דיוניסוס

דיוניסוס (ביוונית: Διόνυσος, מבוטא Dionysos. במיתולוגיה הרומית: בכחוס, שמשמעותו גם "יין" כשם עצם; השם בכחוס אומץ על ידי בני רומא שבה היה קרוי "ליבר" בקרב הפלבאים), הוא אל כתוני שגילם את מחזור הטבע והפריון בטבע. בתוקף תפקיד זה נוצרה זהות חזקה בינו לבין גפן ויין.

דיוניסוס
Δῐόνῡσος

דיוניסוס בציור של קאראווג'ו (1598), גלריית אופיצי בפירנצה
תרבות	דת יוון העתיקה, מיתולוגיה יוונית
אלים מקבילים	בכחוס, Zagreus, Sabazios, Iacchus, Fufluns, אוסיריס, שיווה
אב	זאוס
אם	סמלה
אחים	מאנס
בן או בת זוג	אריאדנה
צאצאים	תואס, Hymen, Acis, Telete, Staphylus, Peparethus, אוינופיון, Maron, Latramys, Evanthes, Phlias, פריאפוס, דאיאנירה, Carmanor, Pasithea, חאריטות, Narcaeus, Evmédon, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה

פסל דיוניסוס (עותק רומי של פסל יווני מהמאה ה-4 לפנה"ס), המוזיאון הבריטי בלונדון

צלמית של בכחוס מחרס, מהתקופה הרומית המאה ה-1 עד המאה ה-3. אוסף המוזיאון הימי הלאומי, חיפה

דיוניסוס אוחז קנתרוס (כלי שתייה), ציור על גבי אמפורה, סביבות 480–490 לפנה"ס, מוזיאון הלובר

תחילה לא היה דיוניסוס אחד מאלי האולימפוס. האלה הסטיה, אלת האש והמשפחה, שנחשבה עדינה ורחומה, וויתרה על כסאה באולימפוס לטובתו. זאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שדיוניסוס מוכר בימינו יותר מהסטיה, וזאת על אף שנחשבה בזמנו לאלה חשובה יותר.

במסורות מאוחרות יותר נעשה אל אולימפי הקשור בדברים המשחררים את הנפש מן הגוף וקשורים בחיי הוללות: יין, מוזיקה, פריון, תיאטרון ושינה.

סיפורו במיתולוגיה

דיוניסוס היה בנם של זאוס, ראש האלים, וסמלה - נערה בת תמותה, שהייתה בתו של מלך תבאי. אשתו של זאוס, הרה, קנאה בקשר של זאוס וסמלה, שהייתה בהריון ממנו, וזרעה ספקות בלב סמלה באשר לזהותו של זאוס. סמלה שכנעה את זאוס להופיע בצורתו השמיימית בפניה וללבוש את השריון שבו הוא יושב לשולחן באולימפוס. כשזאוס חשף את צורתו האמיתית, אורו ועוצמתו היו כה אדירים וגופה האנושי של סמלה לא היה יכול להכיל את המראה, מה שבסופו של דבר הוביל למותה. כאשר היא מתה זאוס הוציא את העובר מגופה החרוך, חתך את שוקו, הכניס לשם את העובר וסגר את השוק. כעבור מספר חודשים הוא הוציא אותו.

לאחר שהתינוק דיוניסוס גדל, שלחה הרה טיטאנים (ענקים) שיקרעו את גופו לגזרים. דיוניסוס מת בחורף, ובאביב קם לתחייה.

דיוניסוס נדד בארצות רבות ולבסוף הוכר כאחד האלים - אל ההתלהבות והיין בדת יוון הוא הרחיב את פולחנו עד להודו ובכל מקום שבו עבר, לימד דיוניסוס את האנשים את נטיעת הגפנים ואת ייצור היין והפיץ את פולחנו. מי שהתנגד לו - הומת, או נענש קשות בידי חסידיו. רוב המידע על חייו של דיוניסוס מובא בפואמה האפית - דיוניסיקה מאת המשורר ההלני-רומי, נונוס.

דיוניסוס מוכר גם מסיפורו של מידאס, בו מסופר שהמלך מידאס עזר פעם לדיוניסוס ובתמורה האל הציע לו לבקש כרצונו. מידאס ביקש שכל דבר שיגע בו יהפוך לזהב, אך במהרה התחרט על בקשה זו כיוון שלא היה יכול לאכול אוכל או לשתות מבלי שזה יהפך לזהב ופעם אחת כאשר ניגשה בתו לנחמו, הרג אותה מידאס כשנגע בה בטעות, והפך אותה לזוועתו לפסל זהב. מידאס התחנן בפני דיוניסוס שיסיר ממנו את מגע הזהב שלו, האל שלח אותו לרחוץ את ידיו בנהר הפקטולוס ומידאס איבד את מגע הזהב שלו.

הפולחן

הפולחנים לכבוד דיוניסוס הגיעו ליוון מאסיה הקטנה או מתראקיה. מן התהלכות העליזות ומזמורי המקהלה והסולנים שהיו נהוגים במהלך החגיגות הגדולות לכבוד האל התפתחו באתונה הקומדיה והטרגדיה. לכן בחורף צוין מותו האכזרי באמצעות הטרגדיות, ובאביב נחוגה תחייתו באמצעות הקומדיות.

מסיבה זו, הפך דיוניסוס לאל התיאטרון והמסכה. הוא הפך לאל המסכה גם מפני שפניו היו תמיד מכוסים מסכה, מכיוון שמי שראה אותו ללא מסכה - היה מת או משתגע. משום שחייו היו רצופים בשינויים וגלגולי חיים, משום שהיה אל המסכה ומשום שהיין גורם לאנשים לשנות את טבעם (כאשר הם משתכרים) - הפך גם לאל המטמורפוזה (שינוי צורה).

