סלאח א-דין א-סבאע'
סלאח א-דין א-סבאע' (בערבית - صلاح الدين الصباغ; 1889–1945) היה קצין עיראקי שהיה ממנהיגי מרד רשיד עאלי אל-כילאני בתקופת מלחמת העולם השנייה.
 | |
| לידה |
1889 מוסול, עיראק  |
|---|---|
| הוצאה להורג |
16 באוקטובר 1945 (בגיל 56 בערך) עיראק |
| מדינה |
עיראק |
| פעולות ומבצעים | |
  | |
חייו עריכה
א-סבאע' נולד במוסול למשפחה ממוצא לבנוני, וכנער למד במכללה הצבאית באיסטנבול. הוא קיבל דרגת קצונה בצבא האימפריה העות'מאנית ב-1915. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שירת א-סבאע' בארץ ישראל ובמקדוניה. לאחר מכן הצטרף אל האמיר פייסל ושב עמו לעיראק ב-1921 על מנת לקחת חלק בהקמת צבא עיראק. הוא עלה בסולם הדרגות, ובסוף שנות ה-30 הגיע לדרגת ליטננט-קולונל.
על פי ההסכם האנגלו-עיראקי מ-1930 הייתה עיראק מדינה עצמאית, אך נמצאה תחת פיקוח הדוק של בריטניה ששלטה במדיניות החוץ שלה, והייתה בעלת הזכות להציב בסיסי צבא על אדמתה. חברת הנפט העיראקית, תאגיד בינלאומי שאחוזים נכבדים ממנו בשליטה בריטית, הייתה בעלת הזיכיון העיקרי להפקת נפט מאדמת עיראק. בנסיבות אלו, נוצר בעיראק ימין קיצוני, לאומני ופרו נאצי, שא-סבאע' היה אחד מראשיו.
לאחר מותו של המלך פייסל הראשון, בשנת 1933, עלה לשלטון בנו ראזי. ראזי לא הצליח לקבל את נאמנות הצבא כשם שקיבל אביו. ב-1936 ערך קצין צבא בשם בכר סדקי הפיכה צבאית, ובה כפה על ראזי את פיטורי ראש ממשלתו יאסין אל-האשמי והעלאת אחר במקומו, חכמת סוליימן. סדקי הוא ששלט בפועל בעיראק לאחר ההפיכה. אך הקצינים הלאומנים והשאפתנים לא היו מרוצים מהפכת סדקי. ההפיכה התבצעה באמצעות שיתוף פעולה בין פוליטיקאים מהשמאל ומהימין, ובין קצינים פאן-ערבים. שיתוף הפעולה הפוליטי כשל, ואילו סדקי נקט במדיניות שהייתה רחוקה מהקו הפאן-ערבי של הקצינים. מוצאו הכורדי ומוצאו התורכמני של ראש ממשלתו החשידו אותו בעיני קבוצת הקצינים. באוגוסט 1937 נרצח סדקי, והמשטר הקודם הושב לתקנו.
לאחר הפיכת סדקי, היה הצבא בעל המילה האחרונה במינויי הממשלות בעיראק. קבוצה של ארבעה קצינים, בדרגת עקיד המקבילה לדרגת קולונל בצבאות המערב,[1] שכונתה "המרובע המוזהב" (אנ') (א-סבאע' עצמו, וביחד עמו עקיד כמאל שביב, עקיד פהמי סעיד ועקיד מחמוד סלמאן) התגבשה, והייתה מעורבת בכל חילופי המשטר הרבים בעיראק בסוף שנות ה-30. יש הסופרים בתקופה זו כחמש הפיכות צבאיות, בהן העלה הצבא מועמד משלו לראשות הממשלה, לרוב אישיות פוליטית פרו נאצית כטה אל-האשמי או רשיד עאלי אל-כילאני.[2]
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה עיראק מחויבת על פי ההסכם האנגלו-עיראקי לסייע לבריטניה במלחמתה, להכריז מלחמה על אויביה, ולהעמיד לרשותה מתקנים אסטרטגיים, נמלים, פסי רכבת, שדות תעופה. על אף גישתו הפרו-בריטית של השליט ההאשמי, העוצר עבד אל-אילה (שמונה לעוצר לאחר מותו של ראזי בתאונה והמלכת בנו הפעוט פייסל השני) שנתמכה על ידי אישים מרכזיים בממשל כנורי סעיד, משכו הקצינים לכיוון מדינות הציר. על אף שעיראק ניתקה את היחסים עם גרמניה, כמתחייב מההסכם, היא לא הכריזה עליה מלחמה, וכאשר הצטרפה איטליה הפשיסטית למלחמה לא ניתקה עמה את היחסים.
