גְבַל הייתה עיר נמל פיניקית לחוף הים התיכון, ושרידיה שוכנים כיום בעיירה הקטנה ג'בייל (جبيل), כ-40 ק"מ צפונית לביירות, בירת לבנון. העיירה המודרנית משתרעת לאורך חוף הים התיכון ועל מורדותיו הסמוכים לים של הר הלבנון[1]. היא משמשת כבירת נפה במחוז הר הלבנון הנושאת את שמה. רוב תושביה הם קתולים מרונים והמיעוט מוסלמי שיעי. חלק מהאוכלוסייה השיעית שנמלטה ממנה בימי הביניים הקימה את העיר בינת ג'בייל בדרום לבנון, ועל כן הוענק לה השם שמשמעותו "בת ג'בייל". העיירה היא מוקד תיירותי, ומדי שנה בקיץ נערך ברובע ההיסטורי של גבל פסטיבל מוזיקה. גבל הוכרזה כאתר מורשת עולמית בשנת 1984.

גבל
جبيل
ByblosHarbour2.jpg
הנמל ברובע ימי הביניים של העיר. בתווך נראה מגדל הפעמונים של כנסיית יוחנן המטביל
מדינה לבנוןלבנון  לבנון
תאריך ייסוד 5,000 לפנה"ס
שטח 5 קילומטר רבוע
גובה 10 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 70,000
קואורדינטות 34°07′25″N 35°39′04″E / 34.1236111111111°N 35.6511111111111°E / 34.1236111111111; 35.6511111111111
אזור זמן UTC+2
http://www.jbail-byblos.gov.lb
גבל
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Byblos(js) 5.jpg
מראה כללי של האתר הארכאולוגי בגבל. מקדש רשף, על האובליסקים שלו (מרכז התמונה, בצד שמאל)
מדינה לבנוןלבנון  לבנון
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 3, 4, 6
קואורדינטות 34°07′00″N 35°39′00″E / 34.116666666667°N 35.65°E / 34.116666666667; 35.65
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מראה במקדש בעלת גבל
מקדש האובליסק לאל רשף
המצודה הצלבנית
שרידי מגדל הנמל הצלבני על המזח
כנסיית יוחנן המטביל

אטימולוגיהעריכה

אכדית גֻּבְּלֻ[2]. הפיניקים כינו את העיר בשם "גובלה" ולאחר מכן "גבל", וממנו בא שמה הערבי. לאחר המאה ה-12 לפנה"ס העניקו לה היוונים את השם "ביבלוס" (Βύβλος), ככל הנראה בשל כך שהפפירוס המצרי, שנקרא ביוונית "ביבלוס", יובא ליוון דרך גבל. בפי המצרים היא כונתה בשם "כבן" (kbn).

היסטוריהעריכה

העת העתיקהעריכה

גבל נחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם המיושבות ברציפות, ונראה כי קהילת דייגים הייתה קיימת במקום בתקופת האבן החדשה, לפני 7,000 שנה. פילון האלכסנדרוני סיפר כי לגבל יצא מוניטין של העיר העתיקה ביותר בעולם. באתר שרידי בקתות בנות חדר בודד שרוצפו בחלקי אבן גיר[3], וכן נמצאו כלי אבן מתקופה זו. ב-1962 פרסם הארכאולוג הצרפתי ז'אק קובין מחקרים המתייחסים לגילוי כלי צור באתרים נאוליתים וכלכוליתים באזור גבל.[4]

בתקופה הכלקוליתית, במהלך האלף ה-4 לפנה"ס, זכתה העיר לתוואי עירוני חדש. בתים הוקמו על התל, ונקרופוליס חדש קם מחוץ לשטח הבנוי. מספר שיטות קבורה נהגו בתקופה זו, ובהן קבורת מתים בכדי חרס גדולים יחד עם חפציהם הארציים[5].

בתחילת תקופת הברונזה נחשבה גבל לנמל ייצוא העץ במזרח הים התיכון והיא עמדה בקשרי מסחר הדוקים עם מצרים העתיקה. בנוסף לעץ שלחה גבל למצרים שרף שהופק מעצי ארז ואשר בו עשו המצרים שימוש בחניטת גופות, ובתמורה שלחו המצרים לגבל זהב, אלבסטר, פפירוס וצמר. העיר הוקפה בחומות ובמרכזה נסלל רחוב ראשי שממנו התפצלו רחובות משניים. בשנת 2700 לפנה"ס לערך נבנה בעיר מקדש לבעלת גבל, שנחשבת לאלת העיר.

