דיוניסוס
דיוניסוס (ביוונית עתיקה: Διόνυσος, מבוטא דיוֹניסוֹס) או בכחוס היה אל כתוני שגילם את מחזור הטבע והפריון בטבע. בתוקף תפקיד זה נוצרה זהות חזקה בינו לבין גפן ויין.
 | |
| דיוניסוס בציור של קאראווג'ו (1598), גלריית אופיצי בפירנצה | |
| תרבות |
דת יוון העתיקה, מיתולוגיה יוונית  |
|---|---|
| אלים מקבילים |
בכחוס, Fufluns, אוסיריס, שיווה, Iacchus, זגראוס, סבאזיוס, ליבר |
| אב |
זאוס |
| אם |
סמלה |
| בן או בת זוג |
אריאדנה |
| צאצאים |
תואס, Carmanor, דאיאנירה, פריאפוס, Phlias, פסיתאה, Narcaeus, החאריטות, Phthonus, Evmédon, Phanus, Ceramus, Latramys, Telete, אקיס, Hymen, Evanthes, סטפילוס, אוינופיון, Peparethus, Maron, Staphylus |
  | |
תחילה לא היה דיוניסוס אחד מאלי האולימפוס. האלה הסטיה, אלת האש והמשפחה, שנחשבה עדינה ורחומה, ויתרה על כסאה באולימפוס לטובתו. במסורות מאוחרות יותר נעשה אל אולימפי הקשור בדברים המשחררים את הנפש מן הגוף וקשורים בחיי הוללות: יין, מוזיקה, פריון, תיאטרון ושינה.
מקור השם
עריכהמשמעותו המילולית של שמו היא "זה שנולד פעמיים", שכן דיוניסוס נולד פעמיים, פעם מהרחם ופעם מהירך. במיתולוגיה הרומית הוא מוכר בשם היווני בכחוס [Βάκχος] שמשמעותו גם "יין" כשם עצם; השם בכחוס אומץ על ידי בני רומא שבה היה קרוי "ליבר" בקרב הפלבאים.
סיפורו במיתולוגיה
עריכהדיוניסוס הוא בנם של זאוס, ראש האלים, וסמלה – נערה בת תמותה, שהייתה בתו של מלך תבאי. אשתו של זאוס, הרה, קנאה בקשר של זאוס וסמלה, שהייתה בהריון ממנו, וזרעה ספקות בלב סמלה באשר לזהותו של זאוס. סמלה שכנעה את זאוס להופיע בצורתו השמיימית בפניה וללבוש את השריון שבו הוא יושב לשולחן באולימפוס. כשזאוס חשף את צורתו האמיתית, אורו ועוצמתו היו כה אדירים וגופה האנושי של סמלה לא היה יכול להכיל את המראה, מה שבסופו של דבר הוביל למותה. כאשר היא מתה זאוס הוציא את העובר מגופה החרוך, חתך את שוקו, הכניס לשם את העובר וסגר את השוק. כעבור מספר חודשים הוא הוציא אותו. כך נולד דיוניסוס פעמיים, ומכאן כאמור שמו ('דיו' ביוונית=שניים, 'גניסוס' [מבוטא: ניסוס]= לידה)
לאחר שהתינוק דיוניסוס גדל, שלחה הרה טיטאנים שיקרעו את גופו לגזרים. דיוניסוס מת בחורף, ובאביב קם לתחייה.
דיוניסוס נדד בארצות רבות ולבסוף הוכר כאחד האלים – אל ההתלהבות והיין בדת יוון העתיקה.[1] הוא הרחיב את פולחנו עד להודו ובכל מקום שבו עבר, לימד דיוניסוס את האנשים את נטיעת הגפנים ואת ייצור היין והפיץ את פולחנו. מי שהתנגד לו – הומת, או נענש קשות בידי חסידיו. רוב המידע על חייו של דיוניסוס מובא בפואמה האפית "דיוניסיאקה", מאת המשורר ההלני-רומי, נונוס.
