יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סטפן גרפליצרפתית: Stéphane Grappelli;‏ 26 בינואר 1908 - 1 בדצמבר 1997) היה כנר ומוזיקאי ג'אז צרפתי. מזוהה יותר מכול עם הגיטריסט ג'אנגו ריינהארדט. סטפן גרפלי ניגן על כינור קלאסי רגיל.

סטפן גרפלי
Stéphane Grappelli
לידה 26 בינואר 1908
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 בדצמבר 1997 (בגיל 89)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קרמטוריון-קולומבריום דו פר-לאשז עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ממלכת איטליה, איטליה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סווינג, ג'אז צועני עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה כינור, פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים MPS רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חייו ויצירתו עריכה

 
תמונה של סטפן גרפלי שצילם אלן וורן.

גרפלי נולד בפריז לאב ממוצא איטלקי ולאם צרפתייה, ב"תקופה יפה", גרפלי איבד את אמו לפני הגיעו לגיל חמש. אביו היה המרקיז ארנסטו גרפלי מלאציו. גרפלי גדל אצל אביו, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס אביו לצבא האיטלקי ולכן ביקש מאיזדורה דאנקן לטפל בגרפלי הצעיר. כך החל ררפלי ללמוד בבית הספר הניסיוני בהנהלתה של איזדורה דאנקן, בו התרחש ביצוע תזמורתי של הפתיחה "אחר הצהריים של פאון" מאת דביוסי ,דבר שהטביע עליו את חותמו המוזיקלי העמוק הראשון.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, עם סגירת בית הספר של איזדורה דאנקן, נשלח לבתי יתומים מוזנחים, ומדי פעם, חי ברחובות ונידון מהיד אל הפה. גרפלי תיאר לעיתים את ילדותו כ"סיפור של דיקנס", וביתי היתומים נהפכו לשריד לכל ימי חייו. סטפן הגדיר את עצמו כ"זהיר" בענייני כספים , דבר שכנראה נבע מילדותו. עם זאת, הוא טען כי הוא אף פעם לא החסיר הנאה מתענוגות החיים, נקודת ראות שהשתקפה בנגינה ספונטנית שמלאה בעליזות .

אחרי המלחמה, החל לנגן לפרנסתו בגיל 12, בהופעות רחוב ובחצרות עם כינור קטן-ממדים. הוא לימד את עצמו לנגן בכינור . הוא השתתף בקורס סולפדג' והרמוניה בקונסרבטוריון של פריז, ובגיל 15 קיבל עבודה בתזמורת לליווי סרטים אילמים. זמן קצר לאחר מכן, נחשף למוזיקה האמריקאית החדשה, באמצעות תיבת נגינה פרימיטיבית, שרצה לנגן בה. "הרגשתי שנולדתי עם הג'אז" – וחיפש מעריצים עמיתים ותקליטים של הגיבורים הראשונים שלו, ארמסטרונג וביידרבקה. מאחר שהתקשה בהשגת עבודה ככנר ג'אז, גרפלי פנה לקריירה שנייה כפסנתרן. הוא ניגן בשני הכלים עם גרגור והגרגוריאנים שלו בשנות העשרים המאוחרות ובשנות השלושים, ואף ניגן זמן מה על סקסופון אלט. פגישתו הראשונה עם ג'אנגו ריינהארדט הייתה ב־1931, אבל רק ב־1934, במהלך הפסקות במסיבות תה וריקודים במלון קלאריג', נולדה הלהקה האגדית Quintet of the Hot Club of France.

תקליטים כמו "מיי סוויט" ו-"מיינור סווינג" הציבו אותם כלהקה אירופית מוצלחת. הליריות החזקה של גרפלי, תאמה היטב את הסגנון הדומיננטי של ריינהארדט, אף על פי שברמה האישית, מנהגי הצועני הכעיסו לעיתים את שותפו .

המעבר לבריטניה (שכינה אותה כ"מולדתו השנייה") החלה בשגגה ובאופן שאינו מבשר טובות בהיותו נטוש בלונדון בתחילת מלחמת העולם השנייה. לאחר שנחת על רגליו, הצליח לרכוש קהל ניכר תוך השלמת עבודתו עם Hatchett's Swingtette בווסט אנד, הקליט ויצא לסיבוב הופעות רבות עם הלהקות שלו ויצר שותפות מוזיקלית מלהיבה עם ג'ורג' שירינג הצעיר.

ההצלחה והביטחון שלהם זכה בבריטניה גרמו לו להסתייג מחידוש היחסים שלו עם ריינהארדט אחרי תום המלחמה. מלבד כמה תקליטים וסיבובי הופעות עם ההרכב הישן, נפרדו דרכם, כאשר גרפלי בחר בחיים מלאים, יחסית ללא אירועים מיוחדים כשהוא מנגן מוזיקה מגוונת לקהל מגוון. הוא המשיך באותה דרך כשחזר לצרפת ב־1954, שם זכה מהדור הצעיר יותר של חובבי בי-בופ, לכבוד של "מוזיקאי ענק" שמתעניין תמיד בהתפתחויות חדשות, אך לא תמיד מוערך על ידי הקהל הרחב.

