אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית.
נקשניים (שם מדעי: Alpheidae) היא משפחה של סרטנאים מימיים מאינפרא-סדרת החסילונים ומאופיינים על ידי צבתות אי-סימטריות, אשר הגדולה שבהן מסוגלת בדרך כלל לייצר צליל חזק מאוד. הנקשניים נקראים גם "חסילוני אקדח" או "חסילוני אלפאיד", עקב מנהגם לירות בועות מים על טרפם בתוך מעין "קליעים".
משפחה זו מגוונת ברחבי העולם בתפוצתה ובה כ-1119 מינים בתוך 45 סוגים או יותר. שני הסוגים הבולטים ביותר הם: Alpheus ו-Synalpheus, ובהם עד 250 ו-100 מינים, בהתאמה. רוב הנקשניים מצליחים לחפור מאורות והם תושבים נפוצים של שוניות אלמוגים ושוניות צדפות. בעוד שרוב המינים נמצאים במים טרופיים וחופים מימיים טרופיים, הסוג Betaeus מצוי בימים קרים והסוג Potamalpheops מצוי רק במערות מים מתוקים.
במושבות, הנקשנים יכולים לתקשר קולית מתחת למים. הנקשניים הם המקור העיקרי של רעש באוקיינוס.
אורך הנקשנים הוא כ-3–5 ס"מ. מאפיינם הבולט הוא זרועם הגדולה באופן לא פרופורציונלי, שגודלה כחצי מגודל גופם. הצבת יכולה להיות על כל זרוע בגוף, בניגוד לרוב הזרועות שבסופן צבתות הטיפוסיות לחסילונים והיא בעלת מבנה דמוי אקדח העשוי משני חלקים. מפרק המאפשר לחלק "פטיש" לנוע אחורנית לתוך זווית ישרה, כאשר הוא משוחרר. הוא חודר לתוך החלק השני של הצבת, ופולט גל חזק מאוד של בועות אוויר המסוגלות להמם דגים גדולים ולשבור זכוכית, דבר המקשה מאוד על גידול הנקשן באקווריום רגיל.
כמה מינים של נקשנים חולקים מאורות במערכת יחסים סימביוזית עם קברנוניים. המאורה בנויה ומטופחת על ידי נקשניים וקברנוניים ומספקים שמירה. הנקשנים שומרים על קשר עם הקברנונים באמצעות מחושיהם המחודדים. הקברנונים מתריעים לנקשנים כשיש סכנה באמצעות תנועת זנב אופיינית, ולאחר מכן שניהם נסוגים לתוך המאורה המשותפת. עד כה נצפה קשר זה במינים שוכני שונית אלמוגים.
ההתנהגות החברתית התגלתה אצל הסוג Synalpheus והמין Synalpheus regalis, החיים במושבות בתוך ספוגים שיכולים להיות מעל 300 חברים, כולם צאצאים של נקבה אחת גדולה, ואולי[דרושה הבהרה] זכר אחד. הצאצאים נחלקים לעובדים המטפלים בחיילים צעירים (בעיקר זכרים) המגנים על המושבה בצבתותיהם הענקיות.
לנקשנים יכולת להפוך את הצבתות לאחור. אם הנקשנים מאבדים את הגפיים החסרות צבת, תיווסף התוספת לצבת הקטנה יותר. מחקרי מעבדה הראו כי ניתוק העצב של הצבת גורם להמרה של איבר קטן לתוך צבת בצד השני. תופעה זו של סימטריה צבתית בחטיפת[דרושה הבהרה] נקשן תועדה רק פעם אחת בטבע.
הנקשן מתחרה עם בעלי חיים גדולים ממנו בהרבה כגון ראשתן ולבנתן על תואר: "בעל החיים הרועש ביותר בים". הנקשנים סוגרים את הצבת המיוחדת כדי ליצור בועות שיוצרות לחצים אקוסטיים של עד 80 kPa במרחק של 4 ס"מ מן הצבת. כפי שהוא משתרע מתוך הצבת, הבועות מגיעות במהירויות של 100 קמ"ש ומשחרר צליל שמגיע ל-218 דציבלים. הלחץ חזק מספיק כדי להרוג דגים קטנים. הוא מתאים לרמת לחץ של אפס עד שיא של 218 דציבלים ביחס למיקרוסקל אחד (dB re 1 μPa), שווה ערך לרמת מקור של אפס עד לשיא של 190 dB 1 μPa במרחק הייחוס הסטנדרטי של 1 מטר. השיאים נמדדו ברמות המקור בין 185 ו-190 פסקלים ב-1 מטר, בהתאם לגודל של הצבת. ערכים דומים מדווחים על ידי פרגוסון וקלירי. משך הזמן של נקישה הוא פחות מאלפית השנייה.
הצבת יכולה גם לייצר סונולומינסנציה מן הבועות שקורסות. כאשר הבועות קורסות, הן יוצרות אור השקול לאור הנוצר ממקור תרמי בטמפרטורות של מעל 4,700 מעלות צלזיוס. לצורך השוואה, טמפרטורת פני השטח של השמש מוערכת כ-5,500 מעלות צלזיוס. האור[דרושה הבהרה] הוא בעוצמה נמוכה יותר מאשר האור המיוצר על ידי סונולומינסציה טיפוסי אך אינו גלוי לעין בלתי מזוינת. הקשת הנקשנים הוא המופע הראשון הידוע של בעלי חיים המפיקים אור על ידי אפקט זה. לאחר מכן התגלה מופע דומה גם אצל טרפידים המכים בעזרת צבתם בכוח שיכול לגרום גם הוא לבועות סונולומינסציה (אנ'). הנקישה משמשת לציד ולתקשורת. בזמן הציד, הנקשנים בדרך כלל אורבים במסתור, כמו מאורה ומחפשים טרף כמו סרטנאים אחרים או דגים קטנים חולפים, אותם הם קולטים במחושיהם. ברגע שהם מרגישים תנועה ממרחק של סנטימטרים מתוך מחבואם, הם מושכים בחזרה את הצבת, משחררים את הבועות אשר מהממות את הטרף, ואז מושכים אותו למאורה ואוכלים אותו.
נקשניים
_complex_-_ZooKeys-183-001-g004.jpg)
Alpheidae
_with_partner_Cryptocentrus_cinctus_(Yellow_shrimp_goby).jpg)
