פתיחת התפריט הראשי
מרים הנביאה, מאת אנסלם פוירבאך, 1862.
"ייעוץ אברהם לשָׂרָי" – ציור של ג'יימס טיסו. במסורת ישראל, שרה הייתה הראשונה מבין ארבע האמהות, שבע הנביאות, וארבע הנשים היפיפיות.

מעמד האישה ביהדות עבר תמורות ושינויים במהלך הדורות, והושפע הן מתהליכים פנימיים ביהדות והן מתהליכים חיצוניים. נשים מעטות מוזכרות כדמויות משמעותיות בסיפור המקראי. תלותה של האישה ביחסים עם גבר (לרוב אב או בעל) אשר במסגרתם ייקבעו חובותיה וזכויותיה, אופיינית למעמד רוב הנשים בעולם בתקופת המקרא. עם התפתחות הממסד הרבני, חלו שינויים במעמדה המשפחתי של האישה, בהם חרם דרבנו גרשום, שאסר על גברים לגרש את נשותיהן בעל כורחן, או לשאת יותר מאישה אחת.

עד העידן המודרני, רוב הנשים לא נהגו ללמוד תורה ולא התמודדו על מילוי תפקידים ציבוריים. בתחום זה חלו שינויים משמעותיים ברוב הזרמים ביהדות במהלך המאה העשרים, בעיקר בזרמים הלא-אורתודוקסיים.

תוכן עניינים

מעמד האישה בתנ"ךעריכה

 
רות, ציור מאת יוליוס שנור קארוספלד (Julius Schnorr von Carolsfeld) משנת 1828

האישה בסיפורי המקראעריכה

על הנשים המוזכרות במקרא כדמויות משמעותיות בסיפור, נמנות חווה, ארבע האמהות (שרה, רבקה, רחל ולאה), בנות לוט, בנות צלפחד, יוכבד אם משה, ציפורה אשת משה מרים הנביאה, דבורה הנביאה, חולדה הנביאה, עתליה המלכה, איזבל המלכה, רות המואבייה, אביגיל אשת דוד המלך, מיכל ומרב בנות המלך שאול, יעל אשת חבר הקיני, אבישג השונמית ואסתר המלכה. מתוך רשימה זו, חולדה הנביאה אומנם ניבאה לבכירי העם, אך היחידות שמסופר כי שימשו בתפקידים ציבוריים משמעותיים הן עתליה – המתוארת בתנ"ך כ"מרשעת" שתפסה את השלטון ביהודה בכוח, תוך הרג משפחת המלוכה – ודבורה הנביאה, ששימשה כשופטת – והתנ"ך אינו מרחיב עליה בפרטים. אישה חשובה נוספת המוזכרת במקרא היא מלכת שבא, שביקרה את המלך שלמה בשביל להתרשם מחכמתו, ונתנה לו ממון רב. עם זאת, מלכת שבא לא הייתה ישראלית, ואינה מתוארת בהקשרים נוספים.

מאפיין מינני בולט במיוחד במקרא הוא אזכור בנים בלבד ברשימות ייחוס משפחתיות ('בתי אב'). במקרים שבהם הן מוזכרות, אזכורן צדדי ואסימטרי. במקרים רבים משמיט התנ"ך את שמות הנשים המוזכרות בסיפוריו, כמו אשתו ובנותיו של לוט, בת יפתח ואשת מנוח. אמנם התנ"ך משמיט לעיתים גם את שמות הגברים המוזכרים בסיפוריו (כמו במקרה של רחב והמרגלים ו"פלוני אלמוני" שסירב לגאול את רות המואבייה), אך לדברי אוריאל סימון הנשים חסרות השם בסיפורי המקרא מרובות לאין ערוך מהגברים חסרי השם[1]. חוקרת המקרא האמריקאית קרלה בומבך מציינת שיש שהציעו שהאנונימיות של דמויות מקראיות משמשת לסיוע לקורא להזדהות עימן, או להפך, למניעת הזדהות ותהילה מוגזמת, להדגשת תפקידן המשפחתי או המקצועי, ולמיקוד תשומת הלב בדמויות בעלות השם. לדבריה יש לבחון כל מקרה לגופו[2].

 
מיכל בת שאול ממלטת את דוד דרך החלון. ציור של גוסטב דורה.

לדינמיקה שבין בעל לאשתו יש במקרא מודלים שונים: מצד אחד נשים כשרה ומיכל מרשות לעצמן להתבטא כלפי בעליהן בחריפות[3]. לדוגמה, בספר בראשית מצווה הקב"ה את אברהם בעניין ישמעאל: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא, יב), ומכאן למדו חז"ל ששרה אמנו עלתה על אברהם בנבואה.

מצד שני נשים אחרות מפגינות נחיתות חברתית ופאסיביות[1]. התייחסות ישירה ליחס בין האיש והאישה אנו מוצאים כבר בסיפור יצירת האישה, כאשר היא נבראת מצלע האדם כדי להיות עזר כנגדו. לאחר חטא עץ הדעת, במהלכו פיתתה חוה את אדם לאכול מפרי העץ, עונש האישה היה, בין השאר, שאישה ימשול בה: "אל האישה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"[4].

ספר משלי נחתם בשיר הלל בן 22 פסוקים ל-"אשת חיל", המשבחה בעיקר על עמלה לפירנוס משפחתה, אך גם על חכמתה ויראת השמיים שלה. במאה ה-16 הונהג לשיר שיר זה בליל שבת לפני הסעודה והמנהג התפשט בכל תפוצות ישראל.