מכיוון שבחגיגות האביב הרבו לשתות יין ולהכינו, הפך דיוניסוס גם לאל היין והגפן. בחגיגות אלה הרבו גם לעסוק בפעילות מינית ובאורגיות, ולכן הפך דיוניסוס לאל הפריון. האורגיות של דיוניסוס נחוגו בתראקיה על ידי נשים שהתהלכו ביערות בתקופת החורף, כשהן לבושות עורות בעלי חיים תוך שהן מתופפות ורוקדות. הריקודים הביאו את הנשים לכדי איבוד חושים והשתוללות ששיאה היה קריעה לגזרים של שור המסמל את דיוניסוס ואכילת הבשר חי (על פי המיתוס נקרע דיוניסוס לגזרים בידי הטיטאנים ששלחה האלה הרה. במיתוס האורפיאי נקרע אורפיאוס על ידי המינאדות). לכבוד דיוניסוס נערכה ביוון חגיגה גדולה בשם הדיוניסיה, חגיגה מלאה יין והצגות. הדיוניסיאה הייתה מרכזית מאוד בתרבות היוונית העתיקה.

במהלך שינויו הרבים, דיוניסוס היה "משוגע" למשך זמן מסוים וגם היין שאותו הוא מייצג גורם לשגעון מסוים, לכן, הפולחן הקשור בו מלווה באקסטזה ובשיגעון.

אופי הפולחנים תורם לקשר הישיר בין דיוניסוס לאדם: השגעון בא כעונש מידי דיוניסוס או בשל השפעת היין ובעת התקף השיגעון או השכרות, עושה האדם מעשים אשר יתחרט עליהם כשישוב לעצמו.

דיוניסוס מייצג את הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם וכוחו הרב יכול להצמיח ולהרוס, להתאכזר ולחמול, להחיות ולהמית.

דיוניסוס בארץ ישראל

רצפת הפסיפס בציפורי

בארץ ישראל נמצאו שני ממצאים המציגים את דמותו של דיוניסוס – רצפת הפסיפס בציפורי ומזבח לכבוד האל בבית שאן. ברצפת הפסיפס בציפורי, אשר נחשפה בשנת 1987, מתוארת תחרות השתייה בין דיוניסוס והרקולס במשתה בו השתתפו. בשני ספינים (לוחות) נפרדים מתוארת תוצאת הלוואי של התחרות – השכרות. בספין אחד מופיעה דמותו של הרקולס המעולף משכרותו, ואילו בשני מופיע דיוניסוס, כאשר הוא מסב בהדר ומביע שביעות רצון מניצחונו. חלקים אחרים של הפסיפס מתארים את לידתו של דיוניסוס וחינוכו בידי הנימפות, נישואיו עם אריאדנה ותהלוכת ניצחונו לאחר מסעו להודו. מעבר לתיאור סיפורי חייו של דיוניסוס מתוארים בציורי הפסיפס היבטים שונים בפולחנו של האל. ייצוגו האומנותי של דיוניסוס ברצפת הפסיפס לא בהכרח מעיד כי דיירי הבית היו שותפים בפולחן האל, שכן תיאורים מעין אלו היו שכיחים מאז התקופה ההלניסטית ללא קשר הכרחי לדת. אולם פסיפס זה נדיר בעושר תיאוריו המפורטים של דיוניסוס, ולכן ניתן להניח כי דיירי הבית נמנו עם הקהילה הפאגאנית. בבזיליקה של בית שאן נמצא ב-1987 מזבח דיוניסי. המזבח עשוי אבן גיר בצורת משושה, ומורכב בדומה למזבחות רבים מהתקופה הרומית משלושה חלקים – בסיס מגולף, גוף המזבח וחלק עליון עליו הוקרבו הקורבנות. בשש פינותיו של הבסיס מגולפות כפות רגליים של בעלי חיים. בשלוש הצלעות החזיתיות של גוף המזבח מגולפות מסיכות של שלושה ראשים ללא צוואר וכתפיים, ובשלוש הצלעות האחוריות תוארו סמלים המלווים את הדמויות המוצגות בחזית. הדמות המרכזית הייתה דמותו של דיוניסוס, ומתחתיה הופיעה הכתובת "במזל טוב. סלאוקוס בן אריסטון (הקדיש את המזבח הזה) כהודיה לאל דיוניסוס, האדון המייסד, בשנת 205." המזבח התגלה מרוסק לשברים, כאשר בסיסו עדיין עמד על תילו. על השברים נמצאו עקבות פיח, אשר העידו כי המזבח נפגע כנראה בשריפה.

ראו גם

• אנתסטריה

לקריאה נוספת

• אבשלום זמר, דיוניסוס ובני לוויתו, המוזיאון הימי הלאומי חיפה, 1998
• אפי זיו, סודות אלי האולימפוס, אור יהודה: כנרת, זמורה, ביתן, 2013, עמ' 287-310, ISBN 9789655525694

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דיוניסוס בוויקישיתוף

• דיוניסוס בבית שאן
• [רינה טלגם וזאב וייס, "חיי דיוניסוס ברצפת הפסיפס של ציפורי", מתוך כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא תשמ"ט.]
• [לאה די סגני, גדעון פרסטר, ויורם צפריר, "מזבח לכבוד דיוניסוס שנחשף בבית שאן", מתוך כתב העת 'ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה' ספר יוסף תשנ"ו.]
• דיוניסוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)