דמות נוספת שבחשה בפוליטיקה העיראקית באותה התקופה היא המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני שהגיע לעיראק באוקטובר 1939. המופתי חבר אל אל-כילאני ואל חבורת הקצינים, והללו הקימו חבורה סודית של שבעה אנשים שנועדו להעביר את עיראק לצד הנאצים במלחמה. גוף זה התכנס ב-28 בפברואר 1941, והחליט להפיל את העוצר עבד אל-אילה, להדיח את ראש הממשלה טה אל-האשמי, ולנקוט במדיניות של סיום הוויתורים לבריטניה.[3]
ב-1 באפריל 1941 פעלו אנשי "ריבוע הזהב". הם הביאו ליציאתו לגלות של העוצר עבד אל-אילה, והחליפו את ראש הממשלה בראש ממשלה מטעמם, אל-כילאני ובכך יצאה לפועל הפיכת ריבוע הזהב. עד מהרה החל הממשל החדש להעלות דרישות לגירוש החיילים הבריטים מבסיסיהם בעיראק. שיתוף הפעולה עם הנאצים הפך לגלוי ומוצהר כמעט. הסכסוך החמיר למלחמה, המלחמה האנגלו-עיראקית במסגרתה התעמת הצבא העיראקי עם כוחות הצבא הבריטי, ונחל תבוסה. א-סבאע', שפיקד על הכוחות העיראקיים, לא זכה לנאמנות כל הצבא העיראקי, וחלקים מצבא זה נותרו מסוגרים בבסיסיהם וסירבו להילחם כנגד הבריטים. על אף ההבטחות שקיבלו אנשי אל-כילאני, לא העבירו הגרמנים את הסיוע לו ציפו המורדים אלא במסגרת מצומצמת ביותר.[4] בסוף מאי הובס משטרו של אל-כילאני, ומרבית המעורבים במרד נאלצו להימלט מהמדינה.
א-סבאע' נמלט לטורקיה, שם כתב אוטוביוגרפיה בשם "אבירי הערביות בעיראק" (בערבית - "فرسان العروبة في العراق"; האוטוביוגרפיה פורסמה בעיראק לאחר מותו, בשנת 1956). א-סבאע' היה אחרון קציני המרובע המוזהב שנותר בחיים, לאחר שיתר חבריו נתפסו בסמוך לאחר המלחמה והוצאו להורג. הוא עצמו, בשנת 1942, נדון למוות שלא בפניו על ידי בית דין בעיראק.[5] טורקיה הייתה נייטרלית במשך רוב שנות המלחמה, אך לקראת סיום המלחמה החליטה להכריז מלחמה על גרמניה. מפנה זה במדיניותה הביא להסגרתו של א-סבאע' לידי העיראקים, ולהוצאתו להורג בתליה, בשנת 1945.
הערות שוליים עריכה
- ^ פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה, הוצאת מערכות, 2009, עמ' 41
- ^ י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 197.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין שתי מלחמות העולם, ספר ה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992, עמ' 103.
- ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 59
- ^ Iraqi traitor escapes, פלסטיין פוסט, 10 באוקטובר 1945