האישה בחוקי המקראעריכה

  • נישואין: בהיבט האיסורי, הנישואין אוסרים על קיום יחסי אישות בין האישה לבין כל גבר שאינו בעלה. מאידך הגבר אינו מתקדש לאשתו, ואין איסור על קיום יחסי אישות בינו ובין נשים אחרות (ראו להלן). בפן החיובי, לבעל יש חובות כלפי אשתו. לפי דעת הרמב"ם הוא מחויב לספק לה מזון, ביגוד, ואת צרכיה המיניים. לפי דעת הרמב"ם הציווי המקראי כולל את צרכיה המיניים בלבד, אותם אישה נשואה מנועה מלספק באמצעות גבר אחר, ושאר חובות הבעל הן מדברי חכמים. מאידך, בדין המקראי האישה אינה חייבת לבעלה דבר.
  • פוליגמיה: לפי החוק המקראי לגבר היה מותר להתחתן עם כמה נשים, אף על פי שהתורה רומזת שהיא מסתייגת מכך. אף שראוי לשאול בעצתה של האישה הראשונה לפני לקיחת אישה נוספת (הנקראת "צרה"), כמו במקרה של אברהם אבינו ויעקב אבינו, אין הדבר מעיקר הדין. לכל אישה הייתה אפשרות להתנות את נישואיה בדרישה שהבעל לא ישא אישה נוספת למרות הנוהג המקובל. אישה שלא התנתה תנאי זה, הסכימה בשתיקתה להנשא לבעלה, מתוך ידיעה שייתכן כי בעלה ישא אישה נוספת. חוק המלך אוסר על המלך להרבות נשים[5], והמקרא מסתייג מהפוליגמיה של שלמה המלך לו היו "נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת", הן בשל ההגזמה הרבה העוברת על דין שמגביל את המלך ל-18 נשים והן בשל העובדה שהן הטו את לבבו לעבודת אלילים. לעומת זאת, המקרא אינו מסתייג מהפוליגמיה של דוד המלך ומנהיגים רבים אחרים להם היו נשים רבות, כיוון ששמרו על האיסור של 18 נשים. חז"ל הגבילו את מספר הנשים לארבע[דרוש מקור]. בתקופות מאוחרות יותר, לא מוזכרת אישה נוספת לאף תנא או אמורא המופיעים בתלמוד, מכאן מתקבל הרושם כי חז"ל לא ראו בעין יפה ריבוי נשים. לאחר חרם רבינו גרשום מאור הגולה (לפני כאלף שנה) נאסר בקהילות אשכנז לשאת שתי נשים. עם זאת, במקרים קיצוניים כדוגמת אישה שהפכה לצמח, יכול בעלה לקבל 'היתר מאה רבנים' ולשאת אישה נוספת. בשאר הארצות ידועים מקרים ספורים של נשיאת מספר נשים אף על ידי רבנים, עד לדור הקמת המדינה. השולחן ערוך, הפוסק הספרדי המקובל, התיר[6] לשאת מספר נשים, והרמ"א, הפוסק האשכנזי המקביל, העיר על דבריו "ומכל מקום בכל מדינות אלו (הכוונה למדינות האשכנזים) התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין ב' נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים, לגרש אחת מהן". בתימן היהודים נהגו לשאת יותר מאישה אחת במקרים נדירים, בדרך כלל במקרה בו האישה לא ילדה לאחר 10 שנים (שאז על הבעל או לשאת עוד אישה/ לגרש את הנוכחית בכדי שיוכל לקיים מצוות פריה ורבייה).
  • פילגשים: במקרא אין שום איסור לשאת פילגש, שהיא אישה איתה מקיים הגבר קשר מיני קבוע ללא מעמד חוקי של קידושין וכתובה. על מנת לשאת פילגש יש צורך ברצון משותף של הפילגש ושל הבעל. על פי המקרא, לאברהם היו פילגשים, וצאצאיהן של בלהה וזלפה, פילגשיו של יעקב אבינו, נכללו בעם ישראל. בנוסף, זכור סיפור פילגש בגבעה, ובין הגברים שהחזיקו בפילגש נמנים השופט גדעון, שאול, ודוד המלך בסיפור מרד אבשלום.
  • סוטה: אם אישה נשואה קיימה יחסי מין עם גבר אחר מרצונה (בגדה בבעלה), אסור שיתקיימו יחסי מין בינה ובין בעלה. במקרה שהבעל קינא לאשתו והזהיר אותה שלא להתייחד עם אדם מסוים, ולאחר מכן היא התייחדה עמו, היא נחשבת לסוטה על צד הספק מאחר שיש 'רגליים לדבר'. בזמן המשכן ובית המקדש, אם האישה הכחישה את החשד, וביקשה להוכיח את דבריה, היה טקס שהתורה הבטיחה שיאמת או יכחיש את החשד. במהלך הטקס הכהן פרע את שער ראש האישה, השביע אותה, והשקה אותה ב'מים מאררים' שהכילו עפר מהמשכן[7]. במקרה שהאישה באמת בגדה כותבת התורה "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ. וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע." והספורנו מפרש "שאם נטמאת תמות ואם לא נטמאת תתבזה לעין כל על שהעיזה פניה לעבור על התראת בעלה ונסתרה" המשנה (מסכת ירושלמי ) מוסיפה "כשם שהמים בודקים אותה, כך המים בודקים אותו דהיינו את הבועל ובאותה שעה שתמות היא ימות הנואף, שהשקוה על ידו, בכל מקום שהוא, ויארעו לו מאורעות שאירעו לה לצבות בטן ולנפיל ירך (רמב"ם שם ג יז). וכשם שהמים בודקים אותה על כל ביאה וביאה של איסור עם הבעל, כך בודקים אותו על כל ביאה וביאה (ירושלמי שם א ג, ושם ה א). בנוגע לכל הטקס ועניינו, אומרים חכמים: "גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים".
  • גט: הגבר היה יכול לגרש את אשתו בכפייה אם מצא בה 'ערות דבר': "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ." (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק א') להלכה נפסקה פרשנותם של בית הלל לפיה ערות דבר זו יכולה להיות כל פגם שהבעל מוצא באשתו[8].. עם זאת, בחרם דרבנו גרשום נאסר לגבר לגרש את אשתו בכפייה, וכיום חייבת האישה לתת את הסכמתה לגירושין, כך שנוצר מעמד של מסורב גט.
 
אסתר המלכה. ציור של אנדריאה סלסטי.
  • מרות האב: אב יכול היה למכור את בתו הקטנה (עד גיל 12) לאמה ("וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים"), לאור האפשרות לייעד את הבת לנישואין לאדון או לבנו ("ואם לבנו ייעדנה"). זכות נוספת של האב, היא להשיא את הבת (עד גיל 12 וחצי) למי שירצה ("אֶת-בִּתִּי, נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה" דברים, כ"ב, ט"ז)- הזכות ניתנה לאב שהוא הבוגר שידאג לטובתה באופן המרבי. האב גם זכאי לפיצויים במקרה שמישהו אנס או פיתה את הבת. עם זאת, היה איסור על האב לשדל את בתו לזנות ("אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ, וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה", ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ט). כאמור, זכויות אלו נאמרו רק ביחס לבת קטנה, אך בבת גדולה (מגיל 12 או 12 וחצי) הבת נחשבת לבוגרת, המהווה ישות נפרדת ועצמאית ואין לאב כל זכות למכרה, להשיאה או לקבל במקומה כספי פיצוי על אונס או פיתוי.
  • פיתוי בתולה: במקרה שגבר פיתה נערה בתולה ושכב עימה, היה עליו להתחתן איתה (כל עוד זה רצונה) ולפרנסה כל ימי חייה. אם אביה לא היה מעוניין בנישואין אלו, היה על המפתה לשלם סכום כסף כמוהר הבתולות לאבי הנערה [נערה היא אישה עד גיל 12 וחצי, ולכן התשלום ניתן לאביה ולא לה], על ששכב עם בתו ופגם את בתוליה (- פגם. שמות, כ"ב, ט"ו), וכן לשלם בושת וקנס.
 
