סיירות המערכה מסדרת לאיון
סיירות המערכה מסדרת לאיון היו זוג סיירות מערכה שנבנו עבור הצי המלכותי לפני מלחמת העולם הראשונה. הן כונו "החתולים המופלאים", והיו שיפור משמעותי לעומת קודמותיהן מסדרת אינדפטיגבל במהירות, חימוש ושריון. שיפורים אלו היו בתגובה לסיירות המערכה הגרמניות מסדרת מולטקה, אשר בתורם היו גדולות וחזקות יותר מסיירות המערכה הבריטיות הראשונות מסדרת אינווינסיבל.
 | |
| אה"מ פרינסס רויאל עוגנת, לפני 1916 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה קודמת | סיירות המערכה מסדרת אינדפטיגבל |
| סדרה עוקבת | אה"מ קווין מרי |
| אוניות בסדרה | אה"מ לאיון, אה"מ פרינסס רויאל |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בסיס הצי המלכותי דבונפורט  |
| תחילת הבנייה | 1909–1910 |
| הושקה | 1910–1911 |
| תקופת הפעילות | 1912–1920 (כ־8 שנים) |
| אחריתה | נגרטו |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 26,270 טון, מקסימלי: 30,820 טון |
| אורך | 213.4 מטר |
| רוחב | 27 מטר |
| שוקע | 9.9 מטר |
| מהירות | 28 קשרים |
| גודל הצוות | 1,092 איש |
| טווח שיוט | 10,390 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 31 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 70,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| שריון |
שריון עיקרי – 102–229 מ"מ שריון סיפון – 64 מ"מ צריחי תותחים – 229 מ"מ ברבטות – 203–229 מ"מ מגדל הניווט – 254 מ"מ |
| חימוש |
8 תותחי Mk V BL 13.5 אינץ' (343 מ"מ)/45 קליבר 16 תותחי Mk VII 4 אינץ' (102 מ"מ) 2 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
לאיון שימשה כאוניית הדגל של כוח סיירות המערכה של הצי הגדול לאורך מלחמת העולם הראשונה. היא הטביעה את הסיירת הקלה הגרמנית קלן במהלך קרב מפרץ הלגולנד באוגוסט 1914 והשתתפה בקרבות שרטון דוגר ב-1915 וביוטלנד בשנה שלאחר מכן. היא נפגעה כל כך קשה בקרב שרטון דוגר, שהיה צריך לגרור אותה חזרה לנמל. במהלך קרב יוטלנד, סבלה לאיון מאש קורדיט חמורה שעלולה הייתה להשמיד את האונייה.
אוניית האחות שלה, פרינסס רויאל, מילאה גם היא תפקיד בקרב מפרץ הלגולנד, ולאחר מכן נשלחה דרומה לאיים הקריביים כדי ליירט את שייטת מזרח אסיה הגרמנית למקרה שישתמשו בתעלת פנמה. לאחר שהשייטת הוטבעה בקרב איי פוקלנד בדצמבר 1914, פרינסס רויאל הצטרפה מחדש לשייטת סיירות המערכה הראשונה (BCS). במהלך קרב שרטון דוגר, היא קלעה רק כמה פגיעות, אך אחת מהן השביתה את הסיירת המשוריינת הגרמנית בליכר, מה שאפשר לתפוס ולהטביע את כלי השיט של האויב באש המרוכזת של סיירות המערכה הבריטיות. זמן קצר לאחר מכן, פרינסס רויאל הפכה לספינת הדגל של שייטת סיירות המערכה הראשונה והשתתפה בקרב יוטלנד. שתי האוניות היו נוכחות במהלך הפעולה הלא חד משמעית של 19 באוגוסט 1916.
האחיות בילו את שארית המלחמה בסיורים חסרי אירועים בים הצפוני; הם סיפקו חיפוי מרוחק במהלך קרב מפרץ הלגולנד השני ב-1917. ב-1920 הם הוכנסו למילואים ולאחר מכן נמכרו לגרוטאות כעבור כמה שנים בהתאם לתנאי הסכם הצי של וושינגטון משנת 1922.
תכנון ותיאור עריכה
האצת תוכנית הבנייה של הצי הגרמני בשנים 1907–1908 אילצה את ממשלתו הליברלית של הרברט הנרי אסקווית' להיכנע ללחץ הציבורי ולאשר אוניות נוספות עבור תוכנית הבנייה של 1909–1910. רק אוניית מערכה בודדת וסיירת מערכה אחת אושרו בשנים 1908–1909, אך שלוש אוניות מערכה וסיירת מערכה אושרו בשנים 1909–1910 עם עוד שלוש אוניות מערכה וסיירת מערכה שתוכננו כספינות מגירה כדי להרגיע את הציבור ואת האדמירליות. הלחץ המתמשך אילץ את הממשלה להכריז ביולי 1909 שגם ספינות המגירה ייבנו. לחץ זה גם אפשר לאדמירליות לקבל אישור לשפר את גודלן ועוצמתן של האוניות החדשות כדי לשמור על עליונות איכותית על פני הדרדנוטים הגרמניות החדשות שהיו אז בבנייה.
סיירות המערכה מסדרת לאיון תוכננו כך שיהיו עדיפות על סיירות המערכה הגרמניות החדשות מסדרת מולטקה, כפי שהספינות הגרמניות היו עדיפות על סדרת אינווינסיבל. הגידול במהירות, בשריון ובגודל התותחים אילץ גידול של 40% בגודל על פני סדרת אינדפטיגבל והפך אותם לספינות המלחמה הגדולות בעולם. הפריסה שלהם הותאמה מהעיצוב של סדרת ה"סופר-דרדנוט" הראשונה, סדרת אוריון משנת 1910, עם תותחי 13.5 אינץ' (343 מ"מ). האוניות היו סיירות המערכה הראשונות שהיו חמושות בתותח Mk V החדש בקוטר 13.5 אינץ'. התכנון של סדרת לאיון תיקן חלק מהחסרונות של סיירות המערכה הקודמות, שסבלו מחוסר יכולת של הצריחים המדורגים באמצע האונייה לירות בבטחה על פני הסיפון, והגביל אותם למטח דופן של שלושה צריחים. זה נעשה מכיוון שהגודל והמשקל הגדולים יותר של התותחים החדשים הפכו את צריחי הכנפיים לבלתי מעשיים. ככזה, כל ארבעת הצריחים בסדרת לאיון היו מסודרים על קו האמצע; צריח 'Q' היה ממוקם באמצע הספינה ויכול היה לירות רק לצדדים. מנהל הבנייה הימית, סר פיליפ ווטס, הציע שניתן להוסיף צריח חמישי, בסידור ירי-על הצריח האחורי, אם האונייה תוארך בשלוש מסגרות, 12 רגל (4 מטרים) בסך הכל, ושזה יוסיף מעט מאוד עלות מלבד 175,000 פאונד עבור הצריח הנוסף, אך יוסיף 25% תוספת כוח אש לאונייה. הדבר לא אושר, אולי בגלל ספקות לגבי היתכנותו.
