סותו
סוּתוּ (Sutu) היו שבטים נוודים שחיו במסופוטמיה. הם מוזכרים לראשונה במחצית השנייה של המאה ה-18 לפנה"ס בעת הופעתם בגבולות בבל בתקופתו של חמורבי. הסותו מוזכרים בתעודות מארי ביחד עם בני ימין. הם חיו בתקופתם של החבירו. לעיתים שימש השם סותים ככינוי כללי לנוודים או לשכירי חרב ממוצא נוודי.[1]
הסותו מופיעים גם בכתובתו של אד-רימי מלך אללח' המופיעה על פסלו. על פי הכתובת הסותו שכנו במדבר באזור סוריה הצפונית.
במכתבי אל עמרנה הסותו מוזכרים שש פעמים. על פי מכתבים אלה הסותו סיכנו את הדרכים שבין אשור למצרים. במכתב 169 מתלונן בן עזירו מלך ממלכת אמורו על הנזק לממלכה בעקבות מעצרו של אביו במצרים בכותבו " וכל הארצות וכל חיילי הסותו אמרו כך, ”עזירו איננו יוצא מארץ מצרים". ועתה הסותו עוזבים את הארצות ומודיעים לי שוב ושוב אביך יושב במצרים, ואנחנו נצא אליך למלחמה”.[2]
במכתב 292 מתלונן מושל גזר 'פחי' על אנשי הסותו בכותבו "הייתי לכלי נחושת בגלל אנשי הסותו".
הסותו מופיעים גם במכתבים נוספים המזכירים אותם ואת החבירו גם יחד, במכתב 195 פוקד "ביריאווזה" (בריוז) מושל מקומי מכֻּמִדֻ/דמשק שבאזור סוריה את צבאו והוא מתייחס ל"חבירו שלי" וה"סותו שלי". מושל אחר בשם "דַגַנתַכַּלַ" פונה במכתב 318 למלך מצרים ומבקש ”הצילני מהאויבים העזים מידי החבירו השודדים, ומידי הסותו הצילני, המלך הגדול אדוני”.[3]
במכתב מס' 16 פונה אשור-אובליט הראשון מלך אשור לאמנחותפ הרביעי ובין היתר כותב ” [אתה תוהה] ששליחיך התמהמהו אליך, הסותו מדריכיהם מתו. עד שכתבתי ועד שהובאו אלי סותו - מדריכים (אחרים), [עיכב]תי אותם”[4]
במכתבים 123-122 מתלונן רִבּהַדַּ מושל גבל למלך מצרים על פּחֻרַ נציב מצרי ששלח את הסותו והם הרגו את השִרדַנֻ.[5]
הידיעה האחרונה על הסותו מופיעה במאה ה-8 לפנה"ס בתקופתו של סרגון מלך אשור.[6]
הערות שולייםעריכה
- ^ ציפורה כוכבי-רייני, לאדוני נמלך מכתבי אל עמארנה, מוסד ביאליק 2005, עמ' 341.
- ^ תרגום ציפורה כוכבי-רייני לאדוני המלך מכתבי אל עמארנה, מוסד ביאליק, 2005, עמ' 171.
- ^ ציפורה כוכבי-רייני בספרה עמוד 290, מתרגמת את המשפט "עם אנשי העפירו שלי ועם נוודי עומדים לרשות הצבא הסדיר במקום שיצווה המלך"
- ^ תרגום ציפורה כוכבי-רייני בספרה עמוד 91
- ^ ציפורה כוכבי-רייני בספרה עמוד 161
- ^ מיכאל אסטור, בעיית החבירו וכיבוש כנען, 1958, תרגום והערות מ' ויינפילד, ירושלים: חמו"ל, 1971, עמ' 12–14.
