קול ערב
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת קשה, ציטוטים ללא מקור. | |
קוֹל עֲרָב, ובערבית סַוְּת אל-ערבּ, (בערבית: صوت العرب; תעתיק מדויק: צַוְּת אלערבּ) היא תחנת רדיו המשדרת בגלים בינוניים במצרים, ובגלים קצרים למזרח התיכון, שאר אירופה וצפון אמריקה. קול ערב מספקת שירותי רדיו ממלכתיים ראשונים ובולטים בשפה הערבית.
| פרטי התחנה | |
|---|---|
| מדינה |
מצרים  |
| תקופת הפעילות |
מ-1953 |
  | |
תחנת "קול ערב" מוכרת למצרים כתחנה ששימשה את נשיא מצרים לשעבר, גמאל עבד אל נאצר, לצורך הפצת מסר של אחדות ערבית וקריאה להפיכות בעולם הערבי. על אף הפופולריות שאין לה אח ורע במרבית שנות החמישים והשישים, לקול ערב כיום כבר אין קהל גדול והתחנה אינה ממלאת תפקיד משמעותי בפוליטיקה הפנים-מצרית או האזורית, לאור הירידה בביקוש ברדיו.[1]
היסטוריה עריכה
הקמת התחנה עריכה
על פי רוב גמאל עבד אל נאצר, אחד ממנהיגי ההפיכה באותה עת ולאחר מכן נשיא מצרים, היה הכוח המניע העיקרי מאחורי הפרויקט. לדברי דאגלס בויד, רעיון הקמת "קול ערב" הגיע ממוחמד עבד אל-קאדר חאתם, שהיה לימים שר ההסברה של מצרים. עד 1967 היה אחמד סעיד המנהל והאחראי הראשי על ניהול שירותי הרדיו. שלא כמו העיתונות, שהממשלה החדשה לא שלטה בה עד 1960, הרדיו נשלט באופן ישיר ובלעדי על ידי הממשלה, שהשתמשה בו למטרותיה.
בהכירו את הפוטנציאל האדיר של הרדיו הקדיש נאצר "משאבים כספיים אדירים להרחבת השידורים הציבוריים". "קול ערב" שודר לראשונה ב-4 ביולי 1953, שנה לאחר המהפכה המצרית של 1952 כתוכנית רדיו בת חצי שעה מתחנת הרדיו בקהיר. במהרה התפתחה התחנה והחלה להיות משודרת ברחבי העולם הערבי כולו. ב-1962 הורחבו השידורים ונמשכו כ-15 שעות ביממה. הרחבה זו הפכה את מצרים ל"שדרנית הדומיננטית במזרח התיכון ולשדרנית בינלאומית חשובה" בשנות החמישים והשישים. בעשור שלאחר מכן הורחב השירות והתחנה שידרה 24 שעות ביממה.
נאצר וקול ערב עריכה
תחת נשיאותו של נאצר והנהגתו של סעיד, הלהט המהפכני של אידאולוגיית ההפיכה, קידום הפאן-ערביות, הטון האנטי-אימפריאליסטי והקול האגדי של הזמרת המצרית אום כולתום, אפיינו את שידורי התחנה. "קול ערב" קרא גם לשחרור פלסטין ולהגליית הערבים בצפון אפריקה, בעיראק ובתימן כדי להתקומם יחדיו נגד השלטון הקולוניאלי והמלוכני.
במה שנודע כ"עידן אחמד סעיד" (1953-1967), התוכניות כללו חדשות, פרשנויות בנושאים פוליטיים, נאומים של אנשי ציבור, שיחות וראיונות עם דמויות פוליטיות ערביות. שידורי התחנה גם כללו שירים לאומניים על ידי מוזיקאים פופולריים כגון עבד אל-והאב ואום כולתום, ששיבחו את נאסר והישגיו וקידמו את נושא הפאן-ערביות. תחנת הרדיו השתמשה במוזיקה לא רק ככלי תעמולה אלא גם כדי למשוך את המאזינים ל"תוכניות רציניות יותר בסמיכות לתוכניות מוזיקליות". נאומיו של נאצר שודרו לרוב לאחר הופעה מוזיקלית של אום כולתום. דיוני התחנה ושידוריה הותאמו לתנאים החברתיים והפוליטיים האקטואליים. התחנה עיצבה תוכניות ממוקדות למדינות ערביות במפרץ הפרסי, בלבנון, בסוריה ובתימן.
