סילביה סליי
סילביה סליי (באנגלית: Sylvia Sleigh; 8 במאי 1916 - 24 באוקטובר 2010) הייתה אומנית ריאליסטית וולשית - אמריקאית, שפעלה בתנועת האמנות הפמיניסטית.[1] יצירותיה של סליי, אשר ביטאו את האג'נדה הפמיניסטית שלה, צברו פופולריות רבה במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20. המפורסמות מבין יצירותיה הן "פיליפ גולב שכוב״ (1971), ״המרחץ הטורקי״ (1973) ו״הזמנה למסע״ (1979 -1999). סליי זכתה בפרס מפעל החיים - ועידת הנשים לאומנות (2011), פרס האמן הנכבד למפעל חיים - ארגון מכללת האומנות של אמריקה (2008), מענק קרן פולוק - קרסנר (1985) ומענק האומנות הלאומי - עמותת האמנים הוויזואלים (1982).[2]
 | |
| לידה |
8 במאי 1916 ל'אנדידנו, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
24 באוקטובר 2010 (בגיל 94) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
פילדלפיה |
| השכלה |
אוניברסיטת לונדון |
| מעסיק |
אוניברסיטת סטוני ברוק |
| בן או בת זוג |
Lawrence Alloway |
| פרסים והוקרה |
פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (2011) |
|
www | |
  | |
קורות חיים עריכה
סליי נולדה בווילס, גדלה באנגליה ולמדה ציור באוניברסיטת ברייטון לאמנות.[1] סליי עסקה בציור כבר מגיל צעיר. בילדותה, העניקה לה אמה קתרין במתנה צבעי מים וצבעי שמן. סליי, אשר הוקסמה על ידי יופיו של הטבע, ציירה לרוב פרחי בר.
סליי, שהתעניינה באופנה ובטקסטיל, התקבלה למשרת מלבישה בחנות בגדים בלונדון לאחר סיום לימודיה. מאוחר יותר, פתחה בעצמה חנות לבגדי נשים בברייטון. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, סגרה סליי את החנות ונישאה לצייר מייקל גרינווד. היא עברה להתגורר איתו בלונדון ושם התחילה את קריירת האומנות שלה. בשנת 1953, הוצגו ציוריה בתצוגת היחיד הראשונה שלה, בגלריית האמנות קנסינגטון. התערוכה כללה דיוקנאות של עמיתיה הסטודנטים והאמנים וציורי נוף וטבע דומם. אולם, כאומנית אישה, היא התקשתה למשוך תשומת לב מקצועית. התערוכה לא זכתה להדים ולא נחלה הצלחה.[1] לאחר גירושיה מבן זוגה הראשון בתחילת שנות החמישים, התחתנה סליי עם לורנס אלווי, מבקר אמנות ואוצר מוכר ובעל השפעה. יחד, היגרו לארצות הברית בשנות השישים המוקדמות, שם עבד אלווי בתור אוצר במוזיאון סולומון ר. גוגנהיים.
במהלך שנות השבעים המוקדמות, סליי הייתה חברה ב: A.I.D וב: SOHO20, שתיהן גלריות שהוקדשו להצגת יצירות של אמניות. במשך כמה עשורים סליי אספה יצירות של נשים. בשנת 1999 היא תרמה אוסף שכלל מעל ל-100 פריטים לגלריית SOHO20. אוסף זה כלל בין היתר יצירות של הלן אילון, לואיז בורז'ואה, אודרי פלאק ואמניות נוספות.