אמנון ותמר – סיפור אונס.
  • אונס בתולה: במקרה של אונס בתולה, היה על הגבר שאנס לשלם לאבי הנערה חמישים כסף, ולשאתה לצמיתות (בכפוף לרצונה). כלל זה בא למנוע מגברים לאנוס נשים פנויות, שאחרי מעשה כזה הם היו צריכים לפרנס אישה לכל חייה. באותה תקופה, הייתה חשיבות גדולה לבתוליה של נערה וגברים סירבו להתחתן עם נערה שאיבדה את בתוליה, ומכאן שלאונס בתולה היו בנוסף להשלכות הפסיכולוגיות גם השלכות חברתיות וכלכליות איומות על עתידה. בנוסף לקנס של 50 השקלים, על האונס לשלם על פי חז"ל גם פגם (הפער בין שווי הנערה לעבדות בתור אישה בתולה לבין שוויה לאחר בעילתו אותה), צער ובושת (אומדן כספי של הכאב והבושה שנגרמו לנערה) שבת (אובדן ימי עבודה) ורפואה (חשבונות רפואיים). אף על פי שהחוק אינו מזכיר עונש מעבר לקנס הכספי, בשני המקרים שבהם מתואר במקרא אונס, התגובה הייתה קשה: לאחר ששכם בן חמור אנס את דינה הגיבו אחיה: "הכזונה יעשה את אחותינו", והרגו את שכם ואת כל בני עירו. גם כשאמנון אנס את תמר (בת דוד) הוא נהרג בתגובה. לכן ייתכן שהקנס הכספי המתואר מגדיר רק את הסנקציה הכלכלית הכרוכה באונס.
  • ירושת נחלה: בנים בלבד היו יורשים את נחלת האב או את רכושו, אך במקרה שמת האב ללא בנים, כמקרה בנות צלפחד, הבנות היו יורשות את אביהן[9]. טעם לעניין הוא שהגבר הוא זה שמחויב לדאוג לנחלה (בימים הללו הנחלה הייתה הירושה העיקרית) לאשתו, הנשים התחתנו וכך קיבלו נחלה מבעליהן. במקרה של בנות צלפחד היה חשש שמא תצטמצם נחלת השבט אליו השתייכו, שבט מנשה, אם הן יתחתנו עם גבר משבט אחר, מאחר שהוא זה שיקבל את הבעלות על הנחלה. לפיכך הבנות נצטוו לשאת גברים מהשבט להם שייכת נחלת אביהם כדי שקרקע לא תעבור משבט לשבט, ואכן בנות צלפחד נישאו לבני דודיהם.
  • הפרת נדרים: לאב הייתה זכות להפר את נדריה של בתו הנערה, ולבעל הייתה זכות להפר את נדריה של אשתו[10] במקרה שיש בנדר עינוי נפש לאישה, או שהוא נוגע ליחסים האינטימיים בינה לבין בעלה. עם זאת, זכות זו הייתה רק "ביום שמעו"[11], ואם עברה יממה מאז ששמע האב או הבעל על השבועה אין בידיו יכולת לבטל את נדר הבת או האישה.
  • נערה שבגדה בבעלה וקיימה יחסי מין בין אירוסיה לנישואיה: אם חתן טען בערב הכלולות כי לכלתו אין בתולים והדבר נמצא כאמת, ובנוסף התברר שהיא קיימה יחסי מין לאחר אירוסיה (המקבילים לקידושין של ימינו, אשר התקיימו בתקופות התנ"ך והתלמוד זמן ממושך לפני הנישואים, והיה להם תוקף מחייב לכל דבר ועניין), היו סוקלים את הנואף ואת הנואפת[12] על הניאוף. במקרה שנמצא שכלתו הייתה בתולה והחתן הוציא שם רע, היו מלקים אותו, קונסים אותו במאה שקלים מקראיים (סכום גדול), והזכות לגרש את הנערה הייתה נשללת ממנו לעולם.
  • אישה שבגדה בבעלה: דין אישה שאינה בת כהן שבגדה בבעלה היה מוות בחנק. כמו כן, גם המאהב שעמו בגדה היה נידון למוות בחנק. בת כהן שבגדה בבעלה היה דינה מוות בשריפה[13]. דינו של המאהב שעימו בגדה היה מוות בחנק. חז"ל פירשו שיהודה ציווה להוציא להורג בשריפה את תמר שהתחפשה לזונה וכך הרתה ליהודה, משום שהייתה בת כהן שזנתה[14].
  • ערכה הכספי של האישה: בטבלת הערכים הכספיים של זכרים ונקבות בפרשת נדרי נפשות[15], ערכה של הנקבה הוא בין מחצית לשליש מערכו של הזכר, בהתאם לגילה. מכוון שהערכים הם על פי שווי האדם לו היה נמכר לעבד, ובזמנם שווי העבודה של האישה היה נמוך משל הגבר.

האישה במחשבת המשנה והתלמודעריכה

 
ציון קבר רחל בת כלבא שבוע, אשת רבי עקיבא, עליה אמר לתלמידיו: "שלי ושלכם – שלה הוא".

בתלמוד ישנה מחלוקת האם צלע האדם הראשון ממנה נבראה חוה הייתה "פרצוף" או "זנב"[16], ותפיסת ה"פרצוף" משמעה שאדם הראשון היה בעצם מורכב מצד זכרי וצד נקבי שהופרדו (זכר ונקבה ברא אותם). יש המקשרים מחלוקת זו למעמד האישה בעיני חז"ל, האם היא טפלה לגבר או שווה לו[17].

חז"ל כותבים כי "השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשים שבתורה... השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה"[18]. נשים גם חייבת בכל מצוות הלא תעשה כאנשים. ממצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות, אולם הן יכולות לקיימן. לפי הפוסקים האשכנזים הן יכולות אף לברך עליהן את ברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", אולם לפי הפוסקים הספרדים לא. מלבד מצוות עשה שהזמן גרמן, מחויבת האישה ברוב המצוות, עשה ולא תעשה, למעט שלוש מצוות לא תעשה ("בל תקיף", "בל תשחית" ו"בל תיטמא למתים")[19] ומספר מצוות עשה (לדוגמה - לימוד תורה). תפיסה המובאת בספרות ההלכה סוברת כי האישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן משום "שלום בית", כדי שלא יווצר קונפליקט בין ציוויו של בעלה לציוויו של הקב"ה. הסבר נפוץ לפטור אישה ממצוות עשה שהזמן גרמן שמקורו ברש"ר הירש, הוא שלאישה "התלהבות קודש" ולפיכך אין לה צורך במצוות עשה אלו.

במדרש נאמר: "דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים ובזכותן עתידים להגאל"[20], ובגמרא נאמר: "וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר 'זה אלי ואנוהו'"[21]. וכן אמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים (כלומר, ההבטחה של הנשים לקום לעתיד לבוא בתחיית המתים גדולה יותר משל האנשים) שנא' (ישעיהו ל"ב ט') 'נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה'"[22] - משום ביטחונן בה'.

חז"ל אסרו לגבר להרבות בשיחה עם האישה ואמרו במסכת אבות[23] "שכל המרבה שיחה עם האישה, גורם רעה לעצמו, ובטיל מדברי תורה, וסופו יירש גיהינם." במקום אחר הם הרחיבו, "לא תרבה שיחה עם האישה, שכל שיחתה של האישה אינה אלא דברי ניאופים"[24]. עוד אמרו שהאישה מעדיפה קב ותיפלות מאשר עשרה קבים ופרישות[25], ועוד אמרו במסכת אבות[26] בציטוט בשמו של הלל הזקן "מַרְבֶּה נָשִׁים – מַרְבֶּה כְשָׁפִים".

עוד אמרו חז"ל בעניין נשים "נשים דעתן קלה"[27]. עם זאת אמרו חז"ל גם: "נתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש"[28]. עוד הוסיפו, "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. במערבא (כלומר, בארץ ישראל) אמרו: בלא תורה ובלא חומה (בלא מגן ומחסה), רבא בר עולא אמר: אף בלא שלום"[29]. במקום אחר נאמר "אמר רבי חמא בר חנינא כיון שנשא אדם אישה עונותיו מתפקקין (כלומר, עוונותיו נמחלין), שנאמר: 'מצא אישה מצא טוב ויפק רצון מה'"[30].

חז"ל ביקרו את מי שנותן לאשתו להנהיג[31], או שהולך אחר עצתה בתחומים מסוימים ששייכים דווקא לגבר[32].

הרמב"ם כתב: "וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז"[33].

האישה בקבלה ובחסידותעריכה

על פי תורת הקבלה, האישה מקושרת לספירה העשירית – ספירת מלכות, שהיא בבחינת השכינה. לכן האמורא רב יוסף, כאשר היה שומע את קול פסיעות אמו המתקרבת היה אומר: "איקום מקמי שכינה דאתיא" (אקום לפני השכינה שבאה). האישה מושווית לאדמה ואילו הגבר לשמיים, האדמה מקבלת מהשמיים מים וחיות וכך מצמיחה ויולדת. האות י' במילה 'איש' מסמלת שמים והאות ה' באישה מסמלת אדמה. לכן תיקונו של האיש בלימוד תורה בחינת שמים, ואילו תיקונה של האשה הוא בעשיה, בחינת אדמה.