פאן-ערביות עריכה
"קול ערב" פעל ככלי עיקרי עבור נאצר בהפצת דעותיו הפאן-ערביות: הוא מילא תפקיד מפתח בהנעת אנשי הנהגת התנועה הלאומית ערבית. השירות מילא הצהרות על אחידות ערבית והצהרות שהדגישו את תפקידן של מצרים ונאצר כמנהיגי התנועה. ב-1954 הוכרז כי "קול הערבים מדבר בעד הערבים, נאבק עליהם ומביע את אחדותם".
אנטי-אימפריאליזם ואנטי-קולוניאליזם עריכה
השידורים התאפיינו גם בנימה אנטי קולוניאלית ובדחיית האימפריאליזם המערבי. באחת הפעמים הודיע השירות כי "קול ערב" פועל "בשירות האומה הערבית ומאבקה באימפריאליזם המערבי ובענייניו בעולם הערבי". שלוש השנים הראשונות לשידור התמקדו במאבקים הפוליטיים של צפון אפריקה. השירות תמך בגורמי הסולטאן מוחמד החמישי במרוקו ומפלגת הנאו-דסטור של חביב בורגיבה בתוניסיה. כביטוי לעמדתו האנטי-קולוניאלית של נאצר, השירות אפשר ועודד אלג'ירים גולים לעדכן את חסידיו של אלג'יר על פעילותם. "קול ערב" תמכה במהפכנים האלג'יראים לא רק בכך שהרשו להם להשתמש בשירותים ובתחנות התחנה, אלא גם על ידי העדפה מפורשת למאבק ה-FLN נגד התעמולה הצרפתית המשודרת.
לאחר מכן הפנה השירות את תשומת לבו מזרחה; עיראק וירדן הפכו למטרה הבאה של הרטוריקה והשידורים האנטי-קולוניאליים של נאצר. במאמץ לפטור את העולם הערבי מכל השפעה מערבית, פתח קול הערבים במלחמת תעמולה נגד ראש ממשלת עיראק נורי, כשהוא מבקר את השתתפותה של עיראק בברית בגדאד. היא גם פנתה ישירות לאזרחים הירדנים וקראה להם לצאת נגד השתתפותה האפשרית של ירדן בברית בגדאד. זה נמשך עד המהפכה העיראקית של 1958 שהפילה את המלוכה העיראקית, ולאחר מכן משכה עיראק את השתתפותה מהארגון.
קול הערבים שידר באופן נרחב את הלאמת נאצר של תעלת סואץ ב-1956 ואת הוצאת הכוחות הבריטים ממצרים, ותרם לפופולריות של השירות ולדאגה רבה בקרב המעצמות המערביות בנוגע לשירות. יחד עם התקפות על בעלות הברית הבריטים והצרפתים באזור, הובילו אירועים אלו את בריטניה וצרפת להגברת הפיקוח על השידורים המצריים. רדיפות ומאמצים אלימים ולא אלימים להשתיק את הרדיו נכשלו ותרמו ליוקרת הרדיו ונאצר.
מ-1956 ועד שנות ה-60, "קול ערב" גם ביטאה רגשות אנטי-בריטיים מול שידורה בצפון תימן. השירות עורר פעילות נגד הנוכחות הבריטית בעדן (דרום תימן), צעד שניהלו שידורי הרדיו הפרו-בריטיים הנתמכים על ידי סעודיה, קול ערב" נקטה בעמדה אגרסיבית נגד סעודיה. בעקבות האיחוד עם סוריה ב-1958 והרחבת כוח המשדר של מצרים, קידמו השידורים גם את מאבקי שחרור מדינות אפריקה המוסלמיות.