דיוניסוס מוכר גם מסיפורו של מידאס, בו מסופר שהמלך מידאס עזר פעם לדיוניסוס ובתמורה האל הציע לו לבקש כרצונו. מידאס ביקש שכל דבר שיגע בו יהפוך לזהב, אך במהרה התחרט על בקשה זו כיוון שלא היה יכול לאכול אוכל או לשתות מבלי שזה יהפך לזהב ופעם אחת כאשר ניגשה בתו לנחמו, הרג אותה מידאס כשנגע בה בטעות, והפך אותה לזוועתו לפסל זהב. מידאס התחנן בפני דיוניסוס שיסיר ממנו את מגע הזהב שלו, האל שלח אותו לרחוץ את ידיו בנהר הפקטולוס ומידאס איבד את מגע הזהב שלו.
הפולחן
עריכההפולחנים לכבוד דיוניסוס הגיעו ליוון מאסיה הקטנה או מתראקיה. מן התהלוכות העליזות ומזמורי המקהלה והסולנים שהיו נהוגים במהלך החגיגות הגדולות לכבוד האל התפתחו באתונה הקומדיה והטרגדיה. לכן בחורף צוין מותו האכזרי באמצעות הטרגדיות, ובאביב נחוגה תחייתו באמצעות הקומדיות.
מסיבה זו, הפך דיוניסוס לאל התיאטרון והמסכה. הוא הפך לאל המסכה גם מפני שפניו היו תמיד מכוסים מסכה, מכיוון שמי שראה אותו ללא מסכה – היה מת או משתגע. משום שחייו היו רצופים בשינויים וגלגולי חיים, משום שהיה אל המסכה ומשום שהיין גורם לאנשים לשנות את טבעם (כאשר הם משתכרים) – הפך גם לאל המטמורפוזה (שינוי צורה).
מכיוון שבחגיגות האביב הרבו לשתות יין ולהכינו, הפך דיוניסוס גם לאל היין והגפן. בחגיגות אלה הרבו גם לעסוק בפעילות מינית ובאורגיות, ולכן הפך דיוניסוס לאל הפריון. האורגיות של דיוניסוס נחוגו בתראקיה על ידי נשים שהתהלכו ביערות בתקופת החורף, כשהן לבושות עורות בעלי חיים תוך שהן מתופפות ורוקדות. הריקודים הביאו את הנשים לכדי איבוד חושים והשתוללות ששיאה היה קריעה לגזרים של שור המסמל את דיוניסוס ואכילת הבשר חי (על פי המיתוס נקרע דיוניסוס לגזרים בידי הטיטאנים ששלחה האלה הרה. במיתוס האורפיאי נקרע אורפיאוס על ידי המינאדות ואילו במחזה הבאקכות נקרע בשרו של שליט תבאי על ידי אמו וחברותיה בעת שהן נתונות ל"שגעון הבאקכי" כעונש על כך שסירב להכיר באל היין). לכבוד דיוניסוס נערכה ביוון חגיגה גדולה בשם הדיוניסיה, חגיגה מלאה יין והצגות. הדיוניסיאה הייתה מרכזית מאוד בתרבות היוונית העתיקה.
במהלך שינויו הרבים, דיוניסוס היה "משוגע" למשך זמן מסוים וגם היין שאותו הוא מייצג גורם לשגעון מסוים, לכן, הפולחן הקשור בו מלווה באקסטזה ובשיגעון.
אופי הפולחנים תורם לקשר הישיר בין דיוניסוס לאדם: השגעון בא כעונש מידי דיוניסוס או בשל השפעת היין ובעת התקף השיגעון או השכרות, עושה האדם מעשים אשר יתחרט עליהם כשישוב לעצמו.
דיוניסוס מייצג את הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם וכוחו הרב יכול להצמיח ולהרוס, להתאכזר ולחמול, להחיות ולהמית.