בעניין נישואין כותב הזוהר: "כָּל רוּחוֹת הָעוֹלָם כְּלוּלוֹת זָכָר וּנְקֵבָה, וּכְשֶׁיּוֹצְאוֹת, יוֹצְאוֹת זָכָר וּנְקֵבָה, וְאַחַר כָּךְ נִפְרָדִים בְּדַרְכֵיהֶם, אִם זוֹכֶה הָאָדָם, אַחַר כָּךְ מִזְדַּוְּגִים יַחַד. וְהַיְנוּ בַּת זוּגוֹ, וּמִתְחַבְּרִים בְּזִוּוּג (בגון) אֶחָד בַּכֹּל, רוּחַ וְגוּף, שֶׁכָּתוּב (בראשית א) תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. מַה זֶה לְמִינָהּ? אוֹתָהּ רוּחַ הָאָדָם שֶׁיּוֹצֵאת זִוּוּגוֹ שֶׁדּוֹמָה לוֹ" כלומר, כל נשמה לפני שבאה לעולם מכילה חלק זכרי וחלק נקבי, כשמגיע זמן ירידת הנשמה לעולם היא מתפצלת לשני חלקים, החלק הנקבי יורד לתוך גוף אישה ואילו החלק הזכרי יורד לגוף זכר. חלקי הנשמות חיות לבדן בשנותיהם הראשונות, אך משום שכל אחד מהם הוא רק חצי הם חשים חסר ומחפשים להתאחד. בשעת החופה מתאחדות הנשמות והופכות חזרה לנשמה אחת.

הזוהר ממשיך ומבאר את הסיבה לכך שאישה שבגדה עם גבר עונשם מוות "עַל כֵּן, מִי שֶׁבָּא לְהִתְחַבֵּר עִם אִשָּׁה שֶׁל אַחֵר, הִנֵּה פּוֹגֵם אֶת הַזִּוּוּג, (כביכול עושה שתי רשיות למעלה) שֶׁהֲרֵי הַזִּוּוּג שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּרַחֲמִים וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּדִין. בּא רְאֵה, מִי שֶׁמִּתְחַבֵּר לְאִשָּׁה שֶׁל אַחֵר, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא מְכַפֵּר לוֹ בִּתְשׁוּבָה, וְהַתְּשׁוּבָה תְלוּיָה עַד שֶׁיִּסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כב) אִם יְכֻפַּר הֶעָון הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן. וּמָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס בִּתְשׁוּבָה לָעוֹלָם הַהוּא, עליוֹ לְקַבֵּל עֹנֶשׁ".

האישה במשפחהעריכה

 
כתובה מהמאה ה-18. הכתובה היא מסמך משפטי שנלווה לקידושין שתיקנו חז"ל, ובו מפורטים חובות הבעל כלפי אשתו, ובעיקר התחייבותו הכספית במקרה שתגורש או תתאלמן. טעמם של חז"ל לכתובה היא שלא יקל בעיני הבעל לגרש את אשתו, שהרי בזמנם נהג דין התורה לפיו מותר היה לגרשה בעל כורחה. במקרים שהאישה 'עוברת על דת משה', כלומר מכשילה את בעלה באיסורים, או 'על דת יהודית', כלומר "מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל" (בניגוד לרצון בעלה), הורו חכמים שמצווה לגרשה, ואף הפקיעו את התחייבות הבעל לפירעון הכתובה[34].

ההתייחסות הראשונה לחיי נישואין בתורה מופיעה בפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". מפרש הספורנו "מאחר שבזאת הראשונה כיון האל יתברך שתהיה דומה לאיש כפי האפשר עד שיצר אותה מגויתו: יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. ראוי שישתדל האדם לישא אשה הוגנת לו וראויה לידבק בו גם שיצטרך לעזוב את אביו ואת אמו כי לא יהיה דבוק אמתי בבלתי דומים אבל יהיה בדומים בלבד כי אז יכונו לדעת אחד - מכוין בכל הפעולות להשיג השלמות המכוון ביצירת האדם כאלו שניהם נמצא אחד בלבד". והרמב"ן מפרש: "...והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם ויראה שאשתו קרובה לו מהם".

הקשר הזוגי בהלכה מבוסס על כך שהאיש קונה את האישה בקניין סמלי מדעתה ומרצונה החופשי, וזוהי משמעותה של המילה "בעל". קניין זה אינו קניין ממוני, שהרי הבעל אינו יכול למכור אותה וכדומה, אלא מדובר בקניין לעניין דיני איסור והיתר; כמו נישואין, נדרים, וכדומה. מאחר שהיא נכנסה לרשותו, הוא יכול להפר את נדריה כפי שאב יכול להפר את נדרי בִּתו בנערותה[35]

תקנות "חרם דרבנו גרשום" אוסרות על גבר לשאת יותר מאישה אחת או לגרש אישה בניגוד לרצונה. שני איסורים אלו הביאו לחיזוק מעמד האישה אך גם לקיומם של מסורבת גט ומסורב גט. במקרים מסוימים הוגבל כוח החרם, כמו במקרה של "היתר מאה רבנים" משלוש ארצות שונות. ביהדות אסיה לא התקבל החרם כלל.

קידושיןעריכה

  ערך מורחב – נישואים בהלכה

הרמב"ם, בעקבות המשנה, תופס את משמעותו המשפטית של מושג הנישואין כמערכת של מחויבויות הדדיות בין הבעל והאישה. הבעל מחויב לספק עשרה צרכים של האישה, בשיעור התלוי ביכולותיו, וזוכה בארבע הטבות ממוניות, שבכללם קבלת הכנסות האישה, לרבות תשואת כל נכסיה (מלבד נכסי צאן ברזל). בחיובי הבעל נכללים חיובי התורה – שארה כסותה ועונתה, ובנוסף מדברי חכמים: כסף הכתובה, רפואה, פדיה משבי, קבורה, ובמקרה של מות הבעל נלקחים מכספי הירושה מזונות לה ולבנותיה שממנו שלא נישאו, וניתנות זכויות יתר לבניה שממנו בירושה[36].

על פי הרמב"ם, כל אישה חייבת לבעלה במספר מלאכות, שמחלקן היא נפטרת במקרה שיש ביכולתם לרכוש שפחות. אולם גם אז, אין היא נפטרת מחמש מלאכות: טוויה, רחיצת פניו, ידיו ורגליו, מזיגת הכוס, הצעת המיטה, ולעמוד ולשמש אותו בהבאת ולקיחת דברים[37]. על פי הרמב"ם, כופים דייני בית הדין את האישה לעשות מלאכות אלו "ואפילו בשוט"[38] הראב"ד כתב באותו מקום על דברי הרמב"ם: "מעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה".

למעט החיוב בעונת האישה, סכום הכתובה המינימלי וירושת האישה, יכולים הן הבעל והן האישה להסכים, קודם הנישואין או במהלכן, לוותר על חלק מחיובי הצדדים או אף על כולם[39]. האישה גם רשאית להתנות חד-צדדית בכל שלב: "איני ניזונת ואיני עושה", ובכך להיפטר מלתת את הכנסותיה לבעלה, שמצידו יפטר מלזון אותה[40].

הלכה אחרת שקבע הרמב"ם (ורבו החולקים עליה), שמביעה את השקפתו על ההתנהגות הראויה לאישה, היא:

גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'.

משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"א

לעומת נישואין (קדושין) רגילים בהם יש צורך בהסכמת הבעל והאישה, ביבום אין צורך בהסכמת הגבר או האישה.

יחסי אישותעריכה

 
נשים חרדיות מתפללות
  ערך מורחב – יחסי אישות (הלכה)

בהלכות איסורי ביאה, העוסקות באסור ובמותר בכל הנוגע לקיום יחסי מין מצד המצוות שבין אדם למקום, הרמב"ם מתיר (ובעקבותיו הטור והרמ"א) לבעל לבעול את אשתו באיזה אופן שירצה: "אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה... ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך..."[41] עם זאת, בהלכות אישות, המגדירות את המחויבויות ההדדיות בין בעל ואישה, פוסק הרמב"ם: "ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה."[42] במסגרת הלכות דעות המכילות הדרכות והמלצות להתנהגות הראויה בחיי היהודי, אוסר הרמב"ם אפילו קיום יחסי מין במצב של הכרה חלקית, כמו שכרות או שינה, או נפש לא שלמה[43].