פעילות מקצועית עריכה
לאחר מעברה לארצות הברית עבודתה החלה לצבור הכרה.[1]
מוטיב מרכזי ביצירותיה הידועות של סליי, הוא היפוך תמות סטריאוטיפיות אומנותיות; היא ערערה את דינמיקת הכוח בין המבט הגברי - ההשקפה הפטריארכלית - לבין הגוף הנשי המחופצן על ידיו, בכך שהציגה ביצירותיה גברים ערומים בתנוחות אשר באופן מסורתי, מפורשות כנשיות.[3]
יצירות רבות של סליי מאזכרות בצורה ישירה יצירות קלאסיות. דוגמה לכך, היא היצירה ״פיליפ גולב שכוב״ (1971), בה מוצג גבר עירום שוכב בפוזיציה המפתה - פוזיציה זהה לזאת של האלה ונוס, ביצירתו של דייגו ולסקס, ״רוקבי ונוס״ (1947-1951).[3]
דוגמה נוספת, היא ״המרחץ הטורקי״ (1973), המאזכרת את יצירתו של ז'אן אוגוסט אינגרס ״המרחץ הטורקי״ (1862). ביצירתו האירוטית של אינגרס, מוצגות למעלה מעשרים נשים עירומות מבוסמות, הנחות בבית מרחץ טורקי. ביצירתה של סליי, מוצגים שישה גברים עירומים (אחד מתוך השישה הוא בן זוגה הראשון של סליי), הנחים, כמו בדוגמה הקודמת, בתנוחות הדומות לתנוחותיהן של הדמויות ביצירה אותה סליי מאזכרת. חמישה מהם, מביטים היישר לצופה. לעומת אינגרס, המציג את דמויותיו כנשים אוריינטליות סטריאוטיפיות, סליי מאתגרת לא את איקונוגרפית העירום הנשי בלבד, אלא גם את התפיסות הקונבנציונליות של מושג הגבריות.[4]
ברם, יצירותיה של סליי אינן מוגבלות לעירום גברי ולאזכור יצירות קודמות; ייחודה נטוע בדיוקנאות האנורמלים שציירה. בין אם הדיוקן תיאר דמות אחת או קבוצה נרחבת, כל אינדיבידואל הוצג בגופו המלא. מהבעות הפנים ושפת הגוף האופייניות לדמויות המוצגות ביצירה ועד לביגוד שלהן, הדיוקנאות שסליי יצרה היו רוויי פרטים. דוגמה הולמת, היא היצירה ״סוהו 20 דיוקן קבוצתי״, בה מוצגות חברות גלריית הנשים הקואופרטיבית, אליה סליי הייתה שייכת.[3]
למרות שלא קשרה את עצמה לזרם האוונגרד, לאחר הגירתה של סליי לארצות הברית, בהחלט ניתן להבחין באספקטים ביצירותיה שהושפעו מזרם זה; ֿהאטמוספירה המעורפלת שאפפה רבות מיצירותיה המוקדמות, פינתה מקום לפלטה מחודשת של צבעים בהירים ועזים שאפיינה את יצירותיה המאוחרות.[5]
אזכורים עריכה
בשנת 1977 העניקה אוניברסיטת נורת'ווסטרן תואר פרופסור לשם כבוד לסליי. במהלך שני העשורים האחרונים של חייה, רכשה וצברה סליי אוסף מרשים שכלל למעלה ממאה יצירות של אמניות, אותו הציגה בגלריית סוהו 20 בשנת 1999. לאחר פטירתה בשנת 2011, האוסף נתרם לגלריית אוניברסיטת האומנות רואן. תערוכתה האחרונה של סליי הייתה לאחר מותה, בשנת 2013 במוזיאון טייט ליברפול בלונדון.[2]
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של סילביה סליי
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 Sylvia Sleigh, University of Brighton College of Arts and Humanities (באנגלית בריטית)
- ^ 1 2 SYLVIA SLEIGH, sylviasleigh.com
- ^ 1 2 3 Remembering Sylvia Sleigh | Broad Strokes Blog, NMWA, 2010-11-09 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Borzello, Frances (2002-11-02). "Nude awakening". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2021-03-04.
- ^ Carrie Moyer, SYLVIA SLEIGH, The Brooklyn Rail, 2010-02-03 (באנגלית אמריקאית)
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "סילביה סליי".