ספרטוי

דמויות במיתולוגיה היוונית

ספרטוייוונית עתיקה: Σπαρτοί משמעות השם "האנשים שנזרעו") הם לוחמים אגדיים מהמיתולוגיה היוונית. הם נוצרו כאשר קדמוס, הגיבור הפיניקי שבא לבויוטיה לייסד את תבאי, זרע באדמה שיני דרקון.

קדמוס, מאחוריו הדרקון המת, מעליו האלה המייעצת לו, ומלפניו הספרטוי נובטים מהאדמה. ציור מודרני מאת פטר פאול רובנס

צמיחתם מהאדמה ומלחמתם

עריכה

לאחר שזאוס חטף את הנסיכה אירופה, אביה אגנור שלח את בניו, וביניהם קדמוס, לחפש אחריה מעבר לים, ולא לשוב עד שתימצא.[1] קדמוס הגיע ליוון בחיפושיו, ולאחר נדודים הגיע לאורקל מדלפי, ושם הודרך לקנות מפלגון (אנ') פר או פרה ולעקוב אחריו (יחד עם צבאו), ומבקום שבו יכרע לארץ מעייפות, שם ייסד קדמוס עיר – תבאי – וישלוט בה. קדמוס עשה כדברי האורקל, והפרה כרעה לארץ במקום שבו נוסדה תבאי. קדמוס רצה מים, ולכן שלח את מלוויו למעיין, אך במעיין שכן דרקון (נחש אימתני) השייך לארס, והוא הרג את המלווים. קדמוס נלחם בדרקון והרגו. ובעצת אתנה זרע את שיניו באדמה ומהם צמחו הספרטוי. הם החלו להילחם אחד בשני. לפי פסאודו אפולודורס, חלקם נלחמו בשל קטטות מקריות וחלקם בשל בורות, וקדמוס שראה אותם זרק עליהם אבנים, מה שגרם להם לחשוב שספרטוי אחרים זרקו עליהם את האבנים; לפי אובידיוס הם צמחו מהאדמה חמושים מכף רגל ועד ראש, והחלו להילחם אחד בשני, וכאשר קדמוס שלח ידו אל נשקו אמר לו אחד הספרטוי לא לקחת חלק במלחמת האחים שלהם, ואז נהרג. לבסוף חמישה מהם שרדו: כתוניוס (ביוונית: Χθονίος, בלטינית: Chthonius), אודאיוס (ביוונית: Οὐδαῖος, בלטינית: Udaeus), היפרנור (ביוונית: Ὑπερήνωρ, בלטינית: Hyperenor), פלורוס (ביוונית: Πέλωρος, בלטינית: Pelorus) ואכיון (ביוונית: Ἐχίων, בלטינית: Echion). אובידיוס כתב שאכיון שמט את נשקו לבקשת פַלַס, חיפש את אחיו החיים ועשה עמם שלום פסאודו אפולודורוס כתב שבעקבות טבח זה, שרת קדמוס את ארס שמונה שנים.[2][3][4][5]

פאוסניאס כתב שבקרבת אחד משערי תבאי יש מקום עליו נאמר שבו זרע קדמוס את שיני הדרקון שהרג ליד המעיין, ומהן עלו אנשים.[6]

בארגונאוטיקה הוזכרו שיני דרקון אאוניה שקדמוס בן אגנור הרג כשהגיע לעירו של אוגיגס (היא תבאי) בחפשו את אירופה, ושבמקום ההוא השתכן קדמוס כי בת בקר שאפולו נתן לו בנבואה הדריכה אותו. אתנה עקרה את שיני הדרקון המת וחילקה אותן שי זהה לקוטל ולאַיאטס (אנ') מלך קולכיס שנתן אותן ליאסון לאתגר, וקדמוס זרע אותן במישור אאוניה ומאלה ששרדו את חרבו ה"קוצרת" של ארס ייסד עם שהאדמה היא אמו.[7] בהמשך יאסון זרע את השיניים והאנשים, יבול רצחני, החלו להכותו; הם היו בעלי מגינים כבדים ורומחים כפולי־להב, וקובעים בורקים, ויאסון זכר את מצוות מדיאה הערמומית,[8] זרק עליהם אבן עצומה והסתתר. אותם "בני גיה" החלו להילחם ולהרוג אחד את השני, עד שיאסון הסתער עליהם, והכה אותם, חלקם בעודם נובטים מהאדמה.[9]

בתבאי

עריכה

על פי המסורת היוונית הם היו אבות חמש המשפחות הוותיקות ביותר בתבאי.[10]

פאוסניאס כתב שבתקופת קדמוס בעלי הכוח הגדול ביותר בתבאי אחרי כוחו היו הספרטוי, הם כתוניוס, היפרנור, פלורוס, אודאיוס ובראשם אכיון, שבזכות גבורתו הרבה בחר בו קדמוס להיות לו לחתן.[11]

דיודורוס סיקולוס סיפר שלאחר ייסוד קדמיה בידי קדמוס והספרטוי, הכניעו אותם האנכלאים וגירשו אותם, וקדמוס וחסידיו גורשו לאיליריה.[12]