אישה חייבת בקיום יחסי מין עם בעלה ואם היא מסרבת בהתמדה, זכאי בעלה לגרשה ללא כתובה. במקרים בהם האשה אינה מעוניינת ביחסי מין הרמב"ם פוסק "אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי - כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה בשביה שתיבעל לשנוי לה (כלומר, לפי שאינה שבוייה לקיים יחסי מין עם מי ששנוא עליה) מאידך, הרמב"ם כתב שאסור לאישה להימנע מקיום יחסי מין או להתגרות בבעלה בעניין זה[44].

על הבעל מוטלת חובה מהתורה לקיים יחסי מין עם אשתו. חיוב זה הוא חיוב לטובתה של האישה כדי שהגבר לא ימנע מיחסי אישות ללא סיבה. הגבר מוכרח להתחייב בכתובה לקיים יחסים אלו בתדירות הנקבעת מראש על פי עיסוקיו ויכולתו וכן ברצון האישה. חיוב או מצווה זו נקראים 'עונה' מניעת קיום חובה זו לאורך זמן, אפילו מאונס, מאפשרת לאישה לדרוש מבעלה גט וכתובה[45].

סמכויות הוריותעריכה

עמוד ראשי 
להרחבה בנושא ראו: גיל הנישואים#אישה

לאב יש סמכויות לגבי ילדיו שלא בגרו. כל עוד הבת קטנה (מתחת לגיל 12) ואינה יכולה להסכים מרצונה לנישואין, הסמכות לחתנה, לפי שיקול דעתו, ניתנת לאב. סמכות השאת הבת הקטנה ניתנת גם לאם ולאחים במקרה שהאב מת, אך נישואין אלו הם מתקנת חכמים בלבד, ומשאירים לבת אפשרות למאן בעודנה קטנה, ואז הנישואין מבוטלים בלא גט. חכמים אסרו על האב להשיא את בתו בקטנותה: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר: 'בפלוני אני רוצה'" (קידושין מ"א). הרמב"ם מוסיף בפירושו למשנה שם- "כי נשואי קטנה הם דבר מכוער". עם זאת, בעלי התוספות כתבו שאיסור זה נדחה מחמת כורח הנסיבות: "ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם".


גירושיםעריכה

  ערכים מורחבים – גט, עגינות

בגירושין מעמדם של הגבר והאישה שונה. אף שבמקור תוקנה הכתובה על מנת שהגבר לא יוכל לגרש את אשתו בקלות, לפי הדין המקורי הגבר יכול לגרש את האישה בניגוד לרצונה, אומץ בהדרגה חרם דרבנו גרשום לפיו אסור לגרש אישה ללא הסכמתה ואסור לבעל לשאת אישה שנייה.

החרם הגדיל את הסימטריה במעמד הצדדים להליך הגירושין, כי כמו שהאישה אינה יכולה להתגרש ולהתחיל חייה מחדש, עד שהבעל יסכים לתת לה גט. כך גם על הגבר נאסר לקשור קשר עם נשים אחרות עד שאשתו תסכים לקבל את הגט. עם זאת, הסימטריה אינה מלאה כי חרם דרבנו גרשום אינו חמור כאיסור על ניאוף, והפרתו אינה הופכת את הצאצאים לממזרים. מהצד השני, לבעל יש חובות ממוניות כלפי אשתו עד לסיום הנישואים.

לאחר הגירושין, לאישה יש עדיפות בנושא המשמורת והמזונות, מכיוון שניתנת לה עדיפות לקבלת הילד וגם חובת המזונות על האב גדולה יותר.

חינוך ולימוד תורה לאישהעריכה

  ערך מורחב – מדרשה תורנית לנשים
 
שתי נשים צעירות לומדות בחברותא במדרשה
 
מאות תלמידות בית יעקב מתפללות ליד הכותל המערבי

במשנה[46] בן עזאי מחייב לימוד תורה לנשים, לעומת רבי אליעזר שמתנגד[47]. להלכה, נאסר לאב ללמד את בתו תורה שבעל פה, אך מותר לו ללמדה תורה שבכתב, והיא עצמה מחויבת ללמוד את הדינים הנוגעים אליה. כמו כן, אם אשה רוצה ללמוד תורה היא רשאית. בעקבות העובדה שנשים אינן מחויבות ללמוד, בעבר לא הקפידו ללמדן קרוא וכתוב באופן מסודר, דבר שנעל בפניהן שערים רבים. הנימוק באיסור לימוד תורה שבעל פה הוא בשל החשש שתוציא את הדברים לתיפלות. לדעת הרמב"ם, אסור לאב ללמד את בתו תורה, מפני שרוב הנשים יפרשו שלא כשורה את הדברים כיוון שאינן מוכשרות ללימוד[48]. הרב יהושע פלק מסיק מדברי הרמב"ם והשו"ע, שאשה שהחליטה ללמוד יצאה מכלל הרוב עליו דיבר הרמב"ם: “אבל אם למדה לעצמה, אנו רואין שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר”.

בימי הביניים הנשים היו משכילות פחות מהגברים, וביטוי לכך נותנים דבריו של הרמב"ם, אשר נהג להזכירן יחד עם עמי הארץ והקטנים[49]. עם זאת, מדבריו עולה שהיו מיעוט של נשים שלמדו תורה והיו ראויות לכך[50].

בעקבות הרמב"ם הלכו הטור והשולחן ערוך, המבאר את המושג תיפלות כדבר עבירה[51]. החפץ חיים כתב ש"המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" זה דווקא בזמנים שלפנינו, אבל כיום, שהנשים אינן משכילות פחות מהגברים, יש צורך להתאים את רמת השכלתן התורנית של בנות ישראל לרמת השכלתן הכללית[52].

נשים למדניותעריכה

במהלך ההיסטוריה היהודית, היו מקרים של נשים מיוחדות בלמדנותן שתפסו מקום של כבוד. ברוריה, שהייתה אשתו של התנא רבי מאיר, הייתה ידועה בלמדנותה ואף השתתפה בוויכוח הלכתי עם התנאים. עם זאת נחשבה ליוצאת דופן, ובסופו של דבר גם היא נזכרת כמי שנתפסה בקלקלתה למרות גדולתה התורנית. ידוע על שני מקרים של נשים ששימשו כראש ישיבה: מרים שפירא באלזס במאה ה-14, ואסנת ברזאני בכורדיסטן במאה ה-17, שירשה את מקומו של אביה אחר פטירתו[53].

בספרי הלכה שונים, הובאו דעות של נשים מלומדות, כמו הרשב"ץ בח"ג סי' ע"ח, שמביא תירוץ של רבנית לקושיית התוספות. ומהר"ר יוזפא, בנו של הגאון סמ"ע בהקדמתו לפרישה, מביא שני דינים שחידשה הרבנית אמו. מסופר שהרב יוסף חיים זוננפלד קבע שיעור עם אשתו ב'שולחן ערוך' בכל יום. וכן מסופר על החת"ם סופר, מגדולי הרבנים במאה ה-19, שלמד עם בנותיו מדרשי חז"ל[54]. בדור האחרון, התפרסמה פרופ' נחמה ליבוביץ בעקבות בקיאותה בתנ"ך ובמפרשיו.

הסרט "ינטל", בכיכובה של ברברה סטרייסנד, עוסק בהתמודדותה של אישה יהודיה עם גישת הממסד הדתי לחינוכה.

