סקריה (אוניית מעפילים)

סקריה הייתה אוניית מעפילים שפעלה במסגרת עליית אף על פי של התנועה התנועה הרוויזיוניסטית. בין יוזמי ומנהלי ההפלגה היו שלמה יעקבי וחבריו יוסף כצנלסון, אברהם סטבסקי, הלל קוק, אליהו גלעזר, נפתלי פלטין נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, ויצחק ז'רז'בסקי, נציג האצ"ל.

מעפילים על סיפון האוניה סקריה, המניפה דגל טורקיה ומתקרבת לנמל חיפה, פברואר 1940
סירת חיילים בריטיים נצמדת אל סקריה, פברואר 1940

ארגון המעפיליםעריכה

נפתלי פלטין, נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, חיפש פתרון לקבוצת פעילי בית"ר, כ-400 איש, שהחלה להתארגן עוד במרץ 1939, אולם נתקעה בצ'כיה עקב פלישת הנאצים למדינה. הפליטים שהו במחנה זמני והכספים להחזקתו הלכו ואזלו. פלטין יצר קשר עם משרד ההגירה שהקים הגסטפו וזה הסכים לסייע בהעברת הפליטים לרומניה, בתנאי ששם תחכה להם ספינה שתיקח אותם לארץ ישראל. הפליטים יצאו בשתי ספינות נהר מברטיסלבה לכיוון רומניה, שם חיכתה להם בנמל על הדנובה רפסודה רומנית בשם "ספירולה", ששכר פלטין. 500 הנוסעים של ספינות הנהר עברו לרפסודה. בראש הקבוצה עמדו פלטין וגלעזר.

במקביל, יצאה מווינה ב-1 בנובמבר קבוצה בת 200 איש מאוסטריה בספינת נהר גרמנית מפוארת, "סטורנוס", ששכר ד"ר וילי פרל. בראש הקבוצה עמד גרהרד גליזינגר, יצרן בירה וזמר. בברטיסלבה הצטרפו עוד 600 איש שהתארגנו בפראג. סטורנוס הגיעה כעבור 12 יום לנמל הרומני סולינה, שם אמורים היו הפליטים לעבור לאוניית ים אולם, משהגיעו התברר שסוכן יווני, שאמור היה לשגר את אניית הים התחרט והאוניה לא חיכתה בנמל. מאוחר יותר התברר שממשלת בריטניה לחצה על הממשלה היוונית לאסור כל סיוע לצורך הבאת עולים לארץ-ישראל. ממשלת רומניה מנעה את ירידת הפליטים לשטחה וקברניט הספינה לחץ לחזור לווינה בטרם הדנובה תקפא. פרל עשה מאמצים גדולים למצוא אוניית ים ולבסוף הצליח מיכאל גורן לאתר את ה"סקריה". אוניית הקיטור סקריה נבנתה ב-1888, הייתה בבעלות טורקית ושימשה להובלת פחם מיוון לטורקיה. [1] בהסכם החכירה לא הובהר לבעליה שמדובר בהעברת עולים לארץ-ישראל. כאשר גילו בעלי הספינה את מטרת ההפלגה דרשו ראשית לבטל את החוזה. לאחר דין ודברים השתכנעו תחת שני תנאים: הגדלת התשלום וההבטחה שהמעפילים יורדו לחוף מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל. בנושא התשלום נעזרו המארגנים במימון מצד ראובן הכט, שפעל משווייץ וכן הוחלט על הגדלת כמות הנוסעים. בנושא הורדת המעפילים, התחייב ערי ז'בוטינסקי, שהיה אז אחראי על משרד העלייה ברומניה, לערב את האצ"ל בהעברת העולים מה"סקריה" לסירות ומשם לחוף. האונייה לא כללה תאורה, חימום והכילה שני חדרי שירותים ותאי מגורים רק ל-30 איש, לכל היותר. ערי ז'בוטינסקי שלח לנמל סולינה מאה פעילי בית"ר ובזמן הקצר שנותר טרם היציאה, הם התקינו תאי שינה, שלושה מטבחים, 20 בתי שימוש, שתי מרפאות ומחסן מזון גדול. בנוסף, התקינו מיטות וניקו את המחסנים הגדולים משרידי הפחם.

בעת שיפוץ הסקריה והכנתה לקליטת המעפילים קפאה הדנובה ו"ספירולה" נתקעה בקרח. כיוון שעל סיפונה לא היו מִתקני חימום, מצבם של הנוסעים היה קריטי. לאחר מאמצים דחופים הצליח משרד העלייה בבוקרשט לאתר ספינה מתאימה, ה"סטפנו" ואליה הועברו נוסעי ה"ספירולה".

עקב קפיאת הדנובה הכריז קברניט ה"סטורנוס" שברצונו לשוב מיידית לווינה ועל כן, היה הכרח לפנות את הנוסעים מיידית ל"סקריה", עוד בטרם נשלמו עבודות השיפוץ.

בזמן שהמעפילים המתינו בסולינה נפוצו שמועות בקרב היהודית על כך שספינה עומד לצאת לארץ ישראל. בעקבות השמועות יצאו כ-450 יהודים מרחבי רומניה בכוחות עצמם לסולינה כדי לעלות לאנייה. אלה שוכנו בבתי מלון ובבתים פרטיים שם, המתינו עד לגמר עבודות השיפוץ ועלו גם הם על סיפון האוניה.

קורות ההפלגהעריכה

ה"סקריה" הפליגה מסולינה ב-1 בפברואר 1940 כשעל סיפונה 2,385 מעפילים חניכי בית"ר, ובראשם ערי ז'בוטינסקי, בנו של זאב ז'בוטינסקי יחד עם גלעזר, פלטין ואחרים. עם יציאת הספינה ממיצר הדרדנלים היא נעצרה על ידי אוניות הצי הבריטי על פי מידע מודיעיני שהיה ברשותו. הבריטים שיפצו את מנועי האונייה, פעולה שאפשרה שיט מהיר לארץ ישראל. וב-13 בפברואר 1940 הובלה לנמל חיפה לאחר שהניפה דגל עברי.

הנשים והילדים, 300 במספר, הורשו להיכנס מיידית לארץ ישראל. הגברים הושמו במעצר זמני: 400 במחנה סרפנד ו-1,600 בעתלית. לאחר שריצו את עונשם על כניסה בלתי-חוקית לארץ ישראל (חצי שנה), הונפקו להם אשרות עלייה, שנוכו ממכסת האשרות השנתית ליהודים של ממשלת המנדט לאותה שנה.

קברניט האוניה הועמד למשפט, וטען שהאוניה נעצרה במים בינלאומיים, בניגוד לחוק הבינלאומי, והלין על שנכפה עליו להפליג לחיפה, למרות שיעדו היה דרום אמריקה. השופט קיבל את טענות הקברניט ושחרר אותו ואת האוניה.

לקריאה נוספתעריכה

  • שי חורב, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ: ההעפלה הרביזיוניסטית והאזרחית ביבשה ובים, חיפה: דוכיפת, תשע"ב 2012.
  • כרוסט יוסף, סיפורה של סקריה, תש"ן 1990.
  • מאירי בצלאל, סקריה - SAKARIA 1935-1940, תל אביב, אל"ף - הוצאה לאור, שבועות התשל"ט - Israel, Tel-Aviv, Iuni 1979

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סקריה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו: ספר בית"ר, באתר כותר.