דיוניסוס בארץ ישראל
עריכה
בארץ ישראל נמצאו מספר ממצאים המציגים את דמותו של דיוניסוס. ביניהם רצפת פסיפס מציפורי ומזבח בבית שאן. ברצפת הפסיפס בציפורי, אשר נחשפה בשנת 1987, מתוארת תחרות השתייה בין דיוניסוס והרקולס במשתה בו השתתפו. בשני ספינים (לוחות) נפרדים מתוארת תוצאת הלוואי של התחרות – השכרות. בספין אחד מופיעה דמותו של הרקולס המעולף משכרותו, ואילו בשני מופיע דיוניסוס, כאשר הוא מסב בהדר ומביע שביעות רצון מניצחונו. חלקים אחרים של הפסיפס מתארים את לידתו של דיוניסוס וחינוכו בידי הנימפות, נישואיו עם אריאדנה ותהלוכת ניצחונו לאחר מסעו להודו. מעבר לתיאור סיפורי חייו של דיוניסוס מתוארים בציורי הפסיפס היבטים שונים בפולחנו של האל. יש לציין כי תיאור דיוניסוס ברצפת הפסיפס לא מעיד כי דיירי הבית היו שותפים בפולחן האל, שכן תיאורים מעין אלו היו שכיחים מאז התקופה ההלניסטית ללא קשר הכרחי לדת. אולם פסיפס זה נדיר בעושר תיאוריו המפורטים של דיוניסוס, ולכן ניתן להניח כי דיירי הבית נמנו עם הקהילה הפאגאנית.
תיאורים דיוניסיים המרצפות פסיפס אינם מצביעים על פולחן לאל זה באותם אתרים, נושאים דיוניסיים וכך גם עיטורי סרקופגים בתקופה הרומית. אלה אמנם מעידים על כך שתושבי ארץ ישראל באותה עת אהדו את המוטיבים הפגאניים אך אינם מצביעים על פוחן דיוניסוס כלל ועיקר.[2]
המזבח התגלה מרוסק לשברים, כאשר בסיסו עדיין עמד על תילו. על השברים נמצאו עקבות פיח, אשר העידו כי המזבח נפגע כנראה בשריפה.
הממצא הארכיאולוגי מארץ ישראל הנוגע לדיוניסוס נמצא בעיקר בבית שאן, בה נמצאו בחפירות ממצאים בפיסול ובתבליט כאשר הבולט שבהם הוא פסל שיש גדול של האל.[3] כמו כן נמצב בזיליקה של בית שאן נמצא מזבח דיוניסי. עשוי אבן גיר בצורת משושה, ומורכב בדומה למזבחות בני התקופה משלושה חלקים: בסיס , גוף המזבח וחלק עליון עליו הוקרבו הקורבנות. בשש פינותיו של הבסיס מגולפות כפות רגליים של בעלי חיים. על פני גוף המזבח מגולפות מסיכות של שלושה ראשים ללא צוואר וכתפיים, ובשלוש הצלעות האחוריות תוארו סמלים המלווים את הדמויות המוצגות בחזית. הדמות המרכזית הייתה דמותו של דיוניסוס, ומתחתיה הופיעה הכתובת "במזל טוב. סלאוקוס בן אריסטון (הקדיש את המזבח הזה) כהודיה לאל דיוניסוס, האדון המייסד, בשנת 205" מזבח זה שהוקדש לאל ועליו מתוארת בין השאר מסכה שלו[4] בצד אלה נחשפו גם חלקי פיסול נוספים של האל.
ערים נוספות בהן נמצאו ממלאים ארכיאולוגיים של האל הם סבסטה (שומרון), בה נחשף פסל דיוניסוס חסר ראש בחפירות הבריטים שפורסמו בשנת 1957; אתר נוסף בו נמצא שבר פסל הוא גדרה שבעבר הירדן וכן בחפירות ממרא (חברון).
