סימפל מיינדס

סימפל מיינדס
	סימפל מיינדס בהופעה באוסלו, 2006
	סימפל מיינדס בהופעה באוסלו, 2006
מקום הקמה	גלאזגו
תקופת הפעילות	מ-1977
סוגה	גל חדש, רוק, פופ
חברת תקליטים	וירג'ין רקורדס, קריסליס רקורדס, זום רקורדס, A&M רקורדס
	www.simpleminds.com
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	ג'ים קר, צ'רלי ברצ'יל

סימפל מיינדס (באנגלית: Simple Minds) היא להקת רוק סקוטית שהוקמה בשנת 1977. הם זכו להצלחה מסחרית בשנות השמונים, וממשיכים להיות פעילים עד היום.

הלהקה ידועה בזכות הלהיט מ-1985 "(Forget About Me) ‏Don't You" ומספר להיטים נוספים, ביניהם "Alive and Kicking" ו-"Belfast Child". הלהקה הייתה מועמדת ללהקה הטובה ביותר בפרסי המוזיקה הבריטית.

שני חברי הלהקה שהיו בין המייסדים ונותרו עד היום הם ג'ים קר (שירה וכתיבת שירים) וצ'רלי ברצ'יל (גיטרות וקלידים).

שורשי הלהקה

ג'ים קר וצ'רלי ברצ'יל גדלו בדרום גלאזגו והיו חברי ילדות מגיל 8. בשנת 1977 הקימו עם מספר חברים להקת פאנק רוק בשם "Johnny and the Self-Abusers". הלהקה הופיעה מספר פעמים, אחת מהן כלהקת חימום ללהקת "Generation X" של בילי איידול. הם הוציאו סינגל בשם "Saints and Sinners" בנובמבר 1977 ולאחר מכן התפרקו.

קר וברצ'יל, יחד עם חלק מחברי הלהקה, שינו את שמם וסגנונם וקראו לעצמם Simple Minds, ביטוי הלקוח משורה בשיר "Jean Genie" של דייוויד בואי.

אלבומים ראשונים, 1978-1981

בינואר 1978 צרפו אליהם קר וברצ'יל חברים חדשים ויצאו לסיבוב הופעות שזכה מיד לפופולריות, הן בזכות השירים והן בזכות האיפור וההופעה התיאטרלית של חברי הלהקה. בתוך זמן קצר הלהקה חתמה על חוזה עם חברת התקליטים אריסטה רקורדס. עם זאת, חברי הלהקה התחלפו לעיתים קרובות, ורק בסוף 1978 התגבש הרכב יציב, שניגן באלבומם הראשון "Life in a Day".

האלבום והסינגלים משירי האלבום נחלו הצלחה בינונית בלבד.

באלבום השני של סימפל מיינדס, "Real to Real Cacophony", הם חרגו מנוסחאות הפופ של האלבום הראשון. חברי הלהקה ניסו להקנות לו אווירה אפלה יותר וניסיונית, כחלק ממוזיקת הגל החדש של אותה תקופה.

באלבום הבא, "Empires and Dance", רוב השירים היו מינימליסטיים והרבו להשתמש בסקוונסר. השירים התאפיינו בנגינת גיטרה מחוספסת ובשירה קרה, מעט מרוחקת.

בשנת 1981 סימפל מיינדס עברו מאריסטה לווירג'ין רקורדס. אריסטה הוציאו אלבום אוסף בשם "Celebration" עם מבחר שירים משלושת האלבומים הראשונים.

תחילת התהילה, 1982-1983

בווירג'ין רקורדס הוציאה הלהקה מספר סינגלים שהתאפיינו בסגנון רוק בומבסטי ובעטיפות בעיצוב גרפי ייחודי עם השפעות תעשייתיות. הם הופיעו עם פיטר גבריאל והחלו להצליח מסחרית עם הלהיט "Love Song".

ההצלחה נמשכה באלבום "(81–82–83–84)‏ New Gold Dream" שיצא לאור ב-1982, ובו התעדנו מעט השפעות הגל החדש, וסגנונה של הלהקה התקרב יותר למוזיקת פופ. אלבום זה הפיק את הלהיטים "Promised You a Miracle" ו-"Glittering Prize", ובעקבותיו יצאה הלהקה למסע הופעות ארוך.

שנות רוק האצטדיונים, 1984-1991

הצלחת הלהקה נמשכה באלבום "Sparkle in the Rain" משנת 1984, שהפיק אף הוא מספר להיטים.