מהפכת חינוך הנשיםעריכה

אף במאה העשרים, מוסד ה"חדר" והישיבות היו שייכים לגברים בלבד. כאשר הוקמו מוסדות "בית יעקב" ללימוד בנות על ידי שרה שנירר, הם נתקלו תחילה בהתנגדות, אך גם בתמיכה מצד חוגים חרדיים, והפכו תוך פרק זמן קצר לנורמה במגזר החרדי.

ברוב בתי הספר היסודיים והתיכוניים בחינוך הממלכתי-דתי בישראל, תוכנית לימודי הקודש לבנות כוללת לימוד תנ"ך, משנה, הלכה ומחשבת ישראל, בעוד שהבנים לומדים גם תלמוד, שנחשב ליותר מעמיק וקשה להבנה. בעבר כמעט לא הייתה מסגרת לנשים שרצו לעסוק בלימודי תלמוד והלכה במסגרת דתית, גם הרבה לאחר שלימודי תלמוד באוניברסיטה היו פתוחים עבורן. מהפכת המדרשות לנשים, שהחלה בציבור הדתי-לאומי בשנות השבעים עם הקמת מדרשת לינדנבאום, יצרה לראשונה מסגרות כאלה. בית הספר פלך בירושלים היה מחלוצי שילוב לימודי הגמרא בתוכנית הלימודים לבנות, וכיום ישנם אולפנות ותיכונים נוספים המצטרפים למגמה זו.

זכות לקנייןעריכה

על פי התלמוד הבעל חייב לפרנס את אשתו, אך מאידך מחזיק ברכושה וקובע כיצד להשתמש בו. רכוש האישה מלפני נישואיה נותר שלה, ואילו הרווחים מהקרן של אותו רכוש שייכים לבעלה וכן משכורת האישה שייכת לבעלה. זהו סדר שנקבע לטובת האישה, וביכולתה לוותר עליו ולא למסור לבעלה את משכורתה ומעשי ידיה, ובמקביל בעלה לא יהיה חייב לפרנס אותה ('איני ניזונת ואיני עושה').

כאמור בתקופת התנ"ך בנים בלבד היו יורשים את נחלת האב או את רכושו, אך במקרה שמת האב ללא בנים, כמקרה בנות צלפחד, הבנות היו יורשות את אביהן[9]. אישה אינה יורשת כלל את בעלה וילדיה. מתקנת חכמים, כאשר אב המשפחה נפטר, הבנות מקבלות מהירושה קצבת קיום עד לנישואיהן[55]. במקרה של בת רווקה מחויבים אחיה לספק את כל צרכיה מתוך העיזבון, עד לחתונתה, כולל נדוניה. החובה לדאוג לפרנסת הבנות ולצרכיהן קודמת לדאגה לפרנסת הבנים ולחלוקת הירושה בין הבנים. במקרה של ירושה קטנה, היא משמשת לפרנסת הבנות והבנים נאלצים לדאוג לעצמם, גם אם יצטרכו לקבץ נדבות.

בעת החדשה הונהג ביהדות אשכנז להקנות לבת מחצית מירושתו של בן זכר, באמצעות שטר חצי זכר, וכן שהבעל והאישה יתחייבו לנהל את רכושם באופן שוויוני[56].

בחלק מהקבוצות החרדיות, במיוחד הליטאית בישראל, לומדים הגברים שנים רבות בכולל ואינם עובדים, בעוד שנשותיהן, בעיקר בצעירותן, נושאות בעיקר עול פרנסת המשפחה. בציונות הדתית הנוהג נפוץ פחות.

זכות בחירהעריכה

באופן היסטורי, וכמו בשאר התרבויות, לנשים לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר לגופים ציבוריים ייצוגיים. בתקופת הדיונים על הקמת מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר הכיבוש הבריטי, התעוררה מחלוקת בשאלת זכות הבחירה לנשים, נושא שהיה במחלוקת באותה תקופה גם במדינות דמוקרטיות רבות - בבריטניה עצמה הוענקה הזכות לנשים בהדרגה בתקופה זו, בין 1918 ל-1928. האספה שהתקיימה ביולי הסכימה על פשרה, לפיה נשים יורשו לבחור אך לא להיבחר, אולם באספה נוספת שנערכה בדצמבר הוחלט על שוויון זכויות פוליטי לנשים ואף נבחרה אישה לוועד הזמני. מתנגדי ההחלטה איימו בהקמת מוסדות ייצוגיים נפרדים שהיו עשויים לזכות לתמיכת רוב היישוב היהודי. הבחירות עצמן נדחו שוב ושוב. ועידת המזרחי באמסטרדם החליטה להשתתף בבחירות, חרף התנגדות רבנים רבים. הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של כנסת ישראל היו בשנת 1920. באפריל הן נערכו בכל הארץ, אך בירושלים הן נדחו על רקע החשש מהחרמתן, והתקיימו במאי כשהן כוללות שני סוגי קלפיות, קלפי "כשרה" וקלפי רגילה. בקלפיות הכשרות הצביעו גברים בלבד וקולם נספר פעמיים - גם עבור הנשים. בבחירות אלו התמודדו נשים הן ברשימות נפרדות והן ברשימות מעורבות וזכו לראשונה לכוח פוליטי רשמי. ב-1926 התקיימו הבחירות לאספת הנבחרים השנייה על בסיס שוויון זכויות מלא, ובמושב הראשון של אספת הנבחרים החדשה הוכרז רשמית על שוויון זכויות לנשים בכל התחומים[57].

בפולמוס זה התבטאו רבנים רבים נגד מתן זכות בחירה לנשים, ובראשם הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי והרב קוק. נימוקיו של הרב קוק הסתמכו על שיקולים הלכתיים, לאומיים ומוסריים. הוא גרס שהמסורת משקפת נורמה שלפיה יש למנוע עירוב בין נשים לגברים באספות ציבוריות, וכן שעשייה ציבורית נועדה לגברים בלבד. לאומית, הוא גרס שרוח האומה משתקפת בתנ"ך, שהציונות נסמכת עליו בתובעה זכות לחידוש חייה הלאומיים בארץ ישראל, וחידוש זכות בחירה לנשים יחזק את טענת מתנגדי הציונות שהיהדות התנתקה ממורשתה. מוסרית, הוא טען שהפוליטיקה 'רקובה' ועירוב נשים בה יעכב את מימוש האידיאל של חברה שבה יחסי אנוש תקינים[58][59][60]. בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, ציין כי שני רבנים אלה ורוב האחרים לא השתמשו במילה "אסור" אלא ב"לא ראוי" וכדומה. לאחר מאבק ממושך, ואחרי שעמדתם לא התקבלה וניתנה זכות בחירה לנשים, גם הפוסקים שהתנגדו לנתינתה תמכו בכך שנשים יממשו אותה כמו הגברים[59].

לעומתם, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה נשיא תנועת המזרחי ובהמשך הרב הספרדי הראשי לארץ ישראל, והרב חיים הירשנזון צידדו לכתחילה בזכות בחירה לנשים, ואף בזכותן להיות נציגות נבחרות.[61] כך כתבו בהמשך רבנים דתיים לאומיים בולטים נוספים, כדוגמת הרב יעקב אריאל[62] והרב זלמן מלמד[63]. תומכי זכות הבחירה לנשים טענו כי בדמוקרטיה אין איסור שררה לנשים מפני שהציבור מקבל אותן בהסכמה ושחשש לפריצות אינו קיים בחברה מתוקנת[64].

שירות צבאי והשתתפות בלחימהעריכה

 
חיילת צה"ל

חז"ל פסקו שאישה לא תישא כלי נשק[65] ולא תשתתף במלחמה, מפני שאין דרכה בכך[66], אלא אם כן מדובר במלחמת מצווה[67]. המשנה קובעת שבמלחמת מצווה[68] יוצאים "חתן מחדרו וכלה מחופתה". רוב הפוסקים הבינו שכלות מסייעות באופן לוגיסטי, ויש שפירשו שיוצאות לקרב[69], אך ב"מלחמת רשות" מוסכם על כולם שאין לאישה לצאת למלחמה.