גבל נכבשה על ידי האמורו בשנת 2150 לפנה"ס לערך והועלתה באש. במקומות מסוימים התגלתה שכבת אפר בעובי של 50 ס"מ.

העיר הוקמה מחדש כמאתים שנה לאחר מכן, והכנענים ייחסו את הקמתה לאל אל. "מקדש האובליסק" לאל רשף השוכן באתר הארכאולוגי של גבל מתוארך לתקופה שבין 1900 ל-1600 לפנה"ס. הסחר עם מצרים התחדש והעיר שבה לשגשג. העיר נזכרת במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס אז שלטו עליה ריב-הדד ואחיו, אילי-ראפיח, אחריו.

בשנת 853 לפנה"ס, העיר השתתפה בקרב קרקר, שהתנהל בין שלמנאסר השלישי מלך אשור לבין ברית של 12 מלכים מקומיים שקיוו להדוף את התרחבות האימפריה האשורית לכיוון מערב. אחד המלכים היה מלך גבל. על פי תיאור הקרב המופיע על גבי המונולית מכורח מלך גבל הוסיף לצבא הקואליציה כוח של 500 רגלים. בין המלכים הנוספים שנלחמו בקרב היה גם אחאב מלך ישראל.

התקופה ההלניסטיתעריכה

בשנת 332 לפנה"ס נכבשה גבל בידי אלכסנדר הגדול ועד מהרה הייתה היוונית לשפת האינטליגנציה. המנהגים והתרבות ההלניסטים אומצו, והעיר הייתה למרכזה של כת עובדי אדוניס. בתקופה זו כבר נהג במקום השימוש במטבעות, והעיר עמדה בקשרי מסחר ענפים עם ערים אחרות ברחבי הים התיכון. גנאיוס פומפיוס מגנוס כבש את העיר בשנת 64 לפנה"ס וסיפח אותה לאימפריה הרומית. בתקופה הרומית ירדה חשיבותה המסחרית של העיר אך מקדשיה היו למקום עלייה לרגל.

ימי הביניים והעת החדשהעריכה

בתקופת האימפריה הביזנטית שנמשכה משנת 395 עד 636, הייתה גבל מקום מושבו של בישוף, אך היא הלכה ואיבדה מחשיבותה. ב-636 השתלטו עליה הערבים ותהליך שקיעתה של העיר המשיך. הסחר עם מדינות אירופאיות גווע, וימי השפע חזרו לגבל רק לאחר הכיבוש הצלבני ב-28 באפריל 1103[6], עת עמדה בקשרי מסחר עם ג'נובה. העיר הייתה בסיס צבאי חשוב במהלך המאה ה-11, ושרידי המצודה הצלבנית וכנסיית יוחנן המטביל מעידים על כך. גבל נכבשה בידי צלאח א-דין ב-1188, אך לאחר מכן השתלטו עליה הצלבנים שוב ב-1197. לבסוף נכבשה העיר בידי הסולטאן הממלוכי ביברס ב-1266, וביצוריה שוקמו. ב-1369 הפציצו ספינות ממלכת קפריסין את העיר מהים.

בשנת 1516 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית אשר שלטה בלבנט במשך 400 שנים. לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה העיר לחלק מהמנדט הצרפתי בלבנון, והיא חלק מלבנון מאז עצמאותה.

מערכות כתב עתיקות שנמצאו בגבלעריכה

 
כתב ההברות של גבל

בגבל נמצאו שתי כתובת עתיקות ייחודיות. הראשונה עתיקה מאוד כתובה בכתב הברות, שהקדימה את הכתב האלפביתי הכנעני - פיניקי בכאלף שנה. (ראו טבלת האותיות לעיל) השנייה היא הקדומה ביותר הידועה לנו כיום באותיות כנעניות-פיניקיות ובשפה זו. היא כתובה על שפת הסרקופג של אחירם מלך גבל. כתובת זו היא הקדומה בסדרת כתובות מלכי גבל, שמלכו אחריו, ואף הן כתובות על גבי הסרקופגים (ארונות האבן למתים).

כתב ההברות של גבלעריכה

תבנית:הפניה לערך מורחב:כתב ההברות של גבל במחצית הראשונה של האלף ה-2 לפנה"ס התפתח בגבל כתב הברות הנקרא על שמה (כתב הברות של גבל), ובה מערכת סימנים שונים שבה התנועות משולבות בעיצורים הפותחים והסוגרים של הברות. בכך כל אות מביעה הברה בדומה לכתב הגז ולאמהרית בימינו. באתר התגלו עשר כתובות בכתב זה. מכיוון שחלק מהסימנים הטשטשו או נמחקו עם הזמן, ואין יודעים את המספר המדויק של הסימנים. החוקרים מעריכים שישנם לכל הפחות 66 סימנים ויש המעריכים כי מדובר אף ב-168 סימנים, אך ייתכן שסימנים בסגנונות כתיבה שונים התפרשו כסימנים שונים. כתובות נוספות בכתב זה התגלו גם במצרים, באיטליה ובתל מגידו, אך כתבובות אלו טרם פוענחו.[דרוש מקור]

כתובת ארון אחירםעריכה

תבנית:הפניה לערך מורחב:ארון אחירם תבנית:הפניה ערך מורחב:כתובות מלכי גבל בנוסף, בגבל נמצאה הכתובת העתיקה ביותר הידועה לנו של כתב אלפביתי כנעני-פיניקי מאזור לבנון על ארון אחירם, סרקופג של המלך אחירם מגבל. הכתובת נכתבה בשורה אחת ארוכה על צידי מכסה הסרקופג. הכתב בהיר והשתמר ברובו, והמילים מחולקות זו מזו בקו אנכי. הניב דומה לעברית מקראית קדומה.

אתרי העירעריכה

האתר הארכאולוגי בגבל שוכן על חופו של הים וצורתו כשל עיגול בקוטר של כ-400 מטר. לפני שהמקום נחפר, התנשא התל במקום לגובה של 12 מטר, והוא כוסה בבתים מאוחרים ובצמחייה. האתר העתיק התגלה מחדש בשנת 1860 ומחקרים נערכו סמוך לאחר מכן. בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 התגלה בוודאות הקשר המסחרי ההדוק שעמד בין גבל לבין מצרים, וחקר התל המשיך במשך כל המאה ה-20. במקום שוכנים שרידיהם של מקדש בעל גבל שהוקם בשנת 2700 לפנה"ס ושל מקדש רשף, או מקדש האובליסק, מתחילת האלף ה-2 לפנה"ס. סמוך לחוף הים נמצא תיאטרון קטן, בחלקו הצפוני של האתר ניצבת הטירה הצלבנית שהוקמה מאבן גיר בראשית המאה ה-12. צורתה כשל ריבוע מוקף חומה ובה חמישה מגדלים. מגדל העוז והחצר שכנו במרכז, וגשר היה תלוי מעל לחפיר הצפוני שהקיף את המבנה. צלאח א-דין הרס חומות המצודה ב-1190, אך הן שוקמו עם הכיבוש הצלבני החוזר ב-1197. צמוד לאתר הארכאולוגי מצפון שוכן רובע ימי הביניים הקטן והוא מוקף בחומה. ברובע זה שוכן נמל קטן, כנסייה המוקדשת ליוחנן המטביל שהוקמה ב-1150, מסגד ושוק קטן.

היסטוריוגרפיהעריכה

גבל נזכרה במספר מקומות בתנ"ך:

"מִתֵּימָן כָּל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, וּמְעָרָה אֲשֶׁר לַצִּידֹנִים--עַד-אֲפֵקָה: עַד, גְּבוּל הָאֱמֹרִי. וְהָאָרֶץ הַגִּבְלִי, וְכָל-הַלְּבָנוֹן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, מִבַּעַל גָּד, תַּחַת הַר-חֶרְמוֹן--עַד, לְבוֹא חֲמָת."

"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, לְיַסֵּד הַבָּיִת--אַבְנֵי גָזִית. וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה, וּבֹנֵי חִירוֹם--וְהַגִּבְלִים; וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים, לִבְנוֹת הַבָּיִת."

"יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד, הָיוּ שָׁטִים לָךְ; חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ, הֵמָּה חֹבְלָיִךְ. זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ, מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ; כָּל-אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ, לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ."

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא גבל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מספר תושבי הנפה כולה מוערך בכ-62,500 עד 89,000 תושבים
  2. ^ A Dictionary of the Ugaritic Language in the Alphabetic Tradition, Gregorio Olmo Lete, Joaquín Sanmartín, W G E Watson, Brill Academic Pub, 2015, page 290
  3. ^ Advisory body evaluation
  4. ^ Cauvin, Jacques., Les industries lithiques du tell de Byblos (Liban), L'Anthropologie, vol. 66, 5–6, 1962.
  5. ^ Byblos - History
  6. ^ Crusader Era Sites - Middle East