פתיחת התפריט הראשי

עוברת על דת הוא מונח הלכתי המגדיר אשה יהודיה נשואה שהתנהגותה או הופעתה אינה עולה בקנה אחד עם ההלכות שמכונות "דת משה" או "דת יהודית". המוגדרת ככזו מפסידה את דמי כתובתה.

עוברת על דת משה ויהודית
(מקורות עיקריים)
משנה מסכת כתובות, פרק ז', משנה ו'
תלמוד בבלי מסכת כתובות, דף ע"ב
משנה תורה הלכות אישות, פרק כ"ד, הלכות י"א-ט"ז
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

במשנהעריכה

אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית. איזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נידה, ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת. איזו היא דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר, אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר, אף הקולנית

בספרות ההלכהעריכה

על פי ההלכה, אדם שמגרש את אשתו מכיוון שהוא חפץ בכך מכל סיבה שהיא, חייב לתת לה כתובה. אך במקרה בו האשה הייתה אשמה בגירושין באופן מוחלט, והתנהגותה הסוררת גרמה לכך שלבעל יהיה אסור להתגורר עימה על פי הפסוק האומר "ומצא בה ערוות דבר ושלחה מביתה"[1] - במקרה שהאשה אינה נוהגת כראוי בצניעות, או אם היא מכשילה אותו באיסורים, ואסור לו לסמוך עליה במגוון הלכות, כגון נדה ואיסור והיתר. במצב עניינים זה אין הבעל חייב לתת לה את דמי כתובתה, והוא יכול לגרשה בגט ללא כתובה. אופן אחר שעליו דנה המשנה במקום אחר, הוא כאשר האשה חולה גופנית או נפשית ברמה גבוהה (המפורטת במשנה) והסתירה זאת מבעלה לפני נישואיהם (להוציא מומים חיצוניים שיכל לגלות בכוחות עצמו), שגם אז היא הגורם לגירושין והבעל פטור מלתת לה את דמי כתובתה.

נשים אלו, שהבעל חייב לגרשן עקב סיבה הלכתית, נקראות "עוברת על דת". אשה שעברה על דת משה - כלומר עברה על ההלכה; עלולה להכשיל את הבעל באיסורי נדה, מעשר או חלה; או לחלופין עלולה להיות נודרת ואינה מקיימת, ועל פי חכמים בכך גורמת לבניה למות טרם זמנם ("כל הנודר ואינו מקיים בניו מתים") נקראת "עוברת על דת משה", שכן היא עברה על הכתוב בתורה שבכתב שנכתבה על ידי משה רבנו. אשה שעברה על כללי הצניעות שאינם כתובים בתורה בפירוש, כמו: כיסוי ראש באופן אגבי (השערות מכוסות ב"קלתה" סל שהנוהג היה לשאת אותו על הראש וגם היה עשוי בצורה מיוחדת שתתאים לכך)[2], טוויה בשוק שיש בה שתי משמעויות: גילוי הזרועות במקום ציבורי[3], או שלשול חוט תפירה אדום בין רגליה, מנהג פריצות גויי ידוע (בתקופת המשנה),[4] דיבורי קלות ראש ושחוק עם בחורים זרים[5], קללות באופן של עזות פנים (מקללת את חמיה בפני בעלה או נכדיו) ודיבורים קולניים בענייני יחסי אישות, באופן הנשמע לשכנים[6].

בקרב חכמי בבל התקיים דיון האם אשה המורדת על דת משה ויהודית צריכה התראה, או שמא מפסידה את כתובתה ללא התראה[7]. רבי חנינא מסורא הביא ראיה מפורשת מברייתא שבה כתוב שגם נשים אלו אינן מפסידות את כתובתן ללא התראה.

בתלמוד מובא כי למרות שנשים כאלו מפסידות לא רק את כתובותיהן, אלא גם את תוספת הכתובה שהבעל הוסיף על דעת עצמו למרות שחז"ל לא חייבו אותו בכך.[8]

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר דברים, פרק כ"ד
  2. ^ כיסוי ראש עצמו הוא חיוב מהתורה שנלמד מהפסוק בפרשת סוטה שבה כתוב "ופרע את ראש האשה" ומכך נראה שעד עכשיו השערות היו מכוסות
  3. ^ לפי פירוש רב יהודה בשם שמואל בכתובות עב ב וכנפסק להלכה
  4. ^ לפי פירוש רב חסדא בשם אבימי, ובתוספות שם ד"ה בטווה)
  5. ^ כפירושו של רב יהודה בשם שמואל למשנה "ומדברת עם כל אדם"
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ב, עמוד א' וע"ב.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ה, עמוד א'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"א, עמוד א'.