רוב הרבנים אוסרים על גיוס בנות לצה"ל על פי התפיסה המבוטאת במאמר חז"ל בתלמוד: "איש דרכו לכבוש ואין אישה דרכה לכבוש"[70]. כלי נשק מוגדרים בהלכה כלבוש גברי ואסור לאשה ללבוש לבוש גברי, כפי שלאיש אסור ללבוש לבוש נשי. לכך מתווספות בעיות הכרוכות בשירות עם גברים, כגון ייחוד, קלות ראש עם נשים, שיחות חיבה בין גברים לנשים ועוד.

מיעוט של רבנים מהציבור הדתי לאומי, כגון רבני בית הלל, מתיר לבנות ללכת לצבא[71]. הרב שלמה גורן התיר לנשים מסוימות להתגייס. בעשור השני של המאה ה-21 הוקם ארגון "אלומה", במטרה לעזור למתגייסות דתיות לעבור את השירות הצבאי תוך שמירת תורה ומצוות והוקמה מכינה קדם צבאית לבנות דתיות בשם צהלי. בכל אופן בציונות הדתית מופנות הבנות בעיקר לשירות לאומי. רבני הציבור החרדי אוסרים באופן גורף גם שירות לאומי.

מתן עדות בבית דיןעריכה

על פי ההלכה אישה איננה יכולה לתת עדות קבילה בבית דין רבני, בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות[72], מלבד במקרים מסוימים. יש הטוענים כי הנימוק ההלכתי הרווח אינו תולה דבר זה בחוסר אמינותה של האישה, שהרי לגבי איסורי עריות, הנחשבים חמורים יותר, היא נאמנת[73].

נשים בתפקידי הנהגה פוליטיתעריכה

 
שירת דבורה. דבורה הנביאה היא שופטת שהוזכרה בתנ"ך. ציור של גוסטב דורה

תפקידי שיפוט ודיינותעריכה

המקור ההלכתי הקדום היחיד המתייחס לשפיטה ודיינות ישירות הוא התלמוד הירושלמי שקובע שאישה איננה רשאית לדון כשם שאיננה רשאית להעיד. רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך פסק כך[74], בעקבות ה"טור" והרמב"ם, שאישה פסולה לדון. פסוקי ספר שופטים על דבורה הנביאה על הפסוק: "ויעלו אליה בני ישראל למשפט"[75], הוסברו על ידי הטור בעקבות הרמב"ן, שדבורה שימשה כיועצת ולימדה את שופטי ישראל[76]. מאידך, הרמב"ן פירש שהייתה שופטת של ממש, על פי ההלכה שגם פסולים יכולים לדון במקרה שבעלי הדין הסכימו לכך שתדון אותם (שבועות לה א). ואכן כל הפוסקים הסכימו שאישה יכולה לדון כאשר בעלי הדין מסכימים לכך. התוספות בבבא קמא שם סובר שניתן ללמוד מהכלל שאישה כשרה לדון גם ללא הסכמה, אולם רק מעטים פסקו כמוהו: לפי הרב עוזיאל אישה יכולה לשמש כשופטת כאשר נבחרה על ידי הציבור, מדין "קבלוה עליהם"[77]. והרב חיים דוד הלוי פסק בדעת מיעוט, על פי התוספות, שאישה יכולה לשפוט.

למעשה לא נסמכה אף אישה לדיינות.

בתפקיד פוליטיעריכה

 
גולדה מאיר הייתה האישה הראשונה והיחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל

שום תשים עליך מלך – ולא מלכה. מלמד שאין מעידין אישה במלכות וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהן אלא איש.

מדרש תנאים (המדרש הגדול), וכן ברמב"ם[78].

.

בקטע מהספרי שלא נזכר בתלמוד, נקבע כי אישה איננה יכולה להתמנות למלוכה. הרמב"ם פסק זאת להלכה וחידש שדין זה מתייחס לכל תפקיד הנהגתי שיש בו שררה ואחריות. דין זה לא נמצא בשום ספר הלכתי ידוע אחר ורוב הראשונים חלוקים על הרמב"ם בנקודה זו. ספרי ההלכה המקובלים האחרים מציינים רק איסור על כהונה כדיינות. כאשר התמנתה גולדה מאיר לראשות ממשלת ישראל, אמר ח"כ יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל בכנסת: "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים".

המפלגות החרדיות מתנגדות להצבת נשים מטעמן בכנסת בשל נימוקים הלכתיים וטעמי צניעות. בשנת 2012 הקימו מספר נשים חרדיות את קבוצת "לא נבחרות - לא בוחרות" שפועלת לשילוב נשים חרדיות כחברות כנסת[79]. הקבוצה הריצה בבחירות לכנסת ה-20, בשנת 2015, את מפלגת ובזכותן, שקיבלה כ-1,800 קולות, מתוכם כ-400 מריכוזים חרדיים.

בציבור הציוני-דתי מאפשרים לאישה לכהן כחברת הכנסת, ראש עירייה וכדומה[80], אם כי לא לתפקידי רבנות ודיינות.

צניעות האישה וכבוד הציבורעריכה

 
ברכות השחר בסידור פרטי מ-1471 מאת אברהם פריצול, שהוזמן על ידי אלמנה. הברכות מותאמות לאישה ובניסוח ייחודי: "שעשיתני אישה ולא איש" ועוד.

צניעותעריכה

  ערך מורחב – צניעות (יהדות)

אף שגברים ונשים כאחד נדרשים ללכת בצניעות ללא הדגשת הגוף והמיניות, ההלכה מקפידה יותר על גברים באיסורים הקשורים בראיית נשים (איסור הסתכלות בערווה) ובשמיעתן (קול באישה ערווה), בשל הגירוי המיני והאיסורים העלולים להיגרם מכך ומאידך מקפידה יותר על נשים בלבושן והנהגתן בפני גברים במטרה לשמור על צניעותן.

ההלכה עוסקת בהרחבה באופי בגדי הנשים הנחשבים צנועים ואוסרת שירת סולו או ריקוד של נשים בפני גברים. ישנן קבוצות בציבור החרדי שבהן מקובל כי אישה אינה מדברת בפני ציבור גברים. חז"ל פסקו שאישה לא תהיה מורה לילדים קטנים[81] כדי שלא תגיע למפגש עם אבותיהם של התלמידים באופן שעלול להוביל לפריצות. איסור זה חל אף על גבר, אך רק אם הוא רווק.

תפילה וקריאה בתורהעריכה

  ערך מורחב – תפילת נשים ביהדות

נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן ולפי דעה שלא נפסקה להלכה נאסר עליהן להניח תפילין. תוספות כותבים שהטעם לדעה זו הוא שתפילין מחייבים גוף נקי ונשים אינן "זריזות ליזהר" בניקיון גופן[82]. עם זאת, בספרות חז"ל מסופר על מיכל בת שאול שהניחה תפילין ולא מיחו חכמים בידה[83]. מכיוון שנשים פטורות מתפילה, אישה גם אינה יכולה לשמש כחזנית ולהוציא גברים ידי חובת תפילות שהיא עצמה פטורה מהן.

בשל "כבוד הציבור" אישה איננה יכולה לעלות לתורה[84], כפי שנכתב במסכת מגילה: "תנו רבנן: הכל עולין למניין שבעה ואפילו קטן ואפילו אישה, אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור." (בבלי, מגילה כג א) כמו כן, גברים ונשים אינם מצטרפים למניין הנדרש לזימון על מנת למנוע קרבה של פריצות בין הגברים לנשים[85].