מסורות חריגות על הספרטוי

עריכה

דיודורוס סיקולוס כתב שכאשר, אחרי המבול של דאוקליון, קדמוס בנה את קדמיה (האקרופוליס של תבאי) שנקראת על שמו, באו איתו אותו עם, המכונה לעיתים "ספרטוי" כי הם התגודדו יחדיו מכל העברים, ולעיתים "תבגנים" כי הם במקור מתבאי אך פוזרו בעקבות המבול.[12]

באחד מסיכומי סיפורי קונון שכתב פוטיוס מובא סיפור אחד המספר (בניגוד לסיפור אחד המספר את הסיפור הרגיל על קדמוס ואירופה[13]) איך האי תאסוס קיבל את שמו מתאסוס אחי קדמוס, ובו נכתב שקדמוס, שהיה חזק בקרב הפיניקים, נשלח על־ידי מלך הפיניקים בכוונה לשלוט באירופה (היבשת), לכן הוא בדה סיפור על חיפוש אחותו החטופה. בהפליגו מסביב לאירופה הוא הפליג לבויוטיה והלך לפנים הארץ למקום הנקרא היום תבאי, שהוא קרא על שם מולדתו שלו. כשהבויוטים התאחדו בקרב נגדם, הפיניקים הובסו, אך לאחר מכן גברו הפיניקים באמצעות תחבולות־מלחמה, מארבים, והצורה הלא רגילה של נשקיהם, כי קסדה ושריון לא היו אז ידועים ליוונים, וקדמוס כבש את ארץ הבויוטים. כשהשורדים ברחו לעריהם הוא יישב פיניקים בתבאי והתחתן עם הרמוניה. בזכות ההפתעה מנשקיהם, מארביהם ומתקפות הפתע שלהם, הם צברו מוניטין בקרב הבויוטים של אנשים שנובטים מהאדמה עם נשקיהם, וקראו להם ספרטוס ('אנשים זרועים') מכך שנראו כאילו נבטו מהארץ.[14]

אודאיוס והיהודים

עריכה

סטפנוס מביזנטיון (המאה ה-6 לספירה) ציין במילונו הגאוגרפי, שעל פי קלאודיוס יולאוס (Claudius Iolaus, חי לא לפני ייסוד קיסריה), מקור השם של ארץ יהודה הוא באודאיוס (Udaeus), "אחד (מחמשת) 'האנשים שנזרעו' בתבאי, שהיה בין בני לווייתו הצבאיים של דיוניסוס". ייתכן וניתן להסביר את הקשר בין השם המיתולוגי "אודאיוס" לשם "יהודה" (נהגית ביוונית: "יודאיה") בדמיון הצלילי ביניהם. ייתכן וקשר זה מקורו במסורת הידידות בין היהודים וספרטה, שהופיעה בתקופה ההלניסטית (כפי שמסופר בספר מכבים), כמו גם מתוך סיפור הגירתם של הספרטוי לספרטה.[15]

בספרות עלילתית מודרנית

עריכה

בספרו של ריק ריירדן "פרסי ג'קסון וקללת הטיטאן", אשר הוא השלישי בסדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים", נמלטים הגיבורים מהספרטוי הרודפים אחריהם בשירות הטיטאנים. הספרטוי מופיעים גם בסדרת ההמשך "גיבורי האולימפוס", בספר השני בסדרה: "בן נפטון". הספרטוי מופיעים גם בספרו של מייקל סקוט, "האשפית" - האחרון בסדרת "הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות".

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ פסאודו־אפולודורוס, ביבליותקה, 3.1.1–3.1.2
  2. ^ היגינוס (אנ'), Fabulae, ‏178 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית)
  3. ^ פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.12.1–9.12.2 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  4. ^ פסאודו־אפולודורוס, ביבליותקה, 3.4.1–3.4.2
  5. ^ אובידיוס, מטמורפוזות, ספר 3 שורות 95–130 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית)
  6. ^ פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.10.1 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  7. ^ אפולוניוס מרודוס, ארגונאוטיקה, שיר 3 שורות 1177–1187 (ראו במקור היווני, בתרגום לאנגלית: [1] [2], ובתרגום לעברית)
  8. ^ עצתה מופיעה באפולוניוס מרודוס, ארגונאוטיקה, שיר 3 שורות 1051–1059 (ראו במקור היווני, בתרגום לאנגלית: [1] [2], ובתרגום לעברית)
  9. ^ אפולוניוס מרודוס, ארגונאוטיקה, שיר 3 שורות 1336–1398 (ראו במקור היווני, בתרגום לאנגלית: [1] [2], ובתרגום לעברית)
  10. ^ Smith, Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology, "SPARTI", 1873
  11. ^ פאוסניאס, תיאורה של יוון, 9.5.1–9.5.3 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  12. ^ 1 2 דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, 19.53.4–19.53.5 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
  13. ^ קונון (פוטיוס), סיפורים, 32 (ראו במקור עם תרגום ובתרגום לאנגלית)
  14. ^ קונון (פוטיוס), סיפורים, 37 (ראו במקור עם תרגום ובתרגום לאנגלית)
  15. ^ מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXXXVII. Claudius Iolaus, pp. 534-535