תיאורי דיוניסוס במטבעות ערי ארץ ישראל
על מטבעות ערים בתקופה הרומית אשר התקיים בהם פולחן לדיוניסוס הוטבעה דמותו או סממני פולחנו.[5] שמונה ערים טבעו מטבעות עירוניים שתיעדו את פולחנו של דיוניסוס בהן. הראשונה היא ניסה-סקיתופוליס (בית שאן הרומית), רפיח, אליה קפיטולינה (ירושלים הרומית), קיסריה, דיוספוליס (לוד), קפיטוליאס, חשבון וקנתה שלושת האחרונות מצויות בעבר הירדן המזרחי. בבית שאן הפולחן הראשי הוקדש לדיוניסוס ועל המטבעותיה מופיע המגוון העשיר ביותר של תיאוריו. דיוניסוס קשור באגדה המייחסת לבית שאן את מקום קבורתה של ניסה, אומנתו של האל. מלבד תיאור האל מופיעים על המטבעות גם תיאורי לידת האל כשהוא בוקע מירכו של זאוס ונמסר לאומנת ניסה, ובתיאור אחר ניסה האומנת, בדמות טיכה אלת העיר, יושבת ובחיקה דיוניסוס העולל. שני תיאורים אלה מיוחדים למטבעות בית שאן. סצנה נפוצה אחרת מתארת את האל תוקף דמות קטנה, וכן הוא מתואר במרכבה הרתומה לשני פנתרים, כאן הוא בתפקיד האל המפיץ את גידול הגפן.
במטבעות קיסריה דיוניסוס מתואר בדמותו בלבד, עירום נישען על תירסוס ומוזג יין לפנתר ובתיאור אחר הוא שרוע על גב אריה, האריה כמו הפנתר, היה מקודש לאל.
על מטבעות דיוספוליס (לוד) הוא מתואר בהופעתו הקלאסית, ניצב עירום נישען על תירסוס ומוזג יין לפנתר.
בתרבות הפופולרית
עריכהראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אבשלום זמר, דיוניסוס ובני לווייתו, המוזיאון הימי הלאומי חיפה, 1998
- אפי זיו, סודות אלי האולימפוס, אור יהודה: כנרת, זמורה, ביתן, 2013, עמ' 287-310, מסת"ב 9789655525694
- רינה טלגם וזאב וייס, "חיי דיוניסוס ברצפת הפסיפס של ציפורי", מתוך כתב עת לעתיקות ארץ ישראל וארצות המקרא תשמ"ט.
- לאה די סגני, גדעון פרסטר ויורם צפריר, "מזבח לכבוד דיוניסוס שנחשף בבית שאן", מתוך כתב העת 'ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה' ספר יוסף תשנ"ו.
- רחל ברקאי, "אל היין דיוניסוס במטבעות ערי ארץ-ישראל", אריאל, כתב עת לידיעת ארץ-ישראל, 103-102, אוגוסט 1994, עמ' 156-147.
קישורים חיצוניים
עריכה
- דיוניסוס בבית שאן
- דיוניסוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דיוניסוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ ד. פלוסר, דיוניסוס, האנציקלופדיה העברית שנים עשר, עמ' 412
- ^ רחל ברקאי, אל היין דיוניסוס במטבעות ערי ארץ-ישראל, אריאל, כתב עת לידיעת ארץ-ישראל, 103-102, אוגוסט 1994, עמ' 149.
- ^ גדעון פרסטר ויורם צפריר, פסל דיוניסוס כעלם צעיר – תגלית חדשה בבית שאן, קדמוניות כ"ג (2-1) תש"ן, עמ' 54-52.
- ^ גדעון פרסטר ויורם צפריר, מפעל חפירות בית שאן הקדומה – צפון, חדשות ארכאולוגיות צ"א, 1988, עמ' 21-20.
- ^ רחל ברקאי, אל היין דיוניסוס במטבעות ערי ארץ-ישראל, אריאל, כתב עת לידיעת ארץ-ישראל, 103-102, אוגוסט 1994, עמ' 156-147.
- ^ Dionysus and The Doors, Ricardo Blanco's Blog, 2011-07-12 (באנגלית)