מאפיינים כלליים עריכה
אוניות הסדרה היו גדולות משמעותית מקודמותיהם מסדרת אינדפטיגבל. היה להם אורך כולל של 700 רגל (213.4 מטרים), רוחב של 88 רגל 6.75 אינץ' (27 מטרים), ושוקע של 32 רגל 5 אינץ' (9.9 מטרים) במעמס מלא. הדחק האוניות היה 26,270 טונות ארוכות (26,690 טונה מטרית) בתפוסה סטנדרטית ו-30,820 טונות ארוכות (31,310 טונה מטרית) במעמס מלא, מעל 8,000 טונות ארוכות (8,100 טונה מטרית) יותר מהאוניות הקודמות. היה להם גובה מטאצנטרי של 6 רגל (1.8 מטרים) במעמס מלא.
הנעה עריכה
אוניות הסדרה היו מצוידות בשני סטים של טורבינות קיטור עם הנעה ישירה של פארסונס, שכל אחת מהן הניעה שני גלי הנע. המדחפים התלת-להבים על הצירים הפנימיים היו בקוטר 12 רגל 3 אינץ' (3.73 מטרים) ואלו שעל הצירים החיצוניים היו בקוטר 11 רגל 8 אינץ' (3.56 מטרים). הטורבינות תוכננו להפיק סך של 70,000 כוחות סוס (56,673 קילוואט), שסופק על ידי 42 דוודי Yarrow שפעלו בלחץ של 235 PSI (1,620 קילו-פסקל, 17 קילוגרם-כוח לסמ"ר). לאיון לא הגיעה למהירות המיועדת שלה של 28 קשרים (52 קמ"ש) במהלך ניסויי הים שלה למרות שהיא עברה את 76,000 כוחות (56,673 קילוואט), אבל פרינסס רויאל השיגה מהירות של 28.5 קשרים (52.8 קמ"ש). האוניות נשאו 3,500 טונות ארוכות (3,556 טונות) של פחם ועוד 1,135 טונות ארוכות (1,153 טונות) של מזוט שהותז על הפחם כדי להגביר את קצב השריפה שלו. בתפוקה מלאה, הם יכלו להפליג לטווח של 5,610 מיילים ימיים (10,390 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).
חימוש עריכה
אוניות הסדרה הרכיבו שמונה תותחי BL 13.5 אינץ' Mark V בארבעה צריחי תותחים תאומים המונעים הידראולית, המסומנים 'A', 'B', 'Q' ו-'Y'. בניגוד לשתי הסדרות הקודמות של סיירות מערכה בצי המלכותי, שהיו להן צריחים מקדימה, מאחור ומכל צד של האונייה, לאוניות מסדרת לאיון היה החימוש העיקרי שלהן מותקן בקו אחד מלפנים לאחור, עם צריח B בסידור ירי-על מעל צריח 'A', צריח 'Q' מותקן באמצע האונייה וצריח 'Y' מאחור. לתותחים היו טווחי גובה בין -3° ל-+20°; כוונת הירי שלהם הוגבלה ל-15°+ עד שהותקנו מנסרות סופר-גבוהות לפני קרב יוטלנד במאי 1916 כדי לאפשר הגבהה מלאה. הם ירו פגזים במשקל 1,250 ליברות (567 קילוגרם) במהירות לוע של 2,540 רגל לשנייה (770 מטר לשנייה); בגובה +20°, היה להם טווח של 23,820 יארד (21,781 מטרים). קצב האש שלהם היה שני פגזים לדקה. האוניות נשאו בסך הכל 880 פגזים בזמן מלחמה עבור 110 פגזים לכל תותח.
החימוש המשני של אוניות הסדרה כלל 16 תותחי BL 4 אינץ' Mark VII, שרובם היו מותקנים בקזמטים בצריחים בודדים. התותחים היו בעלי הגבהה מקסימלית של +15°, מה שהעניק להם טווח של 11,400 יארד (10,424 מטרים). הם ירו פגזים במשקל 31 ליברות (14.1 קילוגרם) במהירויות לוע של 2,821 רגל לשנייה (860 מטר לשנייה). הם סופקו עם 150 פגזים לכל תותח. האוניות היו מצוידות בשתי צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מילימטרים) שקועים, אחד בכל צד רוחב.
בקרת אש עריכה
התותחים העיקריים נשלטו ממגדל הניווט. נתונים ממד טווח Argo של 9 רגל (2.7 מטרים) הממוקם על גבי מגדל הניווט הוכנס ללוח בקרת אש Mk I Dreyer שנמצא בתחנת השידור (TS) מתחת למגדל הניווט, שם הומר לנתוני טווח והסטה לשימוש התותחים. נתוני המטרה גם תועדו בצורה גרפית על טבלת התווייה כדי לסייע לקצין התותחנות לחזות את תנועת המטרה. צריחי 'B' ו-'X' סופקו עם מדדי טווח של 9 רגל והותקנו כעמדות שליטה משניות.
טכנולוגיית בקרת האש התקדמה במהירות במהלך השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ופיתוח מערכת הירי של מנהל בקרת האש היה התקדמות גדולה. זה כלל מנהל בקרת אש שהותקן גבוה בספינה שסיפק בחשמל נתוני נשק לצריחים באמצעות מצביע על חוגה, שצוות הצריח רק היה צריך לעקוב אחריו. בקרת המנהל ירתה את התותחים בו זמנית, מה שסייע באיתור נתזי הפגזים ומזער את השפעות הסבסוב על פיזור הפגזים. לאיון קיבלה את המערכת שלה בתחילת 1915 בזמן שעברה תיקונים לאחר קרב שרטון דוגר ופרינסס רויאל קיבלה את שלה בתחילת 1916. מנהל בקרת אש שני נוסף לכל אונייה בשנת 1918.
שריון עריכה
הגנת השריון שניתנה ללאיון הייתה כבדה יותר מזו של סיירות המערכה מסדרת אינדפטיגבל; חגורת השריון שלהם בקו המים של שריון קרופ מוצק הייתה בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים) באמצע האונייה בניגוד לחגורה בעובי 6 אינץ' (152 מילימטרים) של קודמותיהם. זה הצטמצם ל-4 אינץ' לעבר קצות האוניות, אך לא הגיע לא לחרטום ולא לירכתיים. הם קיבלו גם חגורת שריון עליונה בעובי מרבי של 6 אינץ' על אותו אורך כמו החלק העבה ביותר של שריון קו המים שהצטמצם ל-5 אינץ' (127 מילימטרים) לצד צריחי הקצה. קצות המצודה המשוריינת נסגרו על ידי מחיצות רוחביות בעובי 4 אינץ'. ציפוי פלדת ניקל שימש לסיפונים המגנים. הסיפון המשוריין התחתון היה בדרך כלל רק בעובי 1 אינץ (25.4 מילימטרים) מלבד מחוץ למצודה שם היה בעובי 2.5 אינץ' (64 מילימטרים). הסיפון המשוריין העליון היה ממוקם בחלק העליון של חגורת השריון העליונה והיה גם רק בעובי 1 אינץ'. שריון סיפון התצפית נע בין 1.25–1.5 אינץ' (32–38 מילימטרים).
