בהאריה, מנזומה-י ביסת-או-נוה חרוף, אסופת תגובות לביאן הפרסי וחיבורים אפולוגטיים.[3] סגנונו של נעים מתואר רבות כמתנצל ודידקטי בהרבה מיצירותיו, אך ישנן יצירות שנראות פחות כבולות. בשירתו, נעים שאב השראה ממקורות רבים, חלקם מקראיים וחלקם עדכניים ואף אקטואליים. בכך, הוא היה מהמשוררים הפרסיים הראשונים שהכניסו את העולם המודרני לשירתם. הוא התייחס לביקורו של עבד אל-בהאא בארצות הברית ואף הביע את זעזועו אודות מלחמת העולם הראשונה.[4]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ . E.G. Browne, Literary History of Persia IV, pp. 198-220
  2. ^ 1 2 https://bahai-library.com/mottahedeh_naim_bahai_poet
  3. ^ https://iranicaonline.org/articles/bahaism-xii
  4. ^ Ahsam ut-Taqvím yá Gulzár-i Ná'ím, ed. and with an introduction by Múhsin Ná'ími and 'Abdul-Husayn Ná'ími, Bahá'í Publishing Trust of India, New Delhi, 1961, poem no. 193