בשנת 1984 ג'ים קר התחתן עם כריסי הינד, סולנית הפריטנדרס. סימפל מיינדס יצאו לסיבוב הופעות בארצות הברית, בחלקו עם הפריטנדרס בזמן שהיינד הייתה בהריון. לשניים נולדה בת ב-1985, והם התגרשו ב-1990.

ב-1985 יצא הלהיט "(Forget About Me)‏ Don't You" שחתם את הסרט "מועדון ארוחת הבוקר", ובעקבותיו הפופולריות של הלהקה בארצות הברית ובעולם הרקיעה שחקים. הם הופיעו רבות, ולשיריהם הופקו וידאו קליפים אמנותיים. הלהקה סבלה מחילופי נגנים תכופים, אך המשיכה להופיע ולצבור פופולריות.

בשנת 1988 החלה הלהקה להיות מעורבת בפעילות פוליטית. הלהקה תרמה את כל הכנסותיה מהלהיט "Ghostdancing" לארגון אמנסטי אינטרנשיונל. ב-1989 הוציאה את הלהיט "Mandela Day" הקורא לשחרר את נלסון מנדלה, שהיה כלוא בדרום אפריקה. שיר זה היה היחיד מבין להיטי הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי.

באותה שנה יצא גם הלהיט "Belfast Child" בו הם מוחים על המצב בצפון אירלנד. על שיר זה אמר קר: "אני מנסה להתייחס בשיר לאנשים בצפון אירלנד שאיבדו את יקיריהם. אני מנסה לדבר על הטירוף, העצב והריקנות. אני לא אומר שיש לי פניני חוכמה, אבל יש לי כמה שאלות על המצב הזה." חברי הלהקה השתמשו בשיר זה גם כשהשתתפו בקמפיין לשחרורו של בריאן קינן, שנחטף במהלך מלחמת האזרחים בלבנון על ידי ארגון טרור^[1].

גם באלבום "Street Fighting Years" מ-1989 יש התייחסות נרחבת במילות השירים לנושאים פוליטיים וחברתיים^[1]. האלבום נקטל על ידי המבקרים האמריקאים ונכשל מסחרית בארצות הברית, אך קיבל שבחים ממבקרי המוזיקה בבריטניה, ואף הגיע למקום הראשון במצעד המכירות של האלבומים. בעקבות ההצלחה החלו סימפל מיינדס להופיע באצטדיונים, בהם אצטדיון ומבלי הישן והארנה של ורונה.

ב-1992 יצא האלבום "Real Life" שהצליח בבריטניה אך נחל הצלחה בינונית בלבד בארצות הברית.

דעיכתה ותחייתה של "סימפל מיינדס"

בשנים 1994–1999 יצאו מספר אלבומים וסינגלים של הלהקה, שהצליחו מסחרית באופן חלקי בלבד. הלהקה בתקופה זו הייתה באופן רשמי צמד של קר וברצ'יל, עם נגני אולפן ונגני הופעות שצורפו בהתאם לצורך. בין הנגנים שאיתם עבדה הלהקה היה המתופף הישראלי טל ברמן^[2].

דעיכת ההצלחה גרמה לבעיות לא צפויות בהוצאת האלבום "Our Secrets Are the Same", שהיה אמור לצאת בשנת 1999. חברת התקליטים של הלהקה נקלעה לקשיים וניסתה להתאחד עם חברה אחרת, והלהקה נקלעה לתסבוכת משפטית. בנוסף לכך, בשנת 2000 שירי האלבום הופצו באופן בלתי חוקי באינטרנט. רק בשנת 2004 האלבום ראה אור באופן רשמי, כחלק ממארז תקליטורים של וירג'ין רקורדס.

בסוף שנות התשעים ג'ים קר נטל פסק זמן מהלהקה, עבר לסיציליה ועבד במשרה חלקית בתחום המלונאות.

בשנת 2001 התאחדו שוב ג'ים קר וצ'רלי ברצ'יל, והוציאו את האלבום "Cry" ששותפו בו מספר מוזיקאים איטלקים. באותה שנה הוציאו גם את "Neon Lights", אלבום של גרסאות כיסוי.

על אף הירידה במכירות התקליטים, הלהקה המשיכה להופיע בהצלחה, בעיקר בארצות הברית. היא גם הוציאה DVD המתעד את מופעי הלהקה וכולל מבחר וידאו קליפים.

במקביל לפעילות הלהקה הוציא ג'ים קר ב-2010 אלבום סולו עם הרכב בשם "Lostboy! AKA Jim Kerr". הרכב זה אף הופיע מספר פעמים באותה שנה.

מאז האיחוד הוציאה הלהקה מספר אלבומים והופיעה ברחבי העולם, והיא פעילה מאז^[3].