לצריחי התותחים היו חזיתות ודפנות בעובי 9 אינץ' והגגות שלהם היו בעובי 2.5–3.25 אינץ' (64–83 מילימטרים). הברבטות היו מוגנים על ידי שריון בעובי 9 אינץ' מעל הסיפון, שהצטמצם ל-8 אינץ' (203 מילימטרים) מעל סיפון השריון העליון ו-3 אינץ' (76 מילימטרים) מתחתיו. הדפנות של מגדל הניווט היו בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים) והיה לו גג וצינור תקשורת בעובי 3 אינץ'. מחיצות טורפדו מפלדת ניקל בעובי 2.5 אינץ' (64 מילימטרים) הותאמו לצד מחסני התחמושת וחדרי הפגזים. ספיגת הארובה שלהם הייתה מוגנת על ידי שריון פלדת ניקל בעובי 1.5 אינץ' (38 מילימטרים) בצדדים ו-1 אינץ' על הקצוות בין הסיפון העליון והחזית. לאחר שקרב יוטלנד חשף את פגיעותם לירי פגזים, 1 אינץ' של שריון נוסף, במשקל של כ-130 טונות ארוכות (132 טונות), נוספו לגגות מחסני התחמושת וגגות הצריחים.
בנייה עריכה
רק לאיון הושלמה לפי התכנון המקורי, שהארובה הקדמית הוצבה בין המבנה העליון הקדמי לבין תורן החצובה. משמעות הדבר הייתה שסייגי פחם חמים וגזי פליטה מהדוודים הפכו את החלק העליון של התורן הקדמי לבלתי ניתן לעבודה לחלוטין כאשר האוניות הפליגו במהירות גבוהה, מה שהפך בקלות את הגשר העליון לבלתי ראוי למגורים, בהתאם לרוח, וכי דגלי האותות על המעלן היו בסכנת שריפה. שתי האוניות שונו כדי לתקן את הבעיה הזו, לאיון לפני שנכנסה לשירות, ופרינסס רויאל כשהיא עברה התאמות, בעלות כוללת של 68,170 ליש"ט. הארובה הקדמית הוזזה לאחור, הקדמי והתורן הראשי החליפו עמדה, והתורן הקדמי היה כעת רק תורן מוט, לא חצובה. מגדל התצפית בחלקו האחורי של מגדל הניווט הוסר, מגדל הניווט הוגדל, מד הטווח של 9 רגל Argo הוזז מראש התצפית הקדמי לגג של מגדל הניווט, וכל הארובות הוגבהו לאותו גובה. כחלק מהשינויים הללו, שני תותחי ה-4 אינץ' שהורכבו מעל קבוצת הקזמטים הקדמית נסגרו בקזמטים משלהם כדי להגן על צוותי התותחים מפני מזג האוויר ופעולות האויב.
| שם האונייה | המספנה | הונחה | הושקה | כניסתה לשירות | עלות (כולל חימוש) |
|---|---|---|---|---|---|
| לאיון | HM Dockyard, דבונפורט | 29 בנובמבר 1909 | 6 באוגוסט 1910 | מאי 1912 | £2,086,458 |
| פרינסס רויאל | ויקרס, בארו | 2 במאי 1910 | 29 באפריל 1911 | נובמבר 1912 | £2,089,178 |
שינויים עריכה
אוניות הסדרה נבנו ללא תותחים נגד מטוסים (AA), אך הותקנו עליהן מגוון כלי נ"מ במהלך המלחמה. אלה כללו תותח ירי מהיר (QF) 6 פאונד (57 מ"מ) של הוצ'קיס על תושבת Mk Ic גבוהה (HA) עם הגבהה מרבית של 60°. כל אונייה צוידה בתותח אחד באוקטובר 1914, אך התותח של לאיון הוסר ביולי 1915, והתותח של פרינסס רויאל הוסר בדצמבר 1916. התותח ירה פגזים במשקל 6 ליברות (2.7 קילוגרם) במהירות לוע של 1,773 רגל לשנייה (540 מטר לשנייה). תותחי נ"מ QF 3 אינץ' (76 מ"מ) 20 cwt על תושבות Mk II בזווית גבוהה שימשו גם עם טווח גובה בין -10° ל-+90°. הם ירו פגזים במשקל 12.5 ליברות (5.7 קילוגרם) במהירות לוע של 2,604 רגל לשנייה (794 מטר לשנייה). לתותחים הייתה תקרה מקסימלית של 23,000 רגל (7,000 מטרים). לאיון קיבלה זוג תותחים כאלו ב-1915 ושמרה עליהם לשארית המלחמה. לפרינסס רויאל הותקן תותח אחד בינואר 1915 והוא הוסר באפריל 1917. היא קיבלה שני תותחי Mark VII בקוטר 4 אינץ' על תושבות HA Mk II המסוגלות להגביה 60° באפריל 1917 וזוג תותחי 2 פאונד "פום-פום" בודדים Mk II נוספו באפריל 1919. הם ירו פגזי 40 מילימטרים (1.6 אינץ') במשקל 2 ליברות (0.9 קילוגרם) במהירות לוע של 2,040 רגל לשנייה (620 מטר לשנייה) לטווח מרבי של 6,900 יארד (6,309 מטרים). קצב האש המחזורי שלהם היה 200 פגזים לדקה; השיעור בפועל היה נמוך משמעותית.
תורן המוט שונה לתורן חצובה לאחר 1916. זה נבע מהמשקל המוגבר של ציוד בקרת אש על התורן הקשור למנהל בקרת האש. בשנת 1917 קיבלו לאיון ופרינסס רויאל מגדלי זרקור על הארובה האחורית והתורן המרכזי תוך שהם מאבדים תותח אחד בקוטר 4 אינץ' כל אחד מהסוללה האחורית. בתחילת 1918, שתי האוניות קיבלו סיפוני טיסה על צריחי 'Q' ו-'X' עבור מטוסי סופווית' פאפ ו- סופווית' 1½ סטראטר, ועל לאיון הותקנה תחנת בקרת טורפדו בקצה האחורי של המבנה האחורי שלה.
היסטוריית שירות עריכה
קריירה לפני המלחמה עריכה
עם כניסתן לשירות, הן לאיון והן פרינסס רויאל הוקצו לשייטת הסיירות הראשונה, ששמה שונה בינואר 1913 לשייטת סיירות המערכה הראשונה (BCS), אשר לאיון הפכה לספינת הדגל שלה. אדמירל משנה דייוויד ביטי קיבל את הפיקוד על שייטת סיירות המערכה הראשונה ב-1 במרץ 1913. האחיות, יחד עם שאר השייטת, ערכו ביקור נמל בברסט בפברואר 1914 וביקור ברוסיה ביוני.
