הביטוי נשק הנפט מתייחס לשימוש הנעשה בנפט במסגרת לוחמה כלכלית בין מדינות. השימוש בנשק הנפט נעשה כאשר מדינות בעלות עתודות נפט גדולות, מתאגדות ועושות שימוש מניפולטיבי בנפט שברשותן כדי לסחוט את המדינות הצרכניות או את חלקן במטרה להשיג הישגים פוליטיים-מדיניים ולא כלכליים גרידא.

שימוש בנשק הנפט עריכה

הניסיון הראשון לעשות שימוש בנשק הנפט היה בחרם הנפט של 1967. ב-6 ביוני, יום לאחר פרוץ הקרבות של מלחמת ששת הימים, התאגדו כמה ממדינות ערב והטילו אמברגו נפט על ארצות הברית ובריטניה, כדי שיסירו את תמיכתם בצד הישראלי. החרם הזה לא היה יעיל משום שלרשות ארצות הברית עמדו באותה תקופה רזרבות נפט גדולות שיכלו למלא את מקומו של הנפט הערבי.
השימוש העיקרי בנשק הנפט נעשה במהלך משבר האנרגיה העולמי ב-1973. מטרת החרם הייתה ליצור לחץ על מדינות המערב שלא יתמכו בצד הישראלי במלחמת יום הכיפורים. השותפות לחרם היו חברות אואפ"ק (OAPEC) ברובם כגון: קטר, ערב הסעודית, כווית, איחוד האמירויות, עיראק, לוב ובנוסף איראן, שאיננה חברה בארגון. בפעם הזו החרם היה יעיל בהרבה מקודמו, מכמה סיבות עיקריות:

  1. הנפט דחק את מקומו של הפחם כמקור האנרגיה החשוב ביותר. המדינות המתועשות היו תלויות לחלוטין בנפט.
  2. רזרבות הנפט בארצות הברית הלכו והתדלדלו. ארצות הברית הפכה מיצואנית ליבואנית גדולה של נפט.
  3. עד אותה תקופה של ראשית שנות ה-70 מי ששלט בשוק הנפט היו חברות הנפט הזרות. בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 חל המהפך, מדינות הנפט התעוררו והחלו בהלאמת חברות הנפט וביטול הזיכיונות. לראשונה בתולדות שוק הנפט מי ששלט במחיר וכמות ההפקה היו המדינות ולא החברות.

מהבחינה הפוליטית-מדינית חרם הנפט הצליח להשיג את מטרותיו באופן חלקי. מדינות שנחשבו לנייטרליות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי החלו לנקוט בדעה פרו ערבית מובהקת, כגון יפן, קנדה ומדינות מערב אירופה. לעומתן המעצמה הגדולה, ארצות הברית, המשיכה לגבות את ישראל ואף סיפקה לה נשק במהלך מלחמת 1973.

התמודדות עם נשק הנפט עריכה

ההצלחה הרבה של השימוש בנשק הנפט ב-1973 הכניסה את העולם לסחרור. הביקושים לנפט עלו, ההיצע ירד והמחירים זינקו לשמיים. עליית המחירים הכניסה את הכלכלה העולמית למיתון עמוק. המדינות הצרכניות פיתחו מספר דרכים כדי להתמודד עם נשק הנפט:

  1. גיוון מקורות נפט. הצרכניות הגדולות החליטו לא להסתמך רק על אזור גאוגרפי מסוים למרות הנוחות שיש בכך, אלא להשקיע בחיפושי נפט במקומות שונים בעולם ובכך להשיג גמישות מסוימת במקרה של חוסר יציבות באחד האזורים.
  2. הקמת מאגרים לשעת חירום. ארצות הברית למשל הקימה מאגרי ענק שיכולים לספק את כל צריכתה במשך כחודשיים.
  3. גיוון מקורות אנרגיה. בהרבה מדינות מפותחות החליטו לא להסתמך רק נפט אלא לפתח מקורות אנרגיה חלופיים, כגון: אנרגיה גרעינית, אנרגיה ירוקה ואנרגיה מתחדשת.
  4. הקמת סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA). המדינות הצרכניות הקימו לעצמם גוף בינלאומי שיאסוף נתונים על שוק הנפט, יגביר את השקיפות ויעזור לתכנן מדיניות אנרגיה גלובלית.

האם קיים נשק נפט עריכה

יש הטוענים שהמושג "נשק נפט" אינו מדויק, לטענתם נכון יותר להתייחס אל מדיניות הנפט האגרסיבית של מדינות אופ"ק כעל התנהלות טיפוסית של קרטל. ההבדל במינוח מורה על כמה דברים:

  1. שוק הנפט הוא שוק גלובלי ופתוח ולכן למדינות המייצאות אין באמת אפשרות "לייבש" מדינה מסוימת. הנפט תמיד יגיע בסופו של דבר לצרכן בתוספת של פערי תיווך זניחים יחסית, ולכן לא מדובר בנשק.
  2. המניע לפעולת המדינות המייצאות הוא תמיד מניע כלכלי גם אם הוא מתחזה למניע פוליטי כזה או אחר.
  3. הדוברים של "נשק הנפט" מדברים על כך שבמזה"ת יש כ-56% מעתודות הנפט העולמיות וזה מעניק להם כוח כמעט בלתי מוגבל לעשות ככל העולה על רוחם, העולם לא יכול בלי הנפט הזה. אלא שרזרבות נפט מודדים על פי רמת הכדאיות של ההפקה בזמן הבדיקה. מכאן שאם יתחיל אמברגו נפט, המחירים יזנקו למעלה ונפט שהיה עד עכשיו מחוץ לתחום הכדאיות, ולכן לא נספר, יהפוך לכדאי להפקה. בנוסף, עליית מחירים מעניקה תמריצים למחפשי נפט ולמפתחים של אנרגיות ירוקות למיניהם.

אם מתייחסים אל סוגיית הנפט במישור הכלכלי (קרטל)ולא במישור הפוליטי (נשק נפט) הדרך להתמודדות עם הבעיה היא שבירת קרטל אופ"ק על ידי יצירת תחרות בין חברותיו. הניסיון 'למצוא חן' בעיני היצואניות הגדולות, באמצעות שינויים במדיניות החוץ כלפי ישראל, לא מועיל כל כך, בסוף כולם משלמים אותו מחיר.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה