תוניסיה

מדינה בצפון אפריקה

הרפובליקה התוניסאיתערבית: الجمهوريّة التونسيّة, תעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיַּה אלתּוּנִסִיַּה; בברברית: ⵜⴰⴳⴷⵓⴷⴰ ⵏ ⵜⵓⵏⴻⵙ, תעתיק מדויק: תגדודה נ תּונס; בצרפתית: République tunisienne, תעתיק מדויק: רפובליק תוניזיין), היא מדינה ערבית מוסלמית הנמצאת בצפון אפריקה. היא גובלת בים התיכון בצפון ובצפון-מזרח, באלג'יריה בדרום-מערב ובלוב במזרח ובדרום. דתה הרשמית של תוניסיה היא האסלאם[2] ושפתה הרשמית היא הערבית[1]. לתוניסיה עבר עשיר עוד מימי קדם אז שלטו באזור שבטים ברברים, והמשיכה להיות מרכז תרבותי-ביטחוני-כלכלי בקרב אימפריות ומעצמות ששלטו בה, החל מקרתגו וכלה באימפריה הרומית, האימפריה המוסלמית, האימפריה העות'מאנית, האימפריה הקולוניאלית הצרפתית ועד לרפובליקה התוניסאית.

הרפובליקה התוניסאית
الجمهوريّة التونسيّة
République tunisienne
ⵜⴰⴳⴷⵓⴷⴰ ⵏ ⵜⵓⵏⴻⵙ
Flag of Tunisia.svgCoat of arms of Tunisia.svg

לחצו כדי להקטין חזרה

מצריםתוניסיהלובאלג'יריהמרוקומאוריטניהסנגלגמביהגינאה ביסאוגינאהסיירה לאוןליבריהחוף השנהבגאנהטוגובניןניגריהגינאה המשווניתקמרוןגבוןהרפובליקה של קונגואנגולההרפובליקה הדמוקרטית של קונגונמיביהדרום אפריקהלסוטואסוואטינימוזמביקטנזניהקניהסומליהג'יבוטיאריתריאהסודאןרואנדהאוגנדהבורונדיזמביהמלאוויזימבבואהבוטסואנהאתיופיהדרום סודאןהרפובליקה המרכז-אפריקאיתצ'אדניז'רמאליבורקינה פאסותימןעומאןאיחוד האמירויות הערביותערב הסעודיתעיראקאיראןכוויתקטרבחרייןישראלסוריהלבנוןירדןקפריסיןטורקיהאפגניסטןטורקמניסטןפקיסטןיווןאיטליהמלטהצרפתפורטוגלספרדהאיים הקנרייםכף ורדהמאוריציוסראוניוןמיוטקומורוסיישלמדגסקרסאו טומה ופרינסיפהסרי לנקההודואינדונזיהבנגלדשהרפובליקה העממית של סיןנפאלבהוטןמיאנמרברזילגיאנה הצרפתיתסורינאםגיאנהקנדהגרינלנדאיסלנדמונגוליהנורווגיהשוודיהפינלנדאירלנדהממלכה המאוחדתהולנדברבדוסבלגיהדנמרקשווייץאוסטריהגרמניהסלובניהקרואטיהצ'כיהסלובקיההונגריהפוליןרוסיהליטאלטביהאסטוניהבלארוסמולדובהאוקראינהמקדוניה הצפוניתאלבניהמונטנגרובוסניה והרצגובינהסרביהבולגריהרומניהגאורגיהאזרבייג'ןארמניהקזחסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןקירגיזסטןרוסיהאיי פארוונצואלהארצות הבריתארצות הבריתפוארטו ריקוהרפובליקה הדומיניקניתהאיטיקובהברמודהאיי בהאמהטרינידד וטובגואיי וינדווארדהאיים המלדיבייםהודודייגו גרסיהוייטנאםלאגוסקמבודיהתאילנדמלזיההממלכה המאוחדתדרום אפריקהסן-פייר ומיקלוןTunisia on the globe (North Africa centered).svg
אודות התמונה
מוטו לאומי "סדר, חירות, צדק"
המנון לאומי המנון תוניסיה
ממשל
משטר רפובליקה דמוקרטית
ראש מדינה נשיא תוניסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא תוניסיה קייס סעיד
ראש הרשות המבצעת ראש ממשלת תוניסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש ממשלת תוניסיה הישאם משישי עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה רשמית ערבית[1]
עיר בירה תוניס 36°48′00″N 10°10′12″E / 36.80000°N 10.17000°E / 36.80000; 10.17000
(והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת אספת הנבחרים של העם עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אפריקה
שטח יבשתי[3] 155,360 קמ"ר (94 בעולם)
אחוז שטח המים זניח
אזור זמן UTC +1
היסטוריה
הקמה   
- עצמאות
- תאריך
- הכרזה כרפובליקה
- יום המהפכה
מצרפת
20 במרץ 1956
25 ביולי 1957
14 בינואר 2011
ישות קודמת תוניסיה הצרפתיתתוניסיה הצרפתית  תוניסיה הצרפתית
דמוגרפיה
אוכלוסייה[4]
(הערכה 1 ביולי 2020)
11,818,619 נפש (79 בעולם)
צפיפות 76.07 נפש לקמ"ר (137 בעולם)
דת אסלאם[2]
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 25.25%
גילאי 15 - 24 13.53%
גילאי 25 - 54 43.25%
גילאי 55 - 64 9.75%
גילאי 65 ומעלה 8.22%
כלכלה
תמ"ג[5] (הערכה לשנת 2017) 137,700 מיליון $ (78 בעולם)
תמ"ג לנפש 11,651$ (130 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[6]
(2018)
0.739 (91 בעולם)
מדד ג'יני 36.1 (נכון ל־2010) עריכת הנתון בוויקינתונים
מטבע דינר תוניסאי‏ (TND)
בנק מרכזי הבנק המרכזי של תוניסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שונות
חגים לאומיים אחד במאי, ראש השנה האזרחית, עיד אל-פיטר, חג הקורבן, ראש השנה האסלאמי, מוולד א-נבי, יום האישה, עיד אל-ג'לא, Republic Day, ההפיכה בתוניסיה, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
סיומת אינטרנט tn
קידומת בינלאומית 216
www.tunisie.gov.tn
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מאז סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ועד לשנת 2011 הייתה תוניסיה דיקטטורה בשליטתו של זין אל-עאבדין בן עלי, בדומה למדינות ערב נוספות כמו לוב שנשלטה על ידי מועמר קדאפי או מצרים שנשלטה על ידי חוסני מובארכ. עם זאת, המהפכה בתוניסיה שהתרחשה ב-2011 הביאה את שלטונו של בן עלי לקיצו והייתה לראשונה בשרשרת של מהפכות בעולם הערבי, שזכו לשם האביב הערבי. בצורה יוצאת דופן, תוניסיה היא המדינה הערבית היחידה כיום שעברה את האביב הערבי ולא התדרדרה לאנרכיה או מלחמת אזרחים; אדרבא, תוניסיה היא למעשה המדינה הערבית היחידה כיום שהיא דמוקרטיה מלאה ומתפקדת[7][8][9].

כיום תוניסיה היא אחת מהמדינות המפותחות ביותר באפריקה. דירוג הפיתוח האנושי במדינה הוא מהגבוהים ביבשת[10], וכך גם התמ"ג לנפש הגבוה ביותר. היא מקושרת היטב לארגונים בינלאומיים ומשדרת אופי מאוד פרו-מערבי: היא חברה באומות המאוחדות, לה פרנקופוני, הליגה הערבית, הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, האיחוד האפריקאי, המדינות הבלתי-מזדהות, בית הדין הפלילי הבינלאומי ו-G77, בין היתר. היא מקיימת יחסים כלכליים ופוליטיים הדוקים עם אירופה (במסגרת התכנית התוניסאית התשיעית), ובמיוחד עם צרפת[11] ואיטליה[12][13].

היסטוריהעריכה

  ערך מורחב – היסטוריה של תוניסיה

ימי קדםעריכה

עמוד ראשי 
ראו גם – קרתגו, פיניקים

ההשערה הרווחת כיום היא שהחקלאות באפריקה, ועמה גם הציוויליזציות, הגיעה ראשית מהדלתא של הנילוס אל אזור הסהר הפורה בסביבות 5,000 לפני הספירה ואל ארצות המגרב בסביבות 4,000 לפני הספירה. מרכז תוניסיה, אזור פורה לחקלאות, היה ככל הנראה המקור לאבותיהם של שבטי הברברים של ימינו.

בימי קדם האמונה המרכזית נטתה לשייך את אזור זה של אפריקה לשני שבטים מרכזיים, גאטולים ולובים, שנדדו ברחבי היבשת. ההיסטוריון הרומאי גאיוס סאלוסטיוס קריספוס העביר את האמונה הרומאית לכתב כאשר סבר כי הרקולס הרומי (הגרסה הרומאית לדמות היוונית) מת בספרד, והחיילים שנותרו מצבאו עברו דרך מצר גיברלטר ויישבו את הארץ שהייתה לכאורה שוממת. כך על פי האמונה הרומאית הגיעו התושבים הראשונים אל פרס (כיום איראן המודרנית) וקיבלו את הכינוי "נומידים", בעוד שבצפון אפריקה, ובכללה תוניסיה, המתיישבים זכו לכינוי "מור"[14].

כיום ידוע כי אכן היו שבטים "נומידים" ושבטי "מור", אך אלה לא היו צאצאי צבאו של הרקולס כפי שהאמינו הרומאים, אלא קהילות חקלאיות שונות לאורך הרי האטלס שהיוו את אבותיהם הקדומים של הברברים. המשמעות המתורגמת של "נומידים" היא נוודים, משום שככל הנראה היו אלה שבטים נודדים ברחבי האזור[15][16][17].

קרתגועריכה

  ערכים מורחבים – קרתגו, קרתגו (עיר)
 
עתיקות בקרתגו. מעצמה דומיננטית במערב הים התיכון

התיעוד הראשון של תוניסיה והאזור שסובב אותה מעיד על יישוב ברברי מהמדבר ועד ביזרטה. על חופי תוניסיה שלטו כבר מהמאה ה-12 לפני הספירה הפיניקים, שהקימו בה את מחוזות ההגנה שלהם כמו ביזרטה ואוטיקה. במאה ה-9 לפנה"ס הוקמה המעצמה הפיניקית קרתגו שבירתה בעלת אותו השם. מתיישבי קרתגו הביאו את תרבותם ודתם מפיניקיה, כיום לבנון והאזורים הסמוכים לה, והנחילו אותה גם בקרב השבטים המקומיים[18].

לאחר סדרה של מלחמות ימיות עם ערי-מדינה יווניות מסיציליה, נותרה קרתגו המעצמה הדומיננטית ביותר במערב הים התיכון. אנשי קרתגו האמינו בערבוב של דתות ומנהגים מזרח תיכוניים, וסגדו לפנתיאון של אלים שכללו ביניהם גם אלילים כמו הבעל ותנית. מאפייניה של האחרונה, דמות נשית פשוטה עם לבוש ארוך, נמצאים במקדשים עתיקים רבים לאורך כל קו החוף של תוניסיה, לרבות האתר דוגה בו ניתן למצוא את תנית בפורמטים שונים, כמו פסלים, ציורי קיר, פסיפס ועוד.

במאה ה-2 לפנה"ס איימה רומא לכבוש את תוניסיה מידיי קרתגו, כפי שעשו במצרים. עם זאת, קרתגו לא וויתרו בקלות - הקרתאגים נלחמו בעוז כנגד הכובש הרומי. אחד הקרבות הידועים של קרתגו נגד הרומאים התקיים בעת הפלישה הקרתאגית לאיטליה בהובלת חניבעל במסגרת המלחמה הפונית השנייה, אז קרתגו כמעט ושחקו לחלוטין את הכוחות הרומאים. לאחר שהרומאים הבינו כי אין ביכולתם בשלב זה לכבוש את קרתגו, עם סיום המלחמה בשנת 202 לפנה"ס קרתגו קיבלה עסקה שהציעו לה הרומאים - במשך 50 השנים הבאות שימשה כעיר-מדינה בחסות האימפריה[19].

ההיסטוריון היווני אפיאנוס מאלכסנדריה היטיב לתאר את המבנה של העיר קרתגו כשסיפר על מהלכי המלחמה הפונית השלישית במקום:

"העריקים הרומים, כ-900 במספר... נמלטו אל מקדש אסקלפיוס עם אסטרובעל ואשתו ושני ילדיהם. כאן יכלו להתגונן משך זמן רב אף שהיו מועטים במספרם, בזכות גובהו וטבעו הסלעי של המקום, אשר בעת שלום הוליכו אליו שישים מדרגות"[20].

בשנת 149 לפנה"ס החליטו הרומאים לנסות לכבוש בשנית את קרתגו, הפעם כחלק מהמלחמה הפונית השלישית. כעבור שלוש שנים של לחימה בלבד, בשנת 146 לפנה"ס, נכבשה סופית קרתגו על ידי האימפריה הרומית והמעצמה נפלה[21]. לאחר הכיבוש שינו הרומאים את שם האזור מקרתגו לאפריקה, וייסדו את פרובינקית אפריקה.

האימפריה הרומיתעריכה

  ערך מורחב – אפריקה (פרובינקיה רומית)

במהלך תקופת שלטון האימפריה הרומית, האזור בו שוכנת תוניסיה המודרנית נהנה מפיתוח עצום בכל המובנים. הכלכלה תפחה, רבות בזכות השלטון המבוסס: עם זאת, שגשוג האזור היה תלוי כמעט לחלוטין בחקלאות. על פי הערכות שונות, האזור של צפון תוניסיה כיום וטריפוליטניה (כיום חלק מלוב) ייצר מיליון טונות של דגנים מדי שנה, כאשר לא פחות מרבע מהם יוצאו לחלקי האימפריה השונים, לרוב לסיציליה ומצרים. החקלאות המשגשגת באזור כללה מלבד דגנים גם שעועית, תאנים, ענבים ופירות אחרים.

במהלך המאה ה-2 חל שינוי בייצור החקלאי בתוניסיה, כאשר שמן זית הפך מתחרה רציני לייצוא הדגנים. מלבד זאת, נהנה האזור של תוניסיה ממאפיינים טבעיים שונים שבהם חשקו הרומאים ולכן השקיעו בכלכלה המקומית, כמו גידול והסעה של חיות בר אקזוטיות, כמו גם תעשיית טקסטיל מכובדת, שיש, יין, עץ, כלי חרס וצמר.

בשלב מסוים החלה גם הנצרות לחלחל אל תוך האזור, וקיבלה תנופה כאשר האימפריה הרומית המירה את דתה לנצרות. אמנם, לא התקיימו קבוצות נוצריות דומיננטיות כמו במצרים שם התפתחה הנצרות הקופטית, ישנן עדויות לקהילות נוצריות בתוניסיה. הבולטת שבקבוצות אלה הייתה ה"דונאטיזם" - קהילה נוצרית ברברית אותה ייסד הבישוף דונאטוס מגנוס[22]. במהלך המאות החמישית והשישית פלשו הונדלים הגרמאנים אל תוניסיה וכבשו אותה מידיי הרומאים, מעט לפני נפילת האימפריה ותחילת ימי הביניים. עם זאת, השלטון הוונדלי לא החזיק זמן רב והוחלף מהר למדי על ידי האימפריה הביזנטית בהובלת יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.

ימי הבינייםעריכה

עמוד ראשי 
ראו גם – ימי הביניים, האימפריה המוסלמית
 
מינרט המסגד הגדול של קירואן - המינרט העתיק בעולם.

השנה המדויקת לא ידועה עדיין להיסטוריונים, אך ההערכה אומרת כי באיזשהו שלב בין סוף המאה ה-7 ותחילת המאה ה-8 נכבש האזור של תוניסיה על ידי האימפריה המוסלמית. הכובשים הקימו בה העיר המוסלמית הראשונה בצפון מערב אפריקה - קירואן. בשנת 670 נבנה בעיר מסגד עוקבה המכונה גם המסגד הגדול של קירואן (אנ')[23]. זהו המסגד הראשון שנבנה במגרב ובו נמצא המינרט העתיק בעולם[24]. המסגד נחשב למופת ודוגמה לאדריכלות, אמנות וארכיטקטורה אסלאמית[25].

העיר תוניס נכבשה על ידי המוסלמים בשנת 695 אך השלטון היה קצר מועד, והיא נכבשה דה פקטו על ידי האימפריה הביזנטית בשנת 697, רשמית בשנת 698. המעבר מחברה ברברית נוצרית דוברת לטינית לאוכלוסייה מוסלמית דוברת ערבית ברובה ארך למעלה מ-400 שנות שליטה מוסלמית (התהליך המקביל במצרים ובסהר הפורה לקח 600 שנה). המעבר הביא להיעלמותן הסופית של הדת הנוצרית והשפה הלטינית מצפון אפריקה במאות ה-12 או ה-13. עם זאת, כמעט כל האוכלוסייה כבר קיבלה על עצמה את האסלאם במאה ה-9; רוב מוחלט של מוסלמים הושג במהלך המאה ה-10. חלק מהמעבר לאוכלוסייה מוסלמית נתמך בהגירה המונית של נוצרים, בעיקר מצפון תוניסיה, לארצות אירופה; רובה של האליטה הנוצרית היגרה בשנת מתוניסיה כבר בשנת 698, עם בכיבוש הביזנטי, והתקבלו בברכה על ידי השליטים הנורמנים לסיציליה ואיטליה, בעיקר במאות ה-11 וה-12. הנוצרים התוניסאים ראו באיטליה מקום ההגירה ההגיוני, שכן בין האזורים היה קשר היסטורי של למעלה מ-1200 שנה, שבהן נוצרו מחויבויות הדדיות לשלום הצד השני[26].

המושלים המוסלמים בתוניסיה הקימו את שושלת האע'לבים, שהתפרשה על פני תוניסיה, טריפוליטניה ומזרח אלג'יריה בין השנים 800 עד 909[27]. תחת השלטון הערבי פרחה תוניסיה כמעצמה אזורית, כאשר נבנו בה תשתיות נרחבות שסיפקו לעיירות מים זורמים לשתייה ולחקלאות[28]. הפריחה התאפיינה גם בהבדלה כלכלית משאר האזורים, ובתוניסיה נוצרה שכבה עבה של תושבים מבוססים, שבנו ערי ארמונות כמו אל-עבאסייה ורקאדה[27].

לאחר שכבשו את קהיר וטריפולי, השושלת הפאטמית התקדמה לכיוון תוניס כדי לכבוש גם אותה, אך וויתרו לבסוף על הכיבוש בעקבות קרבות עם השושלת הזרידית (אנ') שהשתלטה על חלקים ממזרח אלג'יריה ועל תוניסיה[29]. תחת שלטון הזירידים המקומיים תוניסיה הצליחה לשגשג: החקלאות, התעשייה, המסחר וההשכלה הדתית-חילונית, כולן פרחו והשתכללו[30]. עם זאת, יורשיהם של מנהיגי הזרידים לא ידעו לנהל את הכלכלה התוניסאית, מה שהוביל לדעיכה של החקלאות והמסחר ובעקבות כך נוצר משבר פוליטי חמור[31].

בשלב מסוים הפכו הבנו הלאל לקבוצה השלטת העיקרית בתוניסיה, והשליטה הלא ממוסדת שלהם הביאה לירידה נוספת ברמת חייהם הכלכליים של אנשי הכפרים והערים כאחד. כתוצאה מכך, האזור עבר תהליך מהיר של עיור, בעיקר משום שכפריים הנדרסים כלכלית היגרו מהכפרים אל הערים לטובת התעשייה בתקווה לעתיד טוב יותר. ההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון כתב לימים על אותה תקופה של עיור בתוניסיה תחת שלטון הבנו הלאל, וסבר כי המדבור הגדול בתוניסיה הוא בחלקו תוצאה של מדיניות הפולשים לחרוש את האדמות, וכל מקום שבו הוקיעו את הצמחים הפך למדבר צחיח ושומם[32].

במאה ה-12 נכבשה תוניסיה על ידי כובשים אירופאים פעם נוספת, הפעם היו אלה הנורמנים שבאו מסיציליה, אך בשנת 1159 הם סולקו על ידי שליטי אל-מוואחידון הערביים. עם זאת, השלטון הקצר של הנורמים הותיר אחריו קבוצות נוצריות חדשות בתוניסיה, שנותרו שם עד המאה ה-14[33]. אף על פי שהשליטים החדשים היו מקורבים לח'ליף והביאו עושר למדינה, היישוב סער בעקבות התפרעויות ולחימה מתמשכת בין אנשי הערים לערבים וטורקים נודדים, חלקם נתיניו של הקדוש המוסלמי הארמני קרקוש. הקרבות הובילו לכיבושי שושלות בתוניסיה, כאשר כל שושלת שלטה בשטח לזמן קצר ובלחימה ממושכת נגד שאר השושלות[34].

במאה ה-16, סוף ימי הביניים באירופה, הייתה תוניסיה נתונה לאנרכיה: קבוצות פיראטיות התשלטו על חלקים מהאזור וקרבות התרחשו כל העת בין שושלות, פולשים, נוודים ומקומיים.

תוניסיה העות'מאניתעריכה

 
אורוץ' ברברוסה, הכובש של תוניסיה
עמוד ראשי 
ראו גם – האימפריה העות'מאנית

במאה ה-16 ניסו מספר אימפריות לכבוש את תוניסיה. בשלב מסוים הצליחו הספרדים לכבוש את צפון המדינה, אך בשנת 1534 הם נהדפו על ידי האימפריה העות'מאנית בפיקודו של ח'יר א-דין, אחיו הצעיר של אורוץ' ברברוסה, שהיה מנהיג הצי העות'מאני בזמן שלטונו של סולימאן המפואר. משנת 1534 התקדמו העות'מאנים דרומה מתוניס וכבשו חלקים נוספים של המדינה מידיי שבטים מקומיים, ובשנת 1574 כבשו את כל שטחה העכשווי של תוניסיה, אשר היה בשליטתם למעלה מ-230 שנה עד שהפסידו לאימפריה הקולוניאלית הצרפתית בשנת 1881.

בתחילה העות'מאנים הציבו את אורוץ' ברברוסה כראש השלטון הטורקי היושב באלג'יר, אולם עם הזמן הפכה תוניסיה למחוז אוטונומי, בשליטת חסות של ביי מקומי. תחת מושלייה הטורקיים זכתה תוניסיה לעצמאות מה, שלא הייתה נחלתם של טריטוריות נוספות בשליטת האימפריה, כגון יוון, מצרים, אלג'יריה או ארץ ישראל. שושלת הביי חוסיין הוקמה בשנת 1705 כשליטה המחוזית על תוניסיה, והחזיקה מעמד גם לאחר הקמת הרפובליקה עד לשנת 1957[35]. עם זאת, השלטון העות'מאני לא התחשב בעם התוניסאי המקומי; רוב המושלים היו בני האליטה הטורקית שניהלו את המחוז בשפתם והנחילו באופן לא רצוי את התרבות שלהם בתוניסיה.

תחת שלטון האימפריה העות'מאנית הייתה תוניסיה מוקד לקרבות בין האימפריה למעצמות האירופאיות - צרפת ואיטליה בעיקר. בשלב מסוים החלה תוניסיה לאבד משטחה, כאשר הצרפתים, הבלגים, האיטלקים, הבריטים והגרמנים, כולם ניסו לכבוש מידיי הטורקים שטחים בצפון אפריקה. תוניסיה העות'מאנית הלכה והתכווצה, כאשר ממזרח 'נגסו' האירופאים בטריפולי ובמערב בקונסטנטין. ככל שהתעצמו הקרבות בין העות'מאנים לאירופאים על השטח של צפון אפריקה, כך התדרדר המצב ההומניטרי בתוניסיה, שהוזנחה בצל המאבק המלחמתי. מלבד זאת, תוניסיה הייתה אף בעצמה שטח נחשק בקרב מדינות אירופה, שניסו לפלוש אליה פעמים רבות. אם המלחמה הבלתי-פוסקת לא הספיקה, הרי שגם מגיפות החלו להתפשט במדינה ובעקבות מצב סניטרי מזעזע ועוני רב המחלות פרצו, שגשגו והכו באוכלוסייה המקומית מספר רב של פעמים, בעיקר בחורפי השנים 17841785, 17961797 ו-18181820[36].

באמצע המאה ה-19 התוודעו שליטי תוניסיה למאמצים מתמשכים של גורמים טורקים שניסו להעביר רפורמה פוליטית וחברתית בבירה העות'מאנית. הביי של תוניס ראה זאת כדוגמה והעביר רפורמה כלכלית בנוסח דומה בתוניסיה, מה שייצב אותה כלכלית לזמן מה אך פער לה חוב חיצוני עצום[37]. עם השנים החוב הבינלאומי גדל, ואחת השותפות לנתינת ההלוואה הייתה צרפת. משום שלא נראה היה כי תוניסיה תחזיר את החוב בעתיד הנראה לעין, השתמשה בכך צרפת כעילה למסע כיבוש בתוניסיה בטענה כי כך היא תאלץ להחזיר את החובות בצורת מיסים.

תוניסיה הצרפתיתעריכה

בעקבות החוב הגדול שצברה תוניסיה תחת שליטה עות'מאנית והעוני הקשה ששרר בה, הכריז השלטון המקומי על פשיטת רגל בשנת 1869. בשנת 1881, השתמשה צרפת בחובה של תוניסיה, יחד עם טענה לפלישה תוניסאית לשטחי אלג'יריה הצרפתית, כעילה למלחמה. הצבא הצרפתי נכנס דרך הגבול עם אלג'יריה עם צבא של למעלה מ-36,000 חיילים מצוידים בנשק חם, כבשו את תוניסיה ואילצו את הביי לחתום על כניעה בתוך ימים ספורים[38]. מעט אחר כך נחתמה אמנת ברדו, אשר הפכה את תוניסיה באופן רשמי לקולוניה צרפתית, חרף התנגדותה המוצהרת של ההתיישבות האיטלקית בתוניסיה (אנ'). תחת הקולוניאליזם הצרפתי, השלטון היושב בפריז עודד הגירה של אירופאים לתוניסיה והקים בה יישובים המיועדים לצרפתים; ככל שחלפו השנים, כך גדל משמעותית מספר המהגרים המצרפתים לתוניסיה, מ-34,000 בשנת 1906 ל-144,000 בשנת 1945. זאת על אף נוכחותם של 105,000 איטלקים בתוניסיה, שהתנגדו במרץ לשלטון הצרפתי החדש[39].

במהלך התקופה הצרפתית נהנתה תוניסיה מצמיחה תרבותית וכלכלית עצומה, וכחלק מכך גם כמעט וסגרה את חובה החיצוני. השלטון הצרפתי השריש בתוניסיה מאפיינים רבים שנותרו עד היום, כשהבולטת שבהן היא השפה הצרפתית המדוברת בתוניסיה כשפה רשמית עד היום, לצד ערבית.

הרפובליקה התוניסאיתעריכה

את עצמאותה השיגה בשנת 1956 כמונרכיה חוקתית, אולם בשנת 1957 ראש הממשלה חביב בורגיבה, ביטל את המונרכיה וייסד משטר חד-מפלגתי בתוניסיה - בה שלט 31 שנה. בשנת 1987 ביצע זין אל-עאבדין בן עלי הפיכה ותפס את השלטון מידי בורגיבה.

המהפכה בתוניסיהעריכה

  ערך מורחב – ההפיכה בתוניסיה (2011)

בסוף שנת 2010 פרצו במדינה מהומות והפגנות רחבות היקף במחאה על האבטלה, המצוקה הכלכלית והדיכוי. ההפגנות הביאו להחלפת השלטון במדינה והתפשטו למדינות ערב נוספות, במה שכונה "האביב הערבי". ב-14 בינואר 2011, לאחר שבועות של הפגנות המוניות והתקוממות עממית, עזב בן עלי את המדינה והותיר אותה לשלטון הממשלה בראשות מוחמד ע'אנושי. ע'אנושי התפטר מתפקידו ב-27 בפברואר 2011, בעקבות גל הפגנות מחאה נגדו. ב-23 באוקטובר 2011 נערכו בחירות כלליות חופשיות לאספה המכוננת. המפלגה האיסלמיסטית "א-נהדה" ניצחה בבחירות עם 41.47% מקולות הבוחרים.

אחרי המהפכהעריכה

התקופה שלאחר המהפכה התאפיינה בחוסר יציבות פוליטי, אולם תוניסיה הצליחה להימנע מלגלוש לאנרכיה ולמלחמת אזרחים בדומה למדינות ערב אחרות שחוו את "האביב הערבי". במרץ 2012, הודיעה א-נהדה כי לא תהפוך את השריעה למקור החקיקה של החוקה החדשה ובכך שמרה על האופי החילוני של המדינה. עמדתה גרמה לזעם בקרב הגורמים האסלאמסטיים במדינה, אך היא אושרה בינואר 2014. במסגרת החוקה החדשה הוקמה אספה לאומית שבה 217 מושבים.

ב-26 באוקטובר 2014 נערכו הבחירות הפרלמנטריות בתוניסיה[40]. מפלגת נידא תוניס, מפלגה פוליטית חילונית, זכתה ברוב הקולות וקיבלה 86 מושבים[41]. אל המקום השני הגיעה מפלגת א-נהדה האסלאמיסטית, שזכתה בבחירות הראשונות במדינה אחרי מהפיכת 2011, וקיבלה 69 מנדטים. חודש אחר כך, ב-23 בנובמבר, נערכו גם בחירות דמוקרטיות לנשיאות המדינה, לראשונה בתולדות תוניסיה[42]. מאחר שאף מועמד לנשיאות לא גרף למעלה מ-50 אחוז מהקולות, נערך סיבוב מכריע בין שני המועמדים המובילים ב-28 בדצמבר[43]. מנהיג מפלגת נידא תוניס, מחמד אל-באג'י א-סבסי, זכה בנשיאות המדינה.

בנובמבר 2015, 32 חברי פרלמנט מטעם מפלגת המרכז השלטת הודיעו על פרישתם מהמפלגה והקמת סיעה חדשה, בעקבות האשמות קשות נגד נשיא המדינה. לטענתם הוא קידם מקורבים וקרובי משפחה בתוך מנגנוני המפלגה, פגע בהתנהלות הדמוקרטית של המנגנונים הפנים מפלגתיים ומשרת אינטרסים של בעלי הון[44].

באוקטובר 2019, נערכו שוב בחירות לנשיאות המדינה, ולאחר שני סיבובי הצבעה נבחר נשיא חדש קייס סעיד, שניצח את הנשיא המכהן מחמד אל-באג'י א-סבסי[45].

פוליטיקהעריכה

  ערך מורחב – פוליטיקה של תוניסיה

עד להפגנות וההפיכה ב-2011 הייתה תוניסיה רפובליקה עם מערכת נשיאותית חזקה הנשלטת על ידי מפלגה אחת. הפרלמנט שוכן בבירה תוניס, ויש בו 189 צירים, הנבחרים כל 5 שנים. זכות הבחירה נתונה לכל אזרח מגיל 20. הנשיא חביב בורגיבה, כיהן בתפקיד מאז העצמאות מצרפת, בשנת 1956 ועד שנת 1987 עת החליף אותו הנשיא זיין אל-עאבדין בן עלי, אשר כיהן עד ההפיכה בתוניסיה (2011). המפלגה השלטת הייתה המפלגה החוקתית היחידה למשך 25 שנים, "מפלגת החוקה הסוציאליסטית" (Socialist Destourian Party), אשר שלטה בחיים הפוליטיים של תוניסיה עד 2011. הבחירות האחרונות לנשיאות ולבית הנבחרים (לפני ההפיכה) שנערכו ב-24 באוקטובר 2009 הסתיימו בניצחון מוחץ של מפלגת החוקה הסוציאליסטית. הנשיא עמד בראש הרשות המבצעת, ומסיבה זו, משקלה של הממשלה לא היה רב.

הנשיא נבחר בעבר לתקופת נשיאות של חמש שנים ללא התנגדות, והוא זה שמינה את ראש הממשלה והקבינט, שבאמצעותם הוציא לפועל את מדיניותו. מושלים אזוריים ומנהלים מקומיים ממונים על ידי הממשלה השוכנת בנציבות הראשית; הם נבחרים, בדרך כלל, על ידי מועצת העירייה של אותו האזור.

המערכת המשפטית של תוניסיה היא עצמאית, אם כי לפעמים הממשלה מתערבת במקרים פוליטיים חשובים. קיימים 13 בתי משפט, ועוד 3 בתי משפט לערעורים. בית המשפט הגבוה ביותר בתוניסיה, נמצא בתוניס.

ב-23 באוקטובר 2011 נערכו לראשונה בחירות כלליות חופשיות במדינה לאספה המכוננת. המפלגה האסלאמיסטית "א-נהדה" ניצחה בבחירות עם 41.47% מקולות הבוחרים. בבית הנבחרים החדש 217 מושבים, והחברים בו נבחרים לקדנציה של חמש שנים. בבחירות לפרלמנט באוקטובר 2014 ניצחה המפלגה החילונית "נידאא תוניס" לאחר שזכתה ב-38% מן הקולות. בבחירות באוקטובר 2019 אף מפלגה לא ניצחה באופן מובהק ורק ב-2020 הורכבה ממשלה שהמפלגה הגדולה בה היא "א-נהדה".

יחסי חוץעריכה

  ערך מורחב – יחסי החוץ של תוניסיה

מקורם של יחסי החוץ של תוניסיה נמצאים כבר בשנת 1956, אז זוכה תוניסיה בעצמאות מידיי צרפת. עם כניסתה לתפקיד, הממשלה החדשה מפנה את מלוא הכוחות לשיקום וחיזור המערכות הפנימיות של המדינה, אך עם זאת משרד החוץ החדש שהוקם מתחיל במסע של קשירת קשרים דיפלומטיים עם מדינות האזור. מיקומה של תוניסיה בין אלג'יריה ללוב חייב אותה ליצור קשרי ידידות עם שכניה ועם העולם הערבי בכלל, וזאת על אף נטיותיו הפרו-מערביות של נשיא המדינה ואבי האומה חביב בורגיבה[46].

עם עלייתו לשלטון, הנשיא החדש זין אל-עאבדין בן עלי קידם מדיניות חוץ ברורה: תוניסיה תשמור על קשריה עם העולם הערבי, אך תעדיף קשרים עם מדינות המערב, ובייחוד ארצות הברית, צרפת ובריטניה. כחלק מכך, מיתן בן עלי את הקשרים הכלכליים של תוניסיה עם מדינות ערב, והעדיף לשמר ולחזק את הקשרים עם מדינות המערב, ובכך ליצור אי-תלות בנפט כפי שהיה באלג'יריה, לוב או כווית. בשנות ה-2000 בן עלי הגדיל לעשות וביצע שורה של פעולות כלכליות כשהבולטת בהן היא המדיניות הכלכלית "התכנית התוניסאית התשיעית", שבמסגרתה כ-70% מיחסי החוץ הכלכליים של תוניסיה עברו ממדינות ערב והמזרח התיכון למדינות אירופה[47].

מבחינה דיפלומטית, תוניסיה נטתה מאז ומעולם למערב, ושמרה על מתינות הן מבחינה חברתית והן מבחינה דתית. מסיבה זו, פעמים רבות שימשה תוניסיה למרכזי מפגש בעולם הערבי. בין השנים 19791990 שימשה תוניסיה כמטה הליגה הערבית; בדומה, בין השנים 19821993 שימשה גם מרכז הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), זאת לאחר שאנשי הארגון גורשו מלבנון ומירדן. לאורך השנים, תוניסיה הפגינה לא פעם סולידריות כלפי ישראל, ושימשה רבות כמתווכת לא רשמית בין ישראל למדינות ערב נוספות. בשנת 1993 הייתה תוניסיה המדינה הערבית הראשונה שאירחה משלחת ישראלית רשמית, כחלק מתהליך השלום שהתחולל במזרח התיכון. בשלבים מסוימים היו יכולים אזרחים ישראלים אף להגיע לתוניסיה באמצעות דרכון ישראלי, אולם אפשרות זו נסגרה בשנת 2002 עם הסלמת האינתיפאדה השנייה[48][49].

עם אלג'יריה ולובעריכה

  ערכים מורחבים – יחסי אלג'יריה–תוניסיה, יחסי לוב–תוניסיה

בין אלג'יריה ללוב, תוניסיה מייצרת קשרי ידידות עם שכונתיה מאז הקמתה. עם זאת, סכסוך גבולות בינה לבין תוניסיה לאלג'יריה מנע ממנה ליצור קשר הדוק. אף על פי כן, בשנת 1993 בנתה תוניסיה קשר כלכלי איתן עם שכנתה אלג'יריה: לאחר פתרון סכסוך הגבולות בין המדינות, נבנתה תוכנית ליציקת צינור גז ענק שייצא מאלג'יריה, דרך תוניסיה, ויגיע עד לאיטליה[50][51]. בניית צינור זה הוא הישג חשוב בעבור תוניסיה, שקשרה קשר כלכלי מתמשך ראשון עם שכנתה. בשנת 2002 חתמה תוניסיה על הסכם עם אלג'יריה לגבי הגבול הימי בין המדינות, מה שפתר את אחרון הסכסוכים בין השתיים[52].

עם שכנתה השנייה, לוב, היחסים פרחו פחות; בשנת 1974 ביטלה תוניסיה את הברית שהייתה לה עם שכנתה, והיחסים בין מועמר קדאפי לחביב בורגיבה התערערו. לאחר מכן טיב היחסים היה מקוטע ולא רציף, כאשר הוכרז על ביטול ותיקון הדדי שלהם מספר רב של פעמים. השיא היה כאשר בשנת 1980 טרוריסטים שהוכשרו בלוב פרצו לשטח תוניסיה וניסו לכבוש את העיר גאפסה. החל מאותה נקודה היחסים החלו להתדרדר משמעותית: בשנת 1982, לאחר תביעה שהגישה לוב, בית הדין הבינלאומי בהאג פסק לטובתה בנוגע לבעלות על מדף הנפט היבשתי שנמצא בשטח נתון למחלוקת בין לוב לתוניסיה. לאחר מכן, בשנת 1985 לוב גירשה משטחה עובדים תוניסאים ואיימה לפתוח במלחמה כנגדה, מה שהוביל לביטול נוסף של היחסים. רק בשנת 2003 חזרו היחסים לטיבם בזכות מאמציה של תוניסיה והצבעתה נגד הסנקציות על לוב באו"ם. בשנים שלפני האביב הערבי, הייתה לוב שותפה מרכזית בסחר החוץ של תוניסיה; הייצוא אל לוב בשנת 2009 עמד על 830.8 מיליון דולר אמריקאי, והיבוא - 559 מיליון דולר[46].

יחסים עם ישראלעריכה

  ערך מורחב – יחסי ישראל–תוניסיה

על אף שלישראל אין כיום כל יחסים רשמיים עם תוניסיה, לשתי המדינות היסטוריה ארוכה של יחסי חוץ. עם ההכרזה על עצמאות תוניסיה, הצהיר בורגיבה בפני גדעון רפאל באו"ם כי הוא לא ינקוט כל צעדים להשמדת מדינת ישראל[53], מה שהופך אותו למנהיג הערבי הראשון שהצהיר על אי-עוינות כלפי ישראל. בהמשך אף נעזר ממשלו של בורגיבה ביעקב צור, אז שגריר ישראל בצרפת, כדי להקים יישובים חקלאיים שיתופיים על בסיס הקיבוצים הישראלים[54].

במשך שנות השישים נעשו ניסיונות שונים לקדם תיירות בין ישראל לתוניסיה, על בסיס הרעיון כי יהודים יוצאי תוניסיה יגלו עיניין בשיבה למדינה וביקור במקומות בהם גדלו[55]. עם זאת, רק בשנות התשעים החלו יהודים לבקר במדינה.

עם השנים היחסים הלכו והתחממו. לטענת תוניסיה, היא שימשה תפקיד מרכזי בתיווך הסכם אוסלו בין הארגון לשחרור פלסטין ומדינת ישראל. בשנות התשעים, כחלק מאווירת השלום ששררה במזרח התיכון ופירוק מטה אש"ף בתוניסיה, החלו תיירים ישראלים לבקר לראשונה בתוניסיה. בשנת 1993 נוסדו ערוצי התקשורת הדיפלומטיים הראשונים בין המדינות, דרך השגרירויות הבלגיות הן בתל אביב והן בתוניס. מאוחר יותר, בשנת 1996, נפתחו משרדי אינטרסים ישירים ששימשו כשגרירויות דה פקטו.

אולם היחסים בין שתי המדינות התדרדרו עד מאוד בתחילת שנות ה-2000, פרוץ האינתיפאדה השנייה. ב-22 באוקטובר 2000, הנשיא התוניסאי זין אל-עאבדין בן עלי הודיע ​​כי בכוונתו לנתק כל קשר עם ישראל בעקבות "האלימות בשטחים הפלסטינים". מדינת ישראל הגיבה בתדהמה על ההכרזה וסגרה את משרדי האינטרסים. דובר משרד החוץ הישראלי הוציא הודעה לתקשורת בה נאמר:

"ישראל מקבלת בפליאה את ההחלטה התוניסאית, בה נראה שתוניסיה העדיפה לוותר על תפקידה כמדינת גשר להידברות בין ישראל לשכנותיה ובכך יש משום פגיעה במאמץ החיוני להשגת שלום אזורי".

בהמשך העשור היחסים בוטלו באופן דרסטי, למעט יחסים כלכליים מעטים של משקיעים פרטיים[56].

כלכלהעריכה

  ערך מורחב – כלכלת תוניסיה

לתוניסיה כלכלה מגוונת, הכוללת ייצור חומרים, מכרות, תיירות, חקלאות וייצור אנרגיה. מגזר חשוב בתוניסיה הוא ענף התיירות. ענף חקלאי חשוב הוא גידול תמרים, אך בעת האחרונה עצי הדקל בצפון המדינה מותקפים על ידי חדקונית הדקל האדומה, עד שהענף כולו בסכנת קריסה[57].

בעשור האחרון התגברה ההפרטה ונחלשה השליטה הממשלתית על הכלכלה. ב-1 במרץ בשנת 1998 חתמה תוניסיה על הסכם עם האיחוד האירופי שמסייע לתוניסיה לייצא אל מדינות האיחוד ולייבא מהן.

תחבורהעריכה

אורכה של רשת מסילות הרכבת היא 2,152 קילומטרים, והיא מקשרת למדינות הקרובות לתוניסיה: לוב ואלג'יריה. אורך הכבישים כ-19,000 קילומטרים. אורך הדרכים הסלולות הוא 12,310 קילומטרים, ואילו אורך הדרכים הלא-סלולות הוא 6,687 קילומטרים.

הנמלים העיקריים בתוניסיה נמצאים בתוניס, ביזרטה, ספקס, גאבס, זרזיס, סוסה, ולה-גולט, והם משמשים לייבוא וייצוא סחורות. שלושת נמלי התעופה העיקריים נמצאים בתוניס, מונסתיר וג'רבה.

גאוגרפיהעריכה

 
מפה טופוגרפית של תוניסיה
  ערך מורחב – גאוגרפיה של תוניסיה

תוניסיה ממוקמת בצפון אפריקה על חוף הים התיכון, בין אלג'יריה ולוב.

היא נמצאת על קו חוף הים התיכון של צפון אפריקה, באמצע הדרך בין מצר גיברלטר לתעלת סואץ. היא גובלת באלג'יריה במערב ובלוב בדרום מזרח. היא ממוקמת בין קווי האורך 30° ל-38° צפון וקווי הרוחב 7° ו-12° מזרח. עיקול בקו החוף של צפון אפריקה בדיוק בתוניסיה מייצר לה קו חוף חרב ידיים, שמכיל מרבצי נפט רבים.

תוניסיה היא מהקטנות במדינות אפריקה - שטחה דומה בגודלו לזה של מדינת ויסקונסין שבארצות הברית. למרות גודלה הקטן יחסית, בתוניסיה קיימים נופים שונים ומגוונים מצפונה ועד דרומה. צפון תוניסיה מהווה בעצם את החלק המזרחי של הרי האטלס, ומאופיין בגבעות רחבות ואדמות מעובדות לייצור חקלאי. החלק הצפוני ביותר כולל אף הרים של ממש, מכוסים בעצים, על אף שחלקם מלאכותיים. בפינה הצפון מערבית של הרי האטלס התוניסאים חלק מהפסגות מגיעות לגובה של למעלה מקילומטר, בהן יורד שלג מדי חורף.

מישור החוף של תוניסיה הוא המאוכלס ביותר ומכיל ערים רבות. הוא ארוך במיוחד ביחס לגודל המדינה: 1,148 קילומטרים של חוף מלווים את כל הצד הצפון-מזרחי של תוניסיה, פי כמה וכמה מקו החוף הישראלי לים התיכון והים האדום גם יחד. קרבתו לים ואדמותיו הפוריות הפכו אותו לאחד מהאזורים הטובים בעולם לגידול זיתים. מעט דרומה מהרי האטלס קיימות ערבות מישוריות ורחבות ידיים, שמסמנות את תחילת הקצה הצפוני של מדבר סהרה.

דרום תוניסיה מורכב בעיקרו ממדבר, חלקו הצפוני של מדבר סהרה. הגובה הממוצע הוא בין 200 מטר ל-500 מטר מעל פני הים. ניתן למצוא בו דיונות רבות, מספר הרים נמוכים ומישורים רחבים. אוכלוסייתו היא הדלה ביותר במדינה בעקבות האקלים הקיצוני השורר בו והמחסור במים, וכתוצאה מכך גם בחקלאות.

בדרום מזרח תוניסיה נמצאת סדרה של אגמי מלח רדודים שהגדול בהם הוא שט אל-דג'ריד (אנ') המתפרש על שטח עצום העובר דרך שלוש מחוזות שונים, בצמוד לגבול עם אלג'יריה. באגם נמצאת גם הנקודה הנמוכה ביותר במדינה: 17 מטר מתחת לפני הים. לעומת זאת, הנקודה הגבוהה ביותר בתוניסיה היא פסגת ג'בל אל-שמאנבי (אנ') - בגובה של 1,544 מטר מעל פני הים[58].

נופים בתוניסיה

אקליםעריכה

האקלים בתוניסיה משתנה מצפון לדרום המדינה, כאשר בצפונה הוא ברובו אקלים ים-תיכוני ובחודשי החורף אף יורדות כמויות גדולות יחסית של גשם[59]. דרום תוניסיה מהווה את החלק הצפוני של הסהרה, ומאופיין באקלים צחיח ובכמויות גם נמוכות עד אפסיות. דרומה של תוניסיה הוא מישור יבש, חם וצחיח שלא מאפשר קיום חקלאות משום סוג, ומורכב ברובו מדיונות.

אקלים באקלים ממוצע בתוניסיה
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 14.7 15.7 17.6 20.3 24.4 28.9 32.4 32.3 29.2 24.6 19.6 15.8 23.0
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 6.4 6.5 8.2 10.4 13.8 17.7 20.1 32.3 19 15.2 10.7 7.5 13.0
משקעים ממוצעים (מ"מ) 50.5 45.3 43.4 35.5 21 10.8 3.7 8.8 10.5 38.6 46.4 56.4 370.9
מקור: Weatherbase[60]

טבע, חי וצומחעריכה

תוניסיה מחולקת לחלקי אקלים שונים מאוד זה מזה, ובהתאם גם החי והצומח בה שונים מאוד בכל אזור. ניתן למצוא בה אחוים[א] רחבי ידיים, הרים, אגמי מים מתוקים ואגמי מלח, מדבריות, חוליות, חופים ארוכים ועוד. הצמחייה מגוונת וכוללת בעיקר צמחים ממינים מזרח תיכוניים, כמו צמחי ערבה, דקלים ועצי תמר. בדרום המדינה, צמחים נפוצים כמעט בלבד בנאת מדבר, ולרוב תהיה על ידם גם התיישבות אנושית.

ברחבי תוניסיה הוגדרו כ-15 שטחי טבע "פארקים לאומיים" על ידי רשות הטבע התוניסאית[62]. הגדול שבהם הוא הפארק הלאומי אישקל, שמתפרש על שטח של 12,600 הקטאר, אשר הוגדר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית[63]. פארקים לאומיים נוספים הם בוקורנין, בו-הדמה, אל-פייג'ה ושעאנבי.

על פי מחקר שערכה הקרן העולמית לשימור חיות הבר, צפון החוף של תוניסיה נדורג במקום ה-11 ברשימת המקומות העשירים ביותר במגוון הביולוגי שלהן בים התיכון.

תוניסיה, בעקבות הצורך שלה בטבע והתלות שלה בתיירות ומסחר מבוססי משאבים טבעיים, היא מהנפגעות העיקריות ממשבר האקלים. מלבד בצורות שפוגעות בצמחייה המקומית ובחקלאות, תוניסיה סובלת מסחף חופים ומחסור במים, כמו גם בתהליך של מדבור. החוקרת סאמיה מוהאלי גורסת כי "כדי לפצות על המחסור במי גשמים, החקלאים משתמשים בהרבה יותר דשנים". מסיבה זו, על פי ארגון המזון והחקלאות, המדינה עברה מכמות של 5 קילו דשן כימי לדונם בתחילת שנות ה-60 לכמעט 25 קילו באמצע שנות התשעים. גם הזיהום התעשייתי שנובע מהכלכלה המתפתחת של תוניסיה פוגע בשטחי הטבע ומאיץ תהליך ההתחממות והיובש[64].

על פי נתונים של האומות המאוחדות, תוניסיה נמצאת במצב של מחסור במים, כלומר כמות המים הנקיים הזמינים לשתייה לא עולים על הצורך במי שתייה (בעיה אותה חולקת גם ישראל[65]) נהר מג'רדה התוניסאי, הארוך במדינה, נמצא בסיכון לזיהום כבר מספר שנים; איכות המים ממשיכה לרדת בעקבות גורמים שונים. על פי חקר שערך המשרד התוניסאי לאיכות הסביבה שנערך בשנת 2018, 60,000 טונות של מים מזוהמים מגיעים אל הנהר מדי שנה[66].

יישוב אנושיעריכה

תוניסיה מחולקת מבחינת יישוב אנושי בצורה מאוד לא אחידה. כמעט כל האוכלוסייה מתגוררת במחוזות הקרובים אל הים: 13 המחוזות המשיקים לים מכילים כ-65.3% מכלל האוכלוסייה של תוניסיה, על שטח שהוא פחות מרבע משטח המדינה השלם. על כן, הצפיפות באזורים אלה גבוהה מאוד - 140 תושבים לקמ"ר, זאת לעומת רק 65.6 לכלל שטח הארץ[67].

כ-65.6% מאוכלוסיית תוניסיה מתגוררים בערים השונות, ואחוז העיור הממוצע בה הוא 3.6%. כמעט כל הערים הגדולות בתוניסיה יושבות על הים, החל מביזרטה בצפון, כלה בסידי בו-סעיד, בגאבס ובתוניס, ועד לספקס הדרומית. ערים נוספות נמצאות ממערב לרצועת החוף, בהן קירואן וגאפסה. בהרי האטלס המערביים האוכלוסייה דלילה יחסית ומורכבת בעיקר מיישובים קטנים וכפרים. דרומה משם מתחיל מדבר סהרה, והאוכלוסייה מצטמקת באופן דרסטי. למשל, במחוז הדרומי של תוניסיה, תטאוין, חיים בסך הכל כ-149,453 אנשים[68], בעוד ששטחו הוא 38,889 קילומטר רבוע; משמע, צפיפות האוכלוסין בו היא 3.8 אנשים לקילומטר.

חלוקה מנהליתעריכה

  ערך מורחב – מחוזות תוניסיה

תוניסיה מחולקת ל -24 מחוזות, הגדול שבהם הוא תטאוין הדרומי והקטן הוא תוניס הצפוני; המחוזות מחולקים לכ-264 נציגויות שלכל אחת יו"ר; הנציגויות מחולקות גם הן לעיריות[69] ולמועצות מקומיות[70].

דמוגרפיהעריכה

  ערך מורחב – דמוגרפיה של תוניסיה

רוב רובם של התוניסאים (98% מהאוכלוסייה), הם מוסלמים. ישנה אוכלוסייה מועטת (כ-1,000 אנשים בקירוב) של יהודים, בעיקר באי ג'רבה. כמו כן יש כ-1% של נוצרים ממוצא אירופי.

האוכלוסייה מונה כ-11,818,619 בני אדם, נכון לינואר 2021[71]. 27% מתוכם מתחת לגיל 14. קצב גידול האוכלוסייה השנתי הוא 0.99%. תוחלת החיים הממוצעת גבוהה מתוחלת החיים הממוצעת העולמית (71 שנים למול 66, נכון לשנת 2000). שיעור הילודה בתוניסיה הוא 15.52 ילודים על כל 1000 איש, בעוד שיעור התמותה הוא 15.13 מתים על כל 1000 איש (נכון ל־2006). האוכלוסייה היודעת קרוא וכתוב כוללת 74.2% מכלל האוכלוסייה.

השפות בתוניסיה הן ערבית וצרפתית. ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר הוא לאורך החופים, שם האקלים הוא ים תיכוני ונוח יותר למחיה.


יהדותעריכה

  ערכים מורחבים – יהדות תוניסיה, יהדות ג'רבה, שואת יהודי תוניסיה
 
בית הכנסת הגדול בבירה תוניס

לפי המסורת, יהודים התיישבו בתוניסיה עוד בימי שלמה המלך. בתקופת האימפריה הרומית היו בתוניסיה קהילות יהודיות רבות שכללו לפחות 15,000 יהודים. ידוע ששבטים מקומיים התגיירו וחלק מהם נלחם נגד כיבוש צפון אפריקה על ידי הערבים. במיוחד התפרסמה ישיבת קירואן אשר שכנה בעיר קירואן, שם פעלו במאות ה-9 וה-10 ישיבות רבות ומפורסמות, וחכמים גדולים ומפורסמים (כגון רבי יעקב בן ניסים, הרב ניסים גאון, רבי חושיאל, רבנו חננאל).

כמו כן ידועה באדיקותה יהדות האי ג'רבה שבתוניסיה ואשר שוהה באי ככל הנראה עוד מימי חורבן בית ראשון וכוללת בעיקר צאצאי כוהנים. יהודי האי נחשבים לידענים גדולים בתחום ההלכות ומהווים לא פעם אסמכתה להגייה העברית הנכונה[דרוש מקור].

קהילת יהודי תוניסיה הורכבה בעבר משלוש קהילות עיקריות - הקהילה היהודית המקומית, שכונתה אל תוו'אנשא, גולי ספרד שהגיעו לתוניסיה לאחר הגירושים הגדולים מספרד ב-1391 וב-1492 וקהילת היהודים הספרדים אשר הגיעו מליבורנו, איטליה במהלך המאה ה-18 וכונו בשם הגורנים.

עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי בתוניסיה ב-1881, יכולה הייתה הקהילה היהודית לבחור גם באזרחות צרפתית כדי לקבל את הגנת השלטון הזר ואכן רבים מבניה של קהילה זו הם אזרחי צרפת. רבים מבני הקהילה היהודית למדו בבתי ספר צרפתיים, וכך הפכו לחלק מהאליטה הכלכלית והאינטלקטואלית המקומית.

יהודי תוניסיה השתתפו בתהליך הציוני ומנהיגיהם אף השתתפו במספר קונגרסים באירופה. הקשר עם התנועה הציונית הלך והתחזק ככל שחלף הזמן. הקשר הטוב ביותר היה עם מנהיג הרוויזיוניסטים זאב ז'בוטינסקי. באותה העת אף הוקם בתוניסיה סניף של תנועת בית"ר, המושתתת על השקפת עולמו של ז'בוטינסקי. בין מייסדיה ונציביה נמנה גם אפרים לוזון, שכיהן בתפקיד זה עד עלייתו לארץ ישראל.

במשך רוב השנים לא סבלו היהודים מרדיפות בתוניסיה אולם אירעו מספר מקרים של רצח יהודים, ביזה והלשנה. בתחילת מלחמת העולם השנייה היו בתוניסיה כ-100,000 יהודים, ולאחר הכיבוש הגרמני בתוניסיה, נשלחו אלפים מהם למחנות עבודה, ומעט למחנות השמדה באירופה. יותר מ-260 יהודים נהרגו בתוניסיה במלחמה, רובם במחנות העבודה. חלקם נרצחו בבתיהם או בצעדות המוות, ואחרים מתו מרעב או מהפצצות. על פי מחקרו של ד"ר ויקטור חיון, 576 יהודים תוניסאים נספו במלחמה. המדיניות הגרמנית גם כללה החרמת רכוש, כסף, ואוצרות אמנות יהודיים, ועל פי ההערכות, הנאצים החרימו רכוש בשווי כ-45 מיליון פרנק.

מיד לאחר סילוק הכובש הגרמני מתוניסיה בידי בעלות הברית (במאי 1943), החלה התעוררות משמעותית של הרעיון הציוני בתוניסיה ועד מהרה החלו בניה בהתגייסות לפעילות למען הקמת המדינה היהודית.

משקיבלה תוניסיה עצמאות ב-1956 החלה התנכלות של השלטון ליהודים. נאסר קיומו של ועד הקהילה היהודי ונאסרה פעילותם של האגודות ומוסדות התרבות והספורט היהודיות. ב-1958 התגברו הרדיפות, בוטלה פעילותו של בית הדין הרבני, הרובע היהודי נהרס בידי השלטונות ובית העלמין היהודי הופקע "לטובת הכלל". בעקבות זאת עזבו את תוניסיה כשמונים אלף יהודים. ב-1967 החריפה מאוד האנטישמיות והיהודים סבלו מפגיעות והתנכלויות משפילות רבות. בעקבות זאת עזבו שארית יהודי תוניסיה[73] ונותרו בתוניסיה נכון ל-2011 פחות מ-1,000 יהודים, רובם באי ג'רבה.

 
חיילים תוניסאים במדי הצבא

צבאעריכה

צבא תוניסיה מתחלק לחיל אוויר, צי ימי, משמר לאומי, כוח צבאי מסייע וחיל רגלים. גיל הגיוס הנהוג בתוניסיה הוא 20. נכון לשנת 2008, בצבא תוניסיה הכולל היו חברים 27,000 אנשי צוות וחיילים, מצוידים ב-84 טנקים כבדים ו-48 טנקים קלים. הצי של תוניסיה כלל 4,800 חיילים שהפעילו 25 סירות סיור ו-6 כלי שיט נוספים, בהן אוניות מלחמה. חיל האוויר התוניסאי הכיל 154 מטוסים ו-4 כלי טיס בלתי מאוישים. המשמר הלאומי, שהוא למעשה כוח צבאי למחצה, בן 12,000 חיילים ואנשי צוות[74]. בשנת 2006, שלטונו של בן עלי, תקציב הצבא עמד על כ-356 מיליון דולר אמריקאי בשנה, כלומר 1.6% מהתוצר המקומי הגולמי של תוניסיה.

הצבא בתוניסיה הוא האחראי על ההגנה הלאומית ועל ביטחון הפנים. צבא תוניסיה שימש תפקיד חשוב בשמירת השלום ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו וכן בעת מלחמת העצמאות של אריתריאה[75]. הצבא נשלח בעבר גם לפריסת השלום של האומות המאוחדות בקמבודיה, נמיביה, סומליה, רואנדה, בורונדי, סהרה המערבית וקונגו, אז 'זאיר'. מלבד פעולות חוץ, הצבא משתמש בתפקיד העיקרי כמגן של תוניסיה מפני צבאות אחרים, אך גם שימש בזמן משטרו של בן עלי לריסון מתנגדים למשטר. אחרי ינואר 2011, אז נכנסה תוניסיה למשבר פוליטי עמוק של לאחר המהפכה, הצבא לקח על עצמו אחריות גדולה לטיפול במשבר ההומניטרי והכלכלי[76].

 
חסרת-בית תוניסאית ממוצא ברברי בשנת 2005. מעמד הנשים השתפר

זכויות אדםעריכה

מצב זכויות האדם בתוניסיה מתחלק על פי שני חלקי זמן - לפני המהפכה ואחריה.

לפני המהפכהעריכה

בתקופת שלטונו של בן עלי מצב הזכויות הפוליטיות בתוניסיה היה עגום למדי. על פי דו"ח חירות בעולם שמודד את חירות האזרחים בתוניסיה מהקמתה ועד ימינו, בתחילת תקופת בן עלי החופש הפוליטי בתוניסיה היה חלקי - בהשפעת רוח המהפכה שהביאה אותו לשלטון. עם זאת, מספר שנים לאחר מכן חזרה תוניסיה למצב של חוסר חופש מוחלט, מצב שנותר על קנו עד לשנת 2011[77].

זכויות הנשים והמיעוטים בתוניסיה היו קטנים, אך עדיין גדולים מאלה שבמדינות ערב המקבילות לה. בן עלי שמר על אופי חילוני בתוניסיה, כחלק מניסיונו להתקרב אל המערב. עם זאת, זכויותיהם עדיין היו לא מספקים: לנשים לא הייתה הגנה משפטית על תקיפות בידיי גברים, כמו גם חוסר ענישה על עבירות כלפי נשים.

חופש העיתונות והביטוי בתוניסיה היה חלש מאוד ועיתונאים רבים נרדפו על ידי המשטר. בן עלי ריסן עד מאוד את כלי התקשורת, ומנע מהם לפרסם ידיעות העלולות לפגוע בשמו. בזירה הפוליטית הייתה תוניסיה בשפל[78]; האזרחים לא יכלו לבחור מי ינהל את מדינתם וכל ההחלטות היו נתונות בידיי בן עלי, שקיבל החלטות רבות ושנויות במחלוקת, ובכך ריסק את הכלכלה. חוסר הדמוקרטיה בלט והיה אחד הגורמים העיקריים לפרוץ המהפכה.

אחרי המהפכהעריכה

 
הפרלמנט של תוניסיה בשנת 2011, מעט אחרי המהפכה. תוניסיה מחזיקה במספר שיא של ייצוג נשי בפרלמנט ביחס למדינות המזרח התיכון, אך עדיין נמוך בקרב מדינות המערב.

התקופה של אחרי המהפכה התאפיינה בחוסר יציבות פוליטי. כחלק מכך, קמו קבוצות סלפיות שהגיבו באלימות לכל דבר הנחשב עוין לאסלאם[76][79]. קבוצות אלו עוררו חשש בקהילה החילונית בתוניסיה, שפחדה מעליית שלטון מוסלמי קיצוני בעקבות המהפכה, כפי שקרה בשנת 1979 באיראן. לבסוף המפלגה הזוכה, א-נהדה, ויתרה על העברת חוקי השריעה בחוק ושמירה על זכות החילוניות של האזרחים מתוך חשש למרד אזרחי שני במספר. בכך, זכתה תוניסיה לחופש דת גדול מאוד, גדול בהרבה מבמדינות ערב אחרות.

מאז המהפכה, קמו ארגוני זכויות אדם רבים בתוניסיה שדאגו לשקם את זכויות האזרחים שנרמסו על ידי בן עלי. בין הארגונים הייתה גם הליגה לזכויות האדם בתוניסיה (אנ'), ארגון זכויות האדם הראשון באפריקה ובעולם הערבי, שפעלה תחת מגבלות ורדיפות למעלה מעשור, אך לאחר המהפכה יכלה סוף סוף להשתחרר מכבליה ולהתקיים כארגון לגיטימי. מספר ארגונים עצמאיים, כמו איגוד הנשים הדמוקרטיות בתוניסיה, איגוד הנשים התוניסאיות למחקר ופיתוח, ולשכת עורכי הדין, התעוררו לאחר המהפכה וממשיכים לפעול עד היום[76].

למרות השפעות המהפכה והחילוניות בתוניסיה, הומוסקסואליות עדיין אינה חוקית, והיא יכולה לגרור עונש של שלוש שנות מאסר[80][81]. על פי סקר שנערך בשנת 2013 על ידי מרכז המחקר פיו, 94% מהתוניסאים סבורים כי החברה אינה צריכה לקבל הומוסקסואליות[82].

בנוגע לסמים ואלכוהול המשטר עודנו מחמיר ביותר. על שימוש בקאנביס לפנאי, לצורך העיניין, ניתנים באופן אוטומטי עונשי מאסר של שנה בכלא. בתי הסוהר בתוניסיה הומי אדם ומלאים עד אפס מקום בעבריינים שבמדינה מערבית היו מקבלים עונש סמלי בלבד. כשליש מהאסירים בבתי הכלא הם אנשים שהשתמשו בסמים לצורכי פנאי[83].

בשנת 2017 הפכה תוניסיה למדינה הערבית הראשונה שהוציאה מחוץ לחוק את האלימות במשפחה כלפי נשים, מה שלא היווה בעבר פשע[84]. היה זה צעד חשוב בקידום זכויות הנשים בתוניסיה, שכן חוק כנגד אלימות כלפי נשים בתוך המשפחה לא קיים באף מדינה ערבית אחרת. כמו כן, החוק שהתיר לאנסים להתחמק מענישה באמצעות נישואין לקורבן בוטל, והעונש על אונס עלה[84]. על פי ארגון Human Rights Watch, כ-47% מהנשים התוניסאיות סבלו בעבר מאלימות במשפחה[85][86].

נשים מהוות חלק חשוב מהפוליטיקה והכלכלה התוניסאית. תוניסיה מחזיקה בשיא של מספר הנשים בפרלמנט - 37% מנבחרי הציבור הן נשים, מספר קטן ביחס למדינות המערב אך עצום בקרב ארצות ערב[87]. הן מהוות 60% מכוח האדם בבבתי החולים והמרפאות וכ-50% מכלל הסטודנטים[87]. בשנת 2018 נבחרה סועאד עבד (אנ') לתפקיד ראשת העיר תוניס, האישה הראשונה בתפקיד זה[88]. בחירתה לראשות העיר לא הייתה דבר של מה בכך; לראש עיריית תוניס תפקיד חשוב ביותר למעלה מ-200 שנה ומכונה "שייח' אל'מדינה" - כלומר, שייח' העיר. בחירת אישה לתפקיד זה, בעיקר כאשר מדובר בעבד אשר אינה לובשת חיג'אב, דוגלת בזכויות נשים ומנהלת אורך חיים מערבי לחלוטין, היווה צעד קריטי בקידום מעמד האישה במדינה[89].

תרבותעריכה

 
עיר התרבות

תוניסיה מושכת אליה מיליוני תיירים בכל שנה. סמוך לתוניס, בירת המדינה, מצויים חורבותיה של העיר הקדומה קרת חדשת ('עיר חדשה', בפיניקית, הידועה בשם קרתגו). עיר זו הייתה המושבה המרכזית של באימפריה הקרתגית הקדומה, אשר התפשטה לכל חופיו הדרומיים והמערביים של הים התיכון, עד אשר הובסה ונחרבה בידי האימפריה הרומית בשלוש המלחמות הפוניות, במאבק על השליטה באגן הים.

ספורטעריכה

כדורגל הוא הספורט הפופולרי ביותר בתוניסיה. נבחרת תוניסיה בכדורגל השתתפה בחמישה טורנירי אליפות העולם: 1978, 1998, 2002, 2006 ו- 2018. בשנת 2004 הנבחרת זכתה בגביע אפריקה לאומות. גם כדוריד הוא ספורט פופולרי במדינה.

מוזיקהעריכה

תוניסיה ידועה בסגנון המוזיקה שלה, ה"מלוף", סגנון מוזיקה ש"יובא" מאנדלוסיה שבדרום ספרד, לאחר הכיבוש הספרדי במאה ה-15. למרות הצורה המודרנית, המלוף דומה לסגנונות אחרים בצפון אפריקה, כגון ה"גרנתה" של האלג'יראים, וה"אלא" של המרוקאים.

יוצרים ומבצעים מפורסמים בתוניסיה במאה ה-20: חביבה מסיכה, אשר מזרחי, אנואר בראהים, התזמורת אל אזיפת, ועוד.

המאה ה-21 הביאה איתה סוג נוסף של מוזיקה, הקרוי - "זמקן" (Zemeken). זמרים פופולריים ומפורסמים בתוניסיה הם: סאלח אל פרזיט (Salah El Farzit), פטמה בואושח' (Fatma Bousseha), אדי חבואובה (Hedi Habbouba), פאוזי בן גמרה (Faouzi Ben Gamra), ובלגקם בואוגנה (Belgacem Bougenna), לשירים מסורתיים ודתיים.

פסטיבלים מודרניים בנושאי מוזיקה כוללים את פסטיבל הטברקה ג'אז, הטסטואור, ופסטיבל השחארה המתרחש בעיירה דואוז שבמרכז תוניסיה.

קולנועעריכה

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 אלבר סממה-שיקלי צילם את סרטו הראשון שנחשב לסרט אפריקאי הראשון.

נופי המדבר התוניסאי הביאו את ג'ורג' לוקאס לצילומי מלחמת הכוכבים במדינה.

מאז שנת 1966 נערך פסטיבל הסרטים קרתגו.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

ביאוריםעריכה

  1. ^ המילה התקנית עבור "אחו" בצורת רבים, על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית[61]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 "Tunisian Constitution, Article 1". 26 בינואר 2014. אורכב מ-המקור ב-9 February 2014. בדיקה אחרונה ב-10 בפברואר 2014.  Translation by the University of Bern: "Tunisia is a free State, independent and sovereign; its religion is the Islam, its language is Arabic, and its form is the Republic."
  2. ^ 1 2 "Tunisia". International Religious Freedom Report for 2011, United States Department of State – Bureau of Democracy Human Rights and Labor. 
  3. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-27 ביוני 2020
  4. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-27 ביוני 2020
  5. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  6. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2018 בדו"ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2019
  7. ^ Democracy Index 2020, Economist Intelligence Unit (בBritish English)
  8. ^ Tunisia, Freedom House (באנגלית)
  9. ^ "Tethered by history". The Economist. 14 באוגוסט 2014. ISSN 0013-0613. בדיקה אחרונה ב-6 בפברואר 2021. 
  10. ^ Human Development Report 2020 The Next Frontier: Human Development and the Anthropocene
  11. ^ Ministère de l'Europe et des Affaires étrangères, France Diplomatie, France Diplomatie - Ministère de l'Europe et des Affaires étrangères (בצרפתית)
  12. ^ Pourquoi l’Italie de Matteo Renzi se tourne vers la Tunisie avant l’Europe | JOL Journalism Online Press, web.archive.org, ‏2018-08-10
  13. ^ La Tunisie renforce ses relations avec l'Italie | Magharebia, web.archive.org, ‏2014-09-14
  14. ^ Benjamin Isaac, The Invention of Racism in Classical Antiquity, Princeton University Press, 2013-10-31, עמ' 147, ISBN 978-1-4008-4956-7. (באנגלית)
  15. ^ Carthage and the Numidians, web.archive.org, ‏2012-03-31
  16. ^ Numidians (DBA II/40) and Moors (DBA II/57), web.archive.org, ‏2011-09-27
  17. ^ Numidia | ancient region, Africa, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  18. ^ "The City of Carthage: From Dido to the Arab Conquest"
  19. ^ Appian, The Punic Wars - Livius, www.livius.org
  20. ^ אפיאנוס מאלכסנדריה, ליביה, עמ' 130
  21. ^ History of Tunisia - Lonely Planet Travel Information, www.lonelyplanet.com
  22. ^ Donatist | religion, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  23. ^ Linda Kay Davidson, David Martin Gitlitz, Pilgrimage: From the Ganges to Graceland : an Encyclopedia, ABC-CLIO, 2002, עמ' 302, ISBN 978-1-57607-004-8. (באנגלית)
  24. ^ Clifford Edmund Bosworth, Historic Cities of the Islamic World, BRILL, 2007-01-01, עמ' 264, ISBN 978-90-04-15388-2. (באנגלית)
  25. ^ "Kairouan inscription as World Heritage", web.archive.org
  26. ^ Jonathan Conant, Staying Roman: Conquest and Identity in Africa and the Mediterranean, 439-700, Cambridge University Press, 2012-04-12, עמ' 358–378, ISBN 978-0-521-19697-0. (באנגלית)
  27. ^ 1 2 Ira M. Lapidus, A History of Islamic Societies, Cambridge University Press, 2002-08-22, עמ' 302–303, ISBN 978-0-521-77933-3. (באנגלית)
  28. ^ Anthony Ham, Abigail Hole, Tunisia, Lonely Planet, 2004, עמ' 65, ISBN 978-1-74104-189-7. (באנגלית)
  29. ^ Peter N. Stearns, The Encyclopedia of World History: Ancient, Medieval, and Modern, Chronologically Arranged, Houghton Mifflin, 2001, עמ' 129–131, ISBN 978-0-395-65237-4. (באנגלית)
  30. ^ E.J. Brill's First Encyclopaedia of Islam 1913-1936, BRILL, 1987, עמ' 852, ISBN 978-90-04-08265-6. (באנגלית)
  31. ^ International encyclopaedia of Islamic dynasties : (a continuing series). 11. China, Anmol Publ., 2000, עמ' 105–112. (באנגלית)
  32. ^ Populations Crises and Population Cycles, web.archive.org, ‏2013-05-27
  33. ^ Unesco International Scientific Committee for the Drafting of a General History of Africa, Africa from the Seventh to the Eleventh Century, J. Currey, 1992, עמ' 34, ISBN 978-0-85255-093-9. (באנגלית)
  34. ^ Amar Baadj, Saladino y las campañas ayyubíes en el Magreb, Al-Qanṭara 34, 2013-12-30, עמ' 267–295 doi: 10.3989/alqantara.2013.010
  35. ^ Clifford Edmund Bosworth, The New Islamic Dynasties: A Chronological and Genealogical Manual, Edinburgh University Press, 2004, עמ' 55, ISBN 978-0-7486-2137-8. (באנגלית)
  36. ^ Daniel Panzac, The Barbary Corsairs: The End of a Legend, 1800-1820, BRILL, 2005, עמ' 309, ISBN 978-90-04-12594-0. (באנגלית)
  37. ^ Julia A. Clancy-Smith, Rebel and Saint: Muslim Notables, Populist Protest, Colonial Encounters (Algeria and Tunisia, 1800-1904), University of California Press, 1994-08-09, עמ' 157, ISBN 978-0-520-92037-8. (באנגלית)
  38. ^ Eamonn Gearon, The Sahara: A Cultural History, Oxford University Press, 2011, ISBN 978-0-19-986195-8. (באנגלית)
  39. ^ Ion Smeaton Munro, Through Fascism to World Power: A History of the Revolution in Italy, Books for Libraries Press, 1933, עמ' 221, ISBN 978-0-8369-5912-3. (באנגלית)
  40. ^ נדב פרנקוביץ', ענבל בן-יהודה ויעל מרום, בחירות דמוקרטיות בתוניסיה: סמל התקווה של האביב הערבי, באתר "שיחה מקומית", 19 באוקטובר 2014
  41. ^ נדב פרנקוביץ' ויעל מרום, המרכז החילוני ניצח בבחירות הדמוקרטיות בתוניסיה, באתר "שיחה מקומית", 28 באוקטובר 2014
  42. ^ קרלוטה גול, ניו יורק טיימסהמבחן של תוניסיה: היום ייערכו בחירות דמוקרטיות לנשיאות, לראשונה בתולדותיה, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2014
  43. ^ נדב פרנקוביץ' ויעל אבן אור, סיבוב שני: המנהיג החילוני ופעיל זכויות האדם יתחרו על נשיאות תוניסיה, באתר "שיחה מקומית", 25 בנובמבר 2014
  44. ^ נדב פרנקוביץ', טלטלה בממשלת תוניסיה: מפלגת השלטון נקרעה לשתיים, באתר "שיחה מקומית", 9 בנובמבר 2015
  45. ^ יאסר אבו ערישה, כשהגיע רגע האמת, האזרחים בתוניסיה הצילו את המהפכה, באתר "שיחה מקומית", 27 באוקטובר 2019
  46. ^ 1 2 Tunisia - Foreign Relations, www.globalsecurity.org
  47. ^ Sean Yom, Government and Politics of the Middle East and North Africa: Development, Democracy, and Dictatorship, Routledge/Taylor & Francis Group, 2019-11-15, עמ' 483, ISBN 978-1-138-35432-6. (באנגלית)
  48. ^ תגובת דובר משרד החוץ בדבר הודעת ממשלת תוניסיה המבקשת לבטל כל יחסים דיפלומטיים בין ישראל לתוניסיה, דובר משרד החוץ
  49. ^ נשיא תוניסיה הנבחר: "אנו במלחמה עם הציונים, נורמליזציה היא בגידה", www.maariv.co.il
  50. ^ Trans-Mediterranean Gas Pipeline, Global Energy Monitor, ‏2020-01-15 (באנגלית)
  51. ^ Unrest provokes Italian scare over trans-Tunisian gas pipeline | Jemai Guesmi, AW (באנגלית)
  52. ^ Younes Hamed, Rihab Hadji, Belgacem Redhaounia, Karim Zighmi, Climate impact on surface and groundwater in North Africa: a global synthesis of findings and recommendations, Euro-Mediterranean Journal for Environmental Integration 3, 2018-07-11, עמ' 25 doi: 10.1007/s41207-018-0067-8
  53. ^ מיכאל מ. לסקר, בין בורגיביזם לנאצריזם: יחסי ישראל-טוניסיה והסכסוך הערבי-ישראלי בשנות החמישים והשישים, עמ' 51
  54. ^ מיכאל מ. לסקר, עמ' 56
  55. ^ מיכאל מ. לסקר, עמ' 73
  56. ^ מרגלית, מיכל (19 באוקטובר 2008). "תוניסיה: הזדמנות מתחת לאף". Globes. בדיקה אחרונה ב-9 בפברואר 2021. 
  57. ^ חיפושית אדומה מאיימת להביא לקריסת מדינה שלמה, הארץ, 18 במאי 2017
  58. ^ Marshall Cavendish, World and Its Peoples, Marshall Cavendish, 2006-09, ISBN 978-0-7614-7571-2. (באנגלית)
  59. ^ BBC - Weather Centre - World Weather - Country Guides - Tunisia, web.archive.org, ‏2011-02-09
  60. ^ "Weatherbase : Tunisia"
  61. ^ אחו ברבים
  62. ^ La Tunisie porte le nombre de ses parcs nationaux de 8 à 15, Investir En Tunisie (בfr-FR)
  63. ^ UNESCO Centre du patrimoine mondial, Parc national de l'Ichkeul, UNESCO Centre du patrimoine mondial (בצרפתית)
  64. ^ La Tunisie en première ligne du changement climatique, France Culture, ‏2019-12-08 (בצרפתית)
  65. ^ Israel's Chronic Water Problem, Israel Ministry of Foreign Affairs
  66. ^ En Tunisie, le principal fleuve est empoisonné par l'industrie, Reporterre, le quotidien de l'écologie (בצרפתית)
  67. ^ RESULTATS, INS (בצרפתית)
  68. ^ RESULTATS | Institut National des Statistiques, web.archive.org, ‏2014-10-29
  69. ^ Tunisia Governorates, www.statoids.com
  70. ^ Monographies régionales - Carte de la Tunisie, web.archive.org, ‏2013-01-06
  71. ^ Tunisia Population (2021) - Worldometer, www.worldometers.info (באנגלית)
  72. ^ מפקד האוכלוסין
  73. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזקח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 195
  74. ^ International Institute for Strategic Studies, The Military Balance 2008, Taylor & Francis Group, 2008-02-04, ISBN 978-1-85743-461-3. (באנגלית)
  75. ^ Armed forces - Tunisia, www.nationsencyclopedia.com
  76. ^ 1 2 3 Tunisia (03/09/12), U.S. Department of State
  77. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2018-07-16
  78. ^ דו"ח הפרלמנט האירופי, "EU policies in Tunisia before and after the Revolution", יוני 2016
  79. ^ Scores arrested in Tunis, www.aljazeera.com (באנגלית)
  80. ^ האיגוד הבינלאומי ללסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנס ואינטרסקס, "State Sponsored Homophobia 2016: A world survey of sexual orientation laws: criminalisation, protection and recognition"
  81. ^ Two Men Sentenced To 8 Months In Jail For Suspicion Of Being Gay | Instinct, web.archive.org, ‏2017-07-05
  82. ^ 1615 L. St NW, Suite 800Washington, DC 20036USA202-419-4300 | Main202-857-8562 | Fax202-419-4372 | Media Inquiries, The Global Divide on Homosexuality, Pew Research Center's Global Attitudes Project, ‏2013-06-04 (בAmerican English)
  83. ^ "The Tunisian women locked up for smoking a joint". BBC News (באנגלית). 18 במרץ 2016. בדיקה אחרונה ב-15 בפברואר 2021. 
  84. ^ 1 2 It will no longer be legal to rape a woman in Tunisia if you marry her afterwards, The Independent, ‏2017-07-28 (באנגלית)
  85. ^ Sveriges Radio, Våld mot kvinnor blir olagligt i Tunisien - Nyheter (Ekot), sverigesradio.se (בשוודית)
  86. ^ Mannheimer, Edgar (29 ביולי 2017). "Våldtäktslagen tas bort i Tunisien". SVT Nyheter (בשוודית). בדיקה אחרונה ב-15 בפברואר 2021. 
  87. ^ 1 2 "הקלף הנשי" בפוליטיקה הפטריארכלית בתוניסיה, www.regthink.org
  88. ^ Islamist-backed candidate becomes first woman mayor of Tunis, France 24, ‏2018-07-03 (באנגלית)
  89. ^ הכירו את האישה שעומדת לעשות היסטוריה בתוניסיה, שיחה מקומית, ‏2018-06-22

פנורמהעריכה