מלחמת העולם הראשונה עריכה
קרב מפרץ הלגולנד עריכה
הפעולה הראשונה של לאיון ופרינסס רויאל הייתה במהלך קרב מפרץ הלגולנד ב-28 באוגוסט 1914. ספינותיו של ביטי נועדו במקור כתמיכה מרוחקת של הסיירות והמשחתות הבריטיות הקרובות יותר לחוף הגרמני למקרה שהספינות הגדולות של צי הים הפתוח יצאו לפעולה בתגובה להתקפות הבריטיות. הם פנו דרומה במלוא המהירות בשעה 11:35 כאשר הכוחות הקלים הבריטיים לא הצליחו להתנתק על פי לוח הזמנים והגאות הגואה גרמה לכך שאוניות ראשה גרמניות יכלו לעבור את פתח שפך היאדה. הסיירת הקלה החדשה, ארת'וזה, נפגעה מוקדם יותר בקרב והייתה תחת אש מהסיירות הקלות הגרמניות שטרסבורג וקלן כאשר סיירות המערכה של ביטי הופיעו מתוך הערפל בשעה 12:37. שטרסבורג הצליחה להתחמק לערפילים ולהתחמק מהאש, אך קלן נותרה גלויה ונפגעה במהירות מאש מהשייטת. עם זאת, דעתו של ביטי הוסחה מהמשימה לסיים אותה על ידי הופעתה הפתאומית של הסיירת הקלה הקשישה אריאדנה ישירות לחזיתו. הוא הסתובב במרדף והפך אותה לגוש בוער בשלוש מטחים בלבד מטווח קרוב – מתחת ל-6,000 יארד (5.5 קילומטרים). ב-13:10 ביטי פנה צפונה וסימן אות כללי לסגת. הגוף הראשי של ביטי נתקל בקלן הנכה זמן קצר לאחר שפנתה צפונה והיא הוטבעה על ידי שני מטחים מלאיון.
פרינסס רויאל נותקה בנובמבר כדי לתגבר את שייטות צפון האוקיינוס האטלנטי והקריביים בחיפוש אחר שייטת מזרח אסיה של אדמירל גראף שפה לאחר שהשמידה את שייטת הודו המערבית הבריטית בפיקודו של כריסטופר קראדוק ב-1 בנובמבר במהלך קרב קורונל. היא חזרה הביתה בחודש הבא לאחר שהספינות הגרמניות הוטבעו בקרב איי פוקלנד.
הפשיטה על סקרבורו עריכה
הצי הגרמני החליט על אסטרטגיה של הפגזת עיירות בריטיות על חוף הים הצפוני כדי למשוך את הצי המלכותי ולהשמיד אלמנטים ממנו לפרטי פרטים. פשיטה מוקדמת יותר על ירמות' ב-3 בנובמבר הייתה מוצלחת חלקית, אך לאחר מכן נהגה מבצע בקנה מידה גדול יותר על ידי אדמירל פרנץ פון היפר. סיירות המערכה המהירות ינהלו למעשה את ההפגזה בעוד שצי הים הפתוח כולו היה אמור להתייצב מזרחית לשרטון דוגר כדי לספק חיפוי לחזרתם ולהשמיד כל מרכיב של הצי המלכותי שהגיב לפשיטה. אבל מה שהגרמנים לא ידעו זה שהבריטים קוראים את הצפנים הימיים הגרמניים ומתכננים לתפוס את הכוח הפושט בדרכו חזרה, אף על פי שהם לא היו מודעים לכך שצי הים הפתוח יהיה גם בים. שייטת סיירות המערכה הראשונה של אדמירל ביטי, שצומצמה כעת לארבע אוניות, כולל לאיון, כמו גם שייטת אוניות המערכה השנייה של תת-אדמירל סר ג'ורג' וורנדר עם 6 דרדנוטים, נותקה מהצי הגדול בניסיון ליירט את הגרמנים ליד שרטון דוגר.
אדמירל היפר הפליג ב-15 בדצמבר 1914 לפשיטה נוספת כזו והפגיז בהצלחה כמה ערים אנגליות, אך משחתות בריטיות שליוו את שייטת סיירות המערכה הראשונה כבר נתקלו במשחתות גרמניות של צי הים הפתוח בשעה 05:15 ונלחמו איתן בפעולה לא חד משמעית. וורנדר קיבל אות בשעה 05:40 שהמשחתת לינקס מתמודדת עם משחתות אויב אף על פי שביטי לא. המשחתת שארק הבחינה בסיירת המשוריינת הגרמנית רון ובמלוויה בערך בשעה 07:00, אך לא הצליחה להעביר את ההודעה עד השעה 07:25. אדמירל וורנדר קיבל את האות, כמו גם סיירת המערכה ניו זילנד, אבל ביטי לא קיבל, למרות העובדה שלניו זילנד הוטלה משימה ספציפית להעביר מסרים בין המשחתות לביטי. וורנדר ניסה להעביר את ההודעה של שארק לביטי בשעה 07:36, אך לא הצליח ליצור קשר עד 07:55. ביטי הפך את המסלול כשקיבל את ההודעה ושלח את ניו זילנד לאתר את רון. היא עברה שיפוץ על ידי ניו זילנד כאשר ביטי קיבלה הודעות לפיהן סקרבורו מופגזת בשעה 09:00. ביטי הורה לניו זילנד להצטרף שוב לשייטת ופנה מערבה לסקרבורו.
הכוחות הבריטיים התפצלו סביב החלק הדרום-מערבי הרדוד של גדת שרטון דוגר; ספינותיו של ביטי עברו צפונה בעוד וורנדר עבר דרומה כשהם פנו מערבה כדי לחסום את הנתיב הראשי דרך שדות המוקשים המגינים על החוף האנגלי. זה הותיר 15 מיל ימי (28 קילומטרים) פער ביניהם שדרכו החלו לנוע הכוחות הקלים הגרמניים. בשעה 12:25, הסיירות הקלות של קבוצת הסיור השנייה החלה לחלוף על פני הכוחות הבריטיים שחיפשו את היפר. הסיירת הקלה סאות'המפטון הבחינה בסיירת הקלה שטרלזונד ודיווחה לביטי. בשעה 12:30 ביטי הפנה את סיירות המערכה שלו לכיוון הספינות הגרמניות. ביטי הניח שהסיירות הגרמניות היו המסך המוקדם של ספינותיו של היפר, אולם אלה היו כ-50 ק"מ מאחור. שייטת הסיירות הקלות השנייה, שיצרה מסך אחר ספינותיו של ביטי, ניתקה כדי לרדוף אחרי הסיירות הגרמניות, אך אות שפירש שגוי של סיירות המערכה הבריטיות החזיר אותן לעמדות המיסוך שלהן. בלבול זה אפשר לסיירות הקלות הגרמניות להימלט, והתריע בפני היפר על מיקומם של סיירות המערכה הבריטיות. סיירות המערכה הגרמניות פנו לצפון-מזרח הכוחות הבריטיים והצליחו להימלט.
קרב שרטון דוגר עריכה
ב-23 בינואר 1915, כוח של סיירות מערכה גרמניות בפיקודו של אדמירל פרנץ פון היפר התייצב כדי לטהר את שרטון דוגר מכל סירות דיג בריטיות או כלי שיט קטנים שעשויים להיות שם כדי לאסוף מודיעין על תנועות גרמניות. עם זאת, הבריטים קראו את ההודעות המוצפנות שלהם והפליגו ליירט אותם עם כוח גדול יותר של סיירות מערכה בריטיות בפיקודו של אדמירל ביטי. הקשר נוצר ב-24 בינואר בשעה 07:20 כאשר הסיירת הקלה הבריטית ארת'וזה הבחינה בסיירת הקלה הגרמנית SMS קולברג. עד 07:35 הגרמנים הבחינו בכוח של ביטי והיפר הורה לפנות דרומה במהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש), מתוך אמונה שזה יספיק אם האוניות שהוא ראה מצפון-מערבו היו אוניות מערכה בריטיות ושהוא תמיד יכול להגביר את המהירות למהירות המרבית של בליכר של 23 קשרים (43 קמ"ש) אם הם היו סיירות מערכה בריטיות.
כעת החל מרוץ בין הגרמנים לבריטים, כאשר הגרמנים שואפים להגיע לבסיסם והבריטים שואפים להדביק אותם ולפתוח בקרב. להיפר היה יתרון התחלתי של כ-22 ק"מ, יתרון שצמצמו הבריטים בהתמדה.
ביטי מיקם את אוניותיו בנתיב מקביל לנתיבן של האוניות הגרמניות, אך מדרום להן. הרוח נשבה מולו, וביטי קיווה שהיא תפזר את עשן התותחים הבריטיים כך שלא יכביד על התצפית והירי של אוניותיו, בעוד שבמקביל אותה רוח תכביד על התותחנים הגרמניים, שכן העשן שלהם ינשוב בכיוון האוניות הבריטיות ויפריע לתצפית ולירי. ביטי הורה לאוניותיו להגביר את מהירותן, עד ל-29 קשרים (כ-54 קמ"ש). הייתה זו מהירות גבוהה מאוד באותה תקופה; רק שלוש הסיירות המתקדמות של ביטי, "לאיון", "טייגר" ו"פרינסס רויאל", הצליחו לנוע במהירות זו, ואילו שתי הישנות יותר, "ניו זילנד" ו"אינדומיטבל", החלו לפגר אחריהן, אך גם הן צמצמו את המרחק בינן לבין השייטת הגרמנית. היפר לא יכול היה להגביר את מהירותו, שכן "בליכר" לא הייתה יכולה להפליג מהר יותר מ-24 קשרים.
בשעה 8:52 פתחה אוניית הדגל והמובילה בטור הבריטי, "לאיון", באש. הטווח היה כ-18,300 מטרים; היה זה ירי לטווח ארוך מאוד, שמעולם לא נוסה לפני כן באימונים או בקרב. למרות הטווח הגדול החלו הבריטים לאחר כמה מטחים להגיע למסגר, כלומר לפגוע סביב המטרות. "לאיון" ירתה בתחילה על האונייה האחרונה בטור הגרמני, "בליכר", אך משהתקרבה העבירה את האש אל אוניית הדגל הגרמנית, "זיידליץ". בתחילה לא יכלו הגרמנים להשיב אש. תותחיהם היו בעלי קוטר קטן יותר ולפיכך בעלי טווח קצר יותר. רק כעשרים דקות לאחר תחילת הירי הבריטי, בשעה 9:11, החלו להשיב באש.
כעשרים דקות לאחר מכן, בשעה 9:35, הגיעה האונייה הרביעית בטור הבריטי, "ניו זילנד", לטווח. ביטי החליט לחלק גזרות ירי, והורה לכל אחת מהאוניות לירות על האוניה הגרמנית המקבילה לה. כאן חלה הטעות הראשונה בניהול הקרב הבריטי: ביטי רצה ש"ניו זילנד" תירה על "בליכר", האחרונה בטור הגרמני, ש"פרינסס רויאל" תירה על "דרפלינגר", ש"טייגר" תירה על "מולטקה" וש"לאיון" תירה על "זיידליץ", הראשונה. ואולם, קפטן הנרי ב. פלי (Pelly), שפיקד על "טייגר", חשב שגם האונייה הבריטית החמישית, "אינדומיטבל", כבר הגיעה לטווח ירי. לפיכך, הוא הבין שביטי מתכוון לכך ששתי האוניות הראשונות, "לאיון" ו"טייגר", יירו על "זיידליץ", ואילו האוניות הבאות יירו כל אחת על האוניה המקבילה לה. שאר המפקדים הבריטיים הבינו את כוונתו של ביטי, וכך נוצר מצב שאף אונייה בריטית לא העסיקה את "מולטקה", השנייה בטור הגרמני. רמת התותחנות של "מולטקה" הייתה מעולה, הגבוהה ביותר בצי הגרמני, ותותחניה פתחו באש על "לאיון", שכעת הייתה מטרה לשתי אוניות גרמניות, "מולטקה" ו"זיידליץ". המצב היה חמור עוד יותר מכיוון שבניגוד ל"מולטקה", רמת התותחנות של "טייגר" הייתה מן הנמוכות בצי הבריטי, ובשלב זה של הקרב לא הצליחו תותחניה לפגוע כלל ב"זיידליץ".
למרות האש הכבדה שנורתה עליה, הצליחה ליון בשעה 9:43 לפגוע פגיעה קשה ב"זיידליץ". פגז 13.5 אינץ' של "לאיון" פגע בברבטה של הצריח האחורי של "זיידליץ", וחדר לתוך גזע הצריח, שבו היו מוכנים מטעני חומר נפץ הודף להעלאה לצריח. המטענים התלקחו בבת אחת, וההבזק שנוצר חדר אל מחסן התחמושת שמתחת לצריח, ומשם למדורים נוספים, כולל לגזע הצריח שמאחורי הצריח האחורי. ההבזק היה עצום. להבת אש אדירה פרצה והיתמרה לגובה 60 מטרים, ותוך שניות בודדות נספו 165 מלחים וקצינים. רשף האש היה עלול לחדור תוך שניות למחסני תחמושת נוספים, ולגרום להתפוצצות שתשמיד את האונייה; האסון נמנע בשניות האחרונות הודות לפעולתו המיידית של מש"ק בשם וילהלם היידקאמפ (Wilhelm Heidkamp), שהציף את מחסני התחמושת של האונייה. שני צריחיה האחוריים של "זיידליץ" יצאו מכלל פעולה, ועל האונייה הכבידו כעת 600 טון של מים שבהם הוצפו מחסני התחמושת. למרות נזק זה המשיכו צריחיה הנותרים של "זיידליץ" לירות בקצב מהיר, והאונייה לא האטה, אות למשמעת המעולה של הצוות הגרמני ולרמת התכנון והבנייה הגבוהים של הגרמנים.
האש הכבדה שניחתה על "לאיון" החלה לתת את אותותיה. בשעה 10:01 ספגה "לאיון" פגיעה של פגז 11 אינץ' שנורה מ"זיידליץ". הפגז גרם לחדירת מים, שגרמו לקצרים חשמליים שהוציאו מכלל פעולה את החימוש השניוני ואת בקרת האש האחורית. המים שחדרו גרמו לאונייה להתחיל לנטות שמאלה. כמה דקות לאחר מכן, ב-10:18, נפגעה "לאיון" משני פגזים גרמניים בבת אחת. הפגיעות גרמו לנזק במנועיה ולחדירת מים למכלי הדלק שלה, והנטייה שמאלה התגברה. ב-10:41 נפגעה "לאיון" שוב, הפעם בצריח התותחים הקדמי. הפגיעה גרמה לשריפה, אך זו כובתה במהירות ונמנע אסון דומה לזה שאיים על "זיידליץ". ואולם, "לאיון" כבר נפגעה קשות; היא ספגה 15 פגיעות של פגזים גרמניים, מהירותה ירדה ל-15 קשר, והיא נפרדה מהמערך הטורי והחלה לפגר. כעת עברה "טייגר" לראש הטור הבריטי, והאש הגרמנית החלה להיות מרוכזת בה. פגז פגע במרכז האונייה, בצריח Q. שמונה אנשי צוות נהרגו, וכל הסירות של האונייה, שהיו ממוקמות באזור זה, התלקחו ועלו באש. להבות גדולות היתמרו ממרכזה של האונייה הבריטית, והגרמנים היו בטוחים שהשמידו אותה. למעשה, בתוך עשרים דקות השתלט צוות האונייה על הדליקה והאונייה המשיכה לתפקד כרגיל.
למרות הפגיעה ב"לאיון", עדיין היו הגרמנים במצב קשה. "בליכר", שהייתה כזכור בסוף הטור הגרמני, נפגעה שוב ושוב; היא האונייה הראשונה שעליה ירתה כל אונייה בריטית שהגיעה לטווח הירי. כמה דקות לאחר הפגיעה הראשונה ב"לאיון", בשעה 10:30, פגע פגז שנורה מ"פרינסס רויאל" ב"בליכר". חדר הדוודים נפגע וחלק מהתחמושת החל לבעור. מהירותה של "בליכר" ירדה ל-17 קשר (כ-31 קמ"ש) והיא החלה לפגר אחר שאר האוניות הגרמניות, ולסטות לכיוון צפון מזרח. בפני היפר עמדה התלבטות קשה. מצבה של "בליכר" היה קשה יותר ויותר, אך ניסיון להגן עליה משמעותו הייתה הטבעת כולן. "זיידליץ" הייתה במצב קשה ותחמושתה הלכה ואזלה, "דרפלינגר" נפגעה אף היא, ו"מולטקה" לבדה לא הייתה יכולה לעמוד מול כל האוניות הבריטיות. להיפר היה קשר עמוק של ידידות ואמון עם מפקדי האוניות שלו, ובמיוחד עם מפקד ה"בליכר", אך הוא קיבל החלטה קשה: להשאיר את "בליכר" מאחור ולהתקדם במהירות עם שאר האוניות. ובכל זאת, היפר החליט על מהלך אחרון שאולי יסייע ל"בליכר", והורה למשחתות שלו לסוב לאחור ולתקוף את סיירות המערכה הבריטיות.
במקביל, הייתה להיפר תקווה נוספת. צי הים הפתוח הגרמני נערך ליציאה לעזרת היפר וסיירות המערכה שלו, אך לא יצליח להגיע לזירה לפני 14:30. אך אם יצליח היפר למשוך את ביטי לעומק מפרץ הלגולנד, אולי יצליח לפגוש צוללות או ספינות טורפדו גרמניות, שיצליחו לפגוע בסיירות המערכה הבריטיות; בנוסף, ייתכן היה שיצליח למשוך את הבריטים לשדות מוקשים ימיים שהיו זרועים במפרץ הלגולנד.
גם ביטי היה מודע לסכנה זו, והחל להיות מתוח יותר ויותר ככל שהתמשך הקרב. ולכן, בדיוק ברגע שבו החליט היפר לנטוש את "בליכר" לגורלה ולהורות לספינות הקלות שלו לתקוף את הבריטים, חל מפנה בקרב. בשעה 10:54 זיהה ביטי, שעמד על גשר אוניית הדגל שלו, "לאיון", פריסקופ של צוללת. הוא הורה מיד לכל אוניותיו לפנות 90° צפונה ביטי לא התכוון להפסיק את הקרב, וכמה דקות לאחר שהורה על הפנייה הבין שהפניה חדה מדי, והורה שוב לשנות כיוון לצפון מזרח, בנתיב שיצטלב עם נתיבו של היפר. ואולם, כאן התרחשה טעות נוספת, שחרצה את גורל הקרב.
"לאיון" ספגה עד עתה נזק כבד; כל מערכת החשמל שלה יצאה מכלל פעולה, ולא ניתן היה לשדר את הוראות האדמירל בעזרת איתות אור. האוניות הבריטיות שמרו על דממת אלחוט, והודעות לא הועברו בדרך זו. נותרה שיטה נוספת לאיתות: בעזרת דגלים. ואולם, החבלים באוניית הדגל ששימשו להנפת דגלי האיתות הושמדו כולם, למעט שניים. ביטי הורה לאותת על פנייה לצפון מזרח, ומיד לאחר מכן הורה לאוניותיו לתקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני. ואולם, מכיוון שנותרו רק שני חבלים להנפת דגלי האיתות, הונפו שני המסרים זה בצד זה, והאוניות האחרות קיבלו מסר אחד, שמשמעו הייתה "תקוף את חלקו האחורי של הטור הגרמני בכיוון צפון מזרח". משמעו של איתות זה הייתה תקיפת "בליכר", שנעה לצפון מזרח והתרחקה מהטור הגרמני, והתעלמות משאר האוניות הגרמניות, שהפליגו בנתיב דרום-מזרחי.
ביטי ראה את אוניותיו מפליגות לכיון הלא נכון, אך בשלב זה איבד את השליטה בקרב. אוניית הדגל "לאיון" הייתה פגועה קשות, מהירותה פחתה ל-15 קשר וכך לא הייתה יכולה להמשיך עם שאר השייטת. תוך כמה דקות איבדה קשר עין עם שאר סיירות המערכה, וגם לא ניתן היה להשתמש באיתות דגלים. ביטי היה אדמירל נערץ וכריזמטי, מבכירי האדמירלים הבריטיים, הבולט והמפורסם מביניהם; סגנו של ביטי בפיקוד, אדמירל משנה ארצ'יבלד מוּר, לא העז לחלוק על פקודתו של ביטי כפי שהתקבלה בטעות, ופנה עם כל ארבע הסיירות הנותרות בעקבות "בליכר". שלוש סיירות המערכה הנותרות, "זיידליץ", "דרפלינגר" ו"מולטקה" המשיכו לכיוון דרום מזרח, והתרחקו מהשייטת הבריטית.
"בליכר" הייתה אבודה, לבדה מול ארבע סיירות מערכה בריטיות. בשעה 12:07, לאחר שספגה נזק כבד מהאש שניתכה עליה, התהפכה "בליכר" וטבעה. רק 234 קצינים ומלחים מצוותה, שמנה יותר מ-1,200 איש, שרדו. ייתכן ויותר מלחים גרמניים היו שורדים, אלמלא הופיעו מעל זירת הטביעה שני צפלינים גרמניים, שהחלו להטיל פצצות על האוניות הבריטיות. אלה עזבו את הזירה, בהותירן ניצולים במים הקרים.
ביטי, כאמור, היה על אוניית הדגל הפגועה שלו, והפיקוד עבר למעשה לידיו של אדמירל משנה מוּר. זה האחרון התלבט האם לחדש את הרדיפה אחרי האוניות הגרמניות; הן כבר הספיקו להתרחק יותר מ-25 קילומטרים. האוניות הבריטיות היו יכולות להגיע שוב למגע אש בתוך שעתיים, אולם אז יהיו עמוק בתוך מפרץ הלגולנד, קרובות בהרבה לבסיסי הצי הגרמני. שדר שנקלט באונייתו של מור הובן בטעות כאילו צוללות בריטיות מתריעות שצי הים הפתוח הגרמני יוצא מבסיסיו, מסר שהכריע את ההתלבטות של מור. הוא לא היה אמור להתמודד עם ארבע סיירות מערכה מול כל הצי הגרמני, והוא החליט להסתובב ולשוב לבריטניה.
ביטי עבר למשחתת אטאק בשעה 11:50 ויצא למרדף אחרי סיירות המערכה שלו, והגיע אליהם זמן קצר לפני שבליכר טבעה. הוא עלה על פרינסס רויאל בשעה 12:20 והורה לספינות לרדוף אחרי הכוח הגרמני הראשי. פקודה זו בוטלה כאשר התברר שהזמן שאבד בהטבעת בליכר פירושו ששאר סיירות הקרב של היפר יגיעו למים ידידותיים לפני שניתן יהיה לתפוס אותם. סיירות המערכה של ביטי פנו לביתם, והדביקו את לאיון, שצלעה במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). מאוחר יותר באותו אחר הצהריים, אינדומיטבל קיבלה הוראה לגרור את לאיון בחזרה לנמל. זה לקח כמעט יומיים להגיע לנמל. האונייה הייתה בתיקון במשך שלושת החודשים הבאים ולא הצטרפה לצי עד 7 באפריל. פרינסס רויאל לא נפגעה במהלך הקרב.
קרב יוטלנד עריכה
ב-31 במאי 1916, פרינסס רויאל הייתה אוניית הדגל של שייטת סיירות המערכה הראשונה, בפיקודו של אדמירל משנה אוסמונד ברוק. השייטת יצאה לים עם שאר צי הקרב, תחת פיקודו של ביטי על לאיון, כדי ליירט גיחה של צי הים הפתוח אל הים הצפוני. סיירות המערכה של היפר הבחינו בספינות הבריטיות ממערב להם עד אמצע אחר הצהריים ועמדו לסגת לאחור לעבר אוניות המערכה הגרמניות, שהיו כ-60 מיל (97 קילומטרים) מאחוריו. ביטי הסתובב כדי לנתק אותו אבל לא היה במצב לעשות זאת ונאלץ להסתפק במרדף. זה התחיל את מה שהיה אמור להיקרא "הריצה דרומה" כאשר ביטי שינה מסלול כדי לנווט מזרחה דרום מזרחה בשעה 15:45, במקביל למסלולו של היפר. הגרמנים פתחו באש תחילה, שלוש דקות לאחר מכן, וכמעט מיד לאחר מכן פתחו הבריטים. האחיות היו בראש וירו לעבר היריבות המקבילות שלהן, סיירות המערכה, ליצו ודרפלינגר. אש משתי האוניות הגרמניות הייתה מדויקת מאוד, וגם לאיון ופרינסס רויאל נפגעו פעמיים תוך שלוש דקות מפתיחת האש של הגרמנים.
לאיון קלעה את המכה הראשונה שלה בליצו כעבור שתי דקות, אבל אחד מפגזי ה-305 מ"מ (12 אינץ') של ליצו פגעו בצריח 'Q' בשעה 16:00. הפיצוץ העיף את הגג הקדמי ואת לוחות החזית המרכזיים מהצריח, הרג או פצע את כל מי שהיה בתוכו, והצית שריפה שהמשיכה להעלות עשן למרות המאמצים לכבותה. דיווחים על אירועים שלאחר מכן שונים, אך דלתות מחסן התחמושת נסגרו והמחסן הוצף כאשר השריפה הציתה את שמונת המטענים ההודפים המלאים בחדר העבודה בצריח בשעה 16:28. הם נשרפו בעוצמה, כשהלהבות הגיעו עד לראש התורן, והרגו את רוב צוותי המחסנים והפגזים שעדיין היו בחלק התחתון של ההרכבה. לחץ הגז חסם קשות את דלתות מחסן התחמושת, והמחסן היה כנראה מתפוצץ אם הוא לא היה מוצף כבר. בשעה 16:30, הסיירת הקלה סאות'המפטון, שסיירה מול ספינותיו של ביטי, זיהתה את האלמנטים המובילים של צי הים הפתוח מסתערים צפונה במהירות שיא. שלוש דקות לאחר מכן היא ראתה את התרנים העליונים של אוניות המערכה של ויצה-אדמירל ריינהרד שר, אך לא העבירה הודעה לביטי במשך חמש דקות נוספות. ביטי המשיך דרומה במשך שתי דקות נוספות כדי לאשר את הראייה בעצמו לפני שהורה לסגת לעבר הצי הגדול שהיה מאחוריו. במהלך הריצה דרומה. פרינסס רויאל נפגעה בסך הכל שש פעמים על ידי דרפלינגר, אבל אף אחת מהן לא הייתה רצינית.
לאיון נפגעה פעמיים נוספות, במהלך מה שזכה לכינוי "הריצה צפונה", לאחר שסיירות המערכה הגרמניות עשו פנייה משלהם צפונה. האוניות של ביטי יצאו אט אט מחוץ לטווח ונפגשו עם הגוף הראשי של הצי הגדול. ביטי פנה בהדרגה יותר לכיוון מזרח כדי לאפשר לו לחפות על פריסת הצי הגדול במערך הקרב שלו ולהתקדם לפניו, אך הוא לא תזמן את התמרון שלו. בשעה 18:35 ביטי עקב אחרי שייטת סיירות המערכה השלישית כשהם מנווטים מזרח-דרום-מזרח, מובילים את הצי הגדול, וממשיכים להעסיק את שייטת סיירות המערכה של היפר לדרום-מערבם. כמה דקות קודם לכן הורה שר לפנות פנייה בו-זמנית של 180° לימין, וביטי איבד אותם באובך. בשעה 18:44 הפנה ביטי את ספינותיו לדרום-מזרח ולדרום-דרום-מזרח כעבור ארבע דקות בחיפוש אחר ספינותיו של היפר.