ההזנחה המתונה הזו נמשכה עד שנות ה-60, וגברה עם תחילתה של הרוק והג'אז החופשי, שתי התפתחויות שהיו זרות לטעמו של גרפלי שבמובנים אחרים היה ליברלי. ב־1967 עבר לגור במלון הילטון בפריז ונשאר שם עד 1972, כשהוא מוקף בסועדים וברוקדים, ואילו קונצרטים והקלטות הוכיחו שהוא מנגן טוב יותר מאי-פעם.[1]

במשך שלושה עשורים היה גרפלי לשם נרדף לכנר ג'אז. הוא שיתף פעולה עם אמני ג'אז רבים בהם הפסנתרנים אוסקר פיטרסון, דיוק אלינגטון ומישל פטרוצ'יאני, נגן הויברפון גארי ברטון, הכנר ז'אן לוק פונטי, והגיטריסטים ג'ו פאס אייק אייזקס ואחרים. הוא השתתף בהקלטת אלבום הסולו של הזמר פול סיימון ב-1972 וניגן עם הכנר הקלאסי יהודי מנוחין ב-1975 והצ'לן הקלאסי יו-יו מה ב-1989

איך הפך מר מנוחין לאוהד של גרפלי? חבר משותף שלו נתן לו אוסף של תקליטי גרפלי לפני שמונה שנים – אדם שבזמן המלחמה היה נוהג ללכת כמעט בכל ערב למופעים של גרפלי בלונדון. "נדהמתי ומלא התפעלות מדרך נגינת הכינור שלו, שלא שמעתי מעולם. היו שילוב של טכניקת אלתור וטכניקה שלנגינת כינור מרשימה. זה משהו שקורה באופן ספונטני, כמו שהיה; ועדיין יש בה סוג של מגע וודאי כך שהיא לעולם לא נראה שתרד מהפסים. היא דומה ללוליין קסום שזורק מקלות וצלחות באוויר ותופס אותם שוב באורח פלא.

היה מעודד והרפתקה, כמו שהיה התקליט עם המוזיקה המזרחית והמערבית עם נגן הסיטרה רבי שנקאר. הוא מעולם לא ניגן עם להקת קצב כמו ההקלטה הזו עם גרפלי.[2]

ב-1983 נכנס גרפלי להיכל התהילה של הג'אז של המגזין דאון ביט וב-1997 זכה לפרס גראמי על מפעל חיים.

החלטתו לעזוב את הילטון, נבעה חלקית בגלל הופעתו המפורסמת בתוכנית הטלוויזיה של מייקל פרקינסון עם יהודי מנוחין, בדצמבר 1971, שהובילה לרצף של דואטים ידועים, אך גם בגלל שעמום, כפי שאמר, "טיפשי לשהות במקום אחד לזמן ממושך כל כך". תוך זמן קצר, חזר לסיבובי הופעות, ופעל במקומות רבים יותר משהיה לפני כן. ב־1973, הגיטריסט דיז גיסלי איחד שוב את גרפלי עם הליווי של גיטרה וקונטרבס של ימי Hot Club וחשף אותו לקהל עצום ונלהב של צעירים, שנשבו בעליזות האבהית והטבעית שלו, אחרי מוזיקת הרוק הפסיכו-דרמטית. ההצלחה הענקית של גרפלי עם השלישייה של דיסלי בפסטיבל העממי של קיימברידג' ב-1973 פתחה רשמית את עלייתו לתהילה הבינלאומית, שהתרחבה במהלך שנות השבעים, והמשיכה עד למותו.

גרפלי נפטר ב-1 בדצמבר 1997 ונקבר בבית הקברות פר לשז בפריז.

חייו האישיים עריכה

במאי 1935 לגרפלי הייתה פרשה קצרה עם סילביה קארו שכתוצאה ממנה נולדה בת בשם אבלין. בתקופת מלחמת העולם השנייה, סילביה נשארה בפריס עם בתה. האב והבת התאחדו מחדש ב־1946 כאשר אבלין נסעה מצרפת ללונדון כדי לגור עם גרפלי למשך כשנה אחת.[3] מ־1952 עד 1980 הוא חילק את מרבית חייו עם ידידה בשם ג'ין ברקלי, אליה הוא חש חיבה עמוקה כמו בין אחים.[4][5] אולם גרפלי מעולם לא התחתן ומקובל ברבים שהוא היה הומוסקסואל.[6][7] ב-1981 הוא פגש את יוסף אולדנהובה, שהפך לבן-זוגו עד למותו.[8]

הוא נפטר בסוף 1997 במהלך ניתוח בקע. הוא נטמן בבית העלמין Père Lachaise.

הוא נושא הסרט הדוקומנטרי Stephane Grappelli - A Life in the Jazz Century (10)

לקריאה נוספת עריכה

  • Smith, Geoffrey (1987). Stéphane Grappelli: A Biography. London: M. Joseph. ISBN 978-1851450121.
  • Grappelli, Stéphane; Jean-Marc Bramy (2002). With Only My Violin: The Memoirs of Stéphane Grappelli. New York: Welcome Rain Publishers. ISBN 978-1566491518.
  • Balmer, Paul (2003). Stéphane Grappelli: With and Without Django. London: Sanctuary Publishing. ISBN 978-1860744532.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא סטפן גרפלי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Geoffrey Smith, Obituary: Stephane Grappelli, Independent
  2. ^ Dennis Barker, Yehudi Menuhin and Stéphane Grappelli collaborate – archive, The Guardian
  3. ^ Balmer, Paul, Stephane Grappelli, With and without Django, pp. 96, 142, Sanctuary, 2003
  4. ^ Balmer, Paul, Stéphane Grappelli: A Life in Jazz pp. 161––163, Bobcat Books, 2003
  5. ^ Grappelli, Stéphane; Oldenhove, Joseph; Bramy, Jean-Marc, Stéphane Grappelli - Mon violon pour tout bagage, Calmann-Levy, 1994
  6. ^ Ake, David, "Jazz". In Kimmel, Michael; Aronson, Amy (eds.). Men and Masculinities p. 438, ABC-CLIO, 2004
  7. ^ Geoffrey Smith, Obituary: Stephane Grappelli, The Telegraph, 2 Dec 1997
  8. ^ Stephane Grappelli - A Life in the Jazz Century, Music On Earth productions