בשעה 18:55 הורה שר על פניה נוספת של 180°, מה שהכניס אותם למסלול מתכנס שוב עם הצי הגדול, ששינה את מסלול עצמו לדרום. זה אפשר לצי הגדול לחצות את ה-T של שר, והם פגעו קשות בספינות המובילות שלו. שר הורה על פנייה נוספת של 180 מעלות בשעה 19:13 בניסיון לחלץ את צי הים הפתוח מהמלכודת שאליה שלח אותם.
תמרון זה הצליח, והבריטים איבדו את הגרמנים עד לשעה 20:05, כשהסיירת הקלה קסטור הבחינה בעשן הנישא מערב-צפון-מערב. עשר דקות לאחר מכן היא סגרה את הטווח מספיק כדי לזהות ספינות טורפדו גרמניות והחלה לירות לעברן. ביטי פנה מערבה כששמע את קולות הירי והבחין בסיירות המערכה הגרמניות 8,500 יארד (7,800 מטרים) משם. אינפלקסיבל פתחה באש ב-20:20, ואחריה כמעט מיד שאר סיירות המערכה של ביטי. מעט לאחר השעה 20:30 זוהו אוניות המערכה פרה-דרדנוט של שייטת אוניות המערכה השנייה של אדמירל פרנץ מאובה והאש התחלפה אליהן. הגרמנים הצליחו לירות לעברם רק כמה פגזים בגלל הראות הלקויה ופנו מערבה. סיירות המערכה הבריטיות פגעו בספינות הגרמניות מספר פעמים לפני שהשתלבו באובך בסביבות השעה 20:40. לאחר מכן שינה ביטי מסלול לדרום-דרום מזרח ושמר על מסלול זה, לפני הצי הגדול וגם לפני צי הים הפתוח, עד לשעה 02:55 למחרת בבוקר כאשר ניתנה הפקודה להפוך את המסלול.
לאיון, פרינסס רויאל ושאר סיירות המערכה הגיעו לרוזית' בבוקר 2 ביוני שבו החלה לאיון בתיקונים שנמשכו עד 19 ביולי. שרידי צריח "Q" הוסרו במהלך תקופה זו ולא הוחלפו עד לביקור בארמסטרונג ויטוורת' באלסוויק שנמשך מ-6 עד 23 בספטמבר. פרינסס רויאל החלה בתיקונים זמניים במהלך שמונת הימים הבאים. לאחר מכן היא הפליגה לפלימות', שם הושלמו תיקונים קבועים ב-15 ביולי, וחזרה לרוזית' עד 21 ביולי.
המשך השירות לאחר קרב יוטלנד עריכה
לאיון הצטרפה מחדש לצי הקרב, שוב כספינת הדגל של ביטי, ב-19 ביולי. בערב 18 באוגוסט יצא הצי הגדול לים בתגובה להודעה שפוענחה על ידי חדר 40 שציינה שצי הים הפתוח, בניכוי השייטת השנייה, תצא מהנמל באותו לילה. המטרה הגרמנית הייתה להפגזי את סנדרלנד ב-19, עם סיור נרחב שסופק על ידי ספינות אוויר וצוללות. הצי הגדול הפליג עם 29 אוניות מערכה דרדנוט ושש סיירות מערכה. במהלך 19 באוגוסט, קיבלו ג'ליקו ושר מידע מודיעיני סותר, וכתוצאה מכך לאחר שהגיע למפגש בים הצפוני, כיוון הצי הגדול צפונה מתוך אמונה מוטעית שהוא נכנס לשדה מוקשים לפני שפנה שוב דרומה. שר כיוון דרום-מזרח כשהוא רודף אחר סיירת מערכה בריטית בודדת שדווחה על ידי ספינת אוויר, שהייתה למעשה כוח הארוויץ' בפיקודו של קומודור טירוויט. לאחר שהבינו את טעותם, עיצבו הגרמנים את מסלול הבית. הקשר היחיד הגיע בערב כשטירוויט ראה את צי הים הגבוה אך לא הצליח להשיג עמדת התקפה מועילה לפני רדת החשיכה, וניתק מגע. גם הצי הבריטי וגם הצי הגרמני חזרו הביתה, הבריטים איבדו שתי סיירות בהתקפות צוללות והגרמנים ספגו דרדנוט שנפגעה מטורפדו.
לאיון הפכה לספינת הדגל של תת-אדמירל ויליאם פאקנהאם בדצמבר 1916 כאשר קיבל את הפיקוד על צי הקרב עם קידומו של ביטי לפיקוד על הצי הגדול. לשארית המלחמה לאיון לא חוותה אירועים מיוחדים, כשערכה סיורים בים הצפוני, שכן על צי הים הפתוח נאסר להסתכן בהפסדים נוספים. היא סיפקה תמיכה לכוחות קלים בריטים שהיו מעורבים בקרב מפרץ הלגולנד השני ב-17 בנובמבר 1917, אך מעולם לא הגיעה לטווח של כוחות גרמניים כלשהם. שייטת סיירות המערכה הראשונה, כולל לאיון, הפליגו ב-12 בדצמבר בניסיון עקר ליירט את המשחתות הגרמניות שהטביעו את השיירה בדרך לנורווגיה מוקדם יותר באותו יום, אך חזרו לבסיס למחרת. לאיון ופרינסס רויאל, יחד עם שאר הצי הגדול, יצאו לפעולה אחר הצהריים של 23 במרץ 1918 לאחר ששידורי רדיו חשפו שצי הים הפתוח נמצא בים לאחר ניסיון כושל ליירט את השיירה הבריטית הסדירה לנורווגיה. אולם הגרמנים הקדימו יותר מדי את הבריטים ונמלטו מבלי לירות ירייה. כשצי הים הפתוח הפליג לסקפה פלו ב-21 בנובמבר 1918 כדי להיכלא, לאיון הייתה בין ספינות הליווי. יחד עם שאר שייטת סיירות המערכה הראשונה היא ופרינסס רויאל שמרו על הספינות הכלואות עד ששובצה לצי האטלנטי באפריל 1919.
לאיון הוכנסה למילואים במרץ 1920, הוצאה משירות ב-30 במרץ 1922 ונמכרה לגרוטאות ב-31 בינואר 1924 תמורת 77,000 ליש"ט. פרינסס רויאל הוכנסה למילואים ב-1920 וניסיון למכור אותה לצ'ילה באמצע 1920 לא צלח. היא הפכה לספינת הדגל של החוף הסקוטי המפקד העליון ב-22 בפברואר 1922, אך נמכרה לגרוטאות בדצמבר 1922. שתי הספינות נגרטו כדי לעמוד במגבלות הטונאז' של הסכם הצי של וושינגטון.