בברכות השחר שבתפילת שחרית, הגבר מברך לאחר הברכות "ברוך שלא עשני גוי" ו"ברוך שלא עשני עבד", גם "ברוך שלא עשני אישה", בעוד האישה מברכת: "ברוך שלא עשני גויה", "ברוך שלא עשני שפחה" ו"ברוך שעשני כרצונו". פרשנות מקובלת היא כי המצוות היתרות המוטלות על הגבר היא הסיבה לברכות אלו. ראיה לכך ניתן למצוא בתוספתא במסכת ברכות, שהוא אחד המקורות לברכה זו[86], שם רבי יהודה מציע לראשונה את הברכות:

שלש ברכות צריך לברך בכל יום: ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אישה, [ברוך] שלא עשני בור. גוי – כל הגוים כאין נגדו, אישה – אין אישה חייבת במצות.

היחס לאלימות נגד נשיםעריכה

אלימות נגד נשים היא תופעה חברתית הכוללת אלימות פיזית, אלימות מילולית, התעללות נפשית, תקיפה מינית ועוד.

בתנ"ך אין מקרים של הכאת אישה בידי בעלה. עם זאת, בפרשת פילגש בגבעה גבר שחשש לחייו הציע להמון את פילגשו כקורבן חלופי. ההמון המתעלל נענש בחומרה. יפתח הגלעדי הקריב את בתו היחידה לעולה עקב נדר שנדר לה'. חז"ל גינו את יפתח, ואמרו שהיה רשאי יפתח להתיר את נדרו משום שלא התכוון להקריב אדם כאשר נדר את נדר, ומתייחסים לפרשת בת יפתח כאל דוגמה לחוסר שיקול דעת. בתלמוד ובמקורות מאוחרים יותר תועדו מקרי אלימות פיזית כנגד נשים. מתועדים גם מקרים של רצח נשים בידי בעליהן[87].

לפי ההלכה, החובל באדם אחר, חייב לפצותו. דין זה חל גם על פגיעה בנשים. בספרות הרבנית יש גילויי סלידה מבעלים אלימים ובתקופות שונות תוקנו תקנות מיוחדות למניעת אלימות זו, הן בדיני משפחה, הן במישור המשפט הפלילי והן במישור האזרחי[87].

מעמד האישה בזרמים היהודיים בימינועריכה

 
אישה מתפללת בתפילה של נשות הכותל.

ביהדות האורתודוקסיתעריכה

ביהדות האורתודוקסית, בהמשך להלכה ולמנהג שהתפתחו במשך אלפי שנים, מיועדים לאישה תפקידים שונים מתפקידיו של האיש. תפילות ואירועים נוספים מתקיימים בהפרדה מגדרית על מנת למנוע הסחת דעת וקלות ראש. האישה אינה חייבת בתפילה במניין, ונוכחות נשים בבתי הכנסת נמוכה יותר מזו של גברים. חוסר הסימטריה בין מקום הגברים למקום הנשים בתפילה מודגם בעזרת הנשים בבתי הכנסת.

בשלהי המאה העשרים החלה בישראל פעילות של פמיניזם דתי (בעיקר בקרב הציבור הדתי-לאומי) במסגרת היהדות האורתודוקסית במטרה להביא לשינוי במעמד האישה ביהדות האורתודוקסית. דוגמה לכך היא התנועה הדתית-פמיניסטית "קולך".

ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמיתעריכה

במחצית השנייה של המאה ה-20 חל שינוי גדול במעמד האישה בקרב הזרמים הלא-אורתודוקסיים. ביהדות הקונסרבטיבית וביהדות הרפורמית נוטלות נשים חלק במגוון פעילויות שאסורות או אינן מקובלות בדרך-כלל ביהדות האורתודוקסית כמו: להיות חלק ממניין, לעלות לתורה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, להיות חזנית (שליחת ציבור) וקוראת בתורה (בעלת קורא). בארצות הברית הונהגה בקרב הרפורמים ישיבה מעורבת (או "משפחתית") בבית הכנסת כבר בשנות ה-50 של המאה ה-19, אם כי גם הקיצוניים ביותר מבין חברי הזרם בגרמניה שמרו על עזרת הנשים עד מלחמת העולם השנייה. התפתחות ההתייחסות השיוונית לנשים בהמשך ליוותה את התפתחות הפמיניזם בחברה הכללית.

נשים ראשונות הוסמכו לרבנות בשנות ה-70 של המאה ה-20. כיום נשים משמשות כרבות בכל הזרמים הלא-אורתודוקסיים, ובכלל זה הן משיאות זוגות, ובזרמים שבהם הדבר מקובל, פוסקות הלכה.

ביהדות הקראיתעריכה

  ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות הקראית

ביהדות הקראית, זרם המסתמך על המקרא בלבד, נשים נחשבו כשוות לגברים מבחינת הזכויות והחובות הדתיות, וחכמי הקראים הביעו יחס חיובי לנשים. אמנם ישנן מצוות בתורה שמיועדות רק לגברים ואחרות שמיועדות רק לנשים, אך בנוגע לכל שאר המצוות מעמדן שווה לגברים.

מובן שכל הנושאים הנוגעים ליחס השונה לנשים ולגברים במקרא תקפים עד ימינו ביהדות הקראית, משום שמקורם בפשט של התורה. הקראים חידשו בדורות האחרונים הלכה שלפיה בית דין יכול לתת גט במקום הבעל במקרים מסוימים של עגינות.

הקראים מחמירים בדיני טהרה, לנשים ולגברים כאחד, והטמאים אוכלים בשולחן נפרד וצריכים לשמור על בידול ולא להיכנס לבית הכנסת. עיקרון אחיד זה מקשה במיוחד על האישה, שמדי חודש יש לה טומאת נידה הנמשכת שבעה ימים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

הגות והלכהעריכה

מחקריםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 וילך מנוח אחרי אשתו – מקום האישה בחברה המקראית, באתר דעת
  2. ^ Carol Meyers (28 באוגוסט 2001), Women in Scripture: A Dictionary of Named and Unnamed Women in the Bible, the Apocryphal/Deuterocanonical Books, and the New Testament, Eerdmans Publishing Company, עמ' 38, ISBN 978-0-8028-4962-5 
  3. ^ "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְקֹוָק בֵּינִי וּבֵינֶיךָ:" (ספר בראשית, פרק ט"ז, פסוק ה')
    "וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים:" (ספר שמואל ב', פרק ו', פסוק כ')
  4. ^ ספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז
  5. ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק י"ז.
  6. ^ שולחן ערוך חלק אבן העזר סימן א' סעיפים ט' וי'.
  7. ^ ספר במדבר, פרק ה', פסוק י"ב והלאה.
  8. ^ בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר "כי מצא בה ערות דבר" ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו משנה, גיטין, ט, י.
  9. ^ 9.0 9.1 ספר במדבר, פרק כ"ז, פסוק ח'.
  10. ^ ספר במדבר, פרק ל', פסוקים ד'-י"ז
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, פרק אחד עשר דפים עט-פב
  12. ^ ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים י"ג-כ"א
  13. ^ ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק ט'
  14. ^ ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ד
  15. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוקים א'-ח'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד א'
  17. ^ ראו למשל דו פרצופין – הרהורים בדבר מעמד האישה וחינוך הבת, מאת הרב שי פירון. ובעין אי"ה פירש הראי"ה קוק, שהמחלוקת היא על היחס בין השכל לבין "הרגש המיוחד לאשה".(הקישור אינו פעיל, 1.2.2019)
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ה, עמוד א' ועוד
  19. ^ ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה, מצווה מג, מצווה מד, מצווה קסו.
  20. ^ ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס"ח, ואמרה דומה בגמרא, תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א, עמוד ב': "דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א, עמוד ב'
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ז, עמוד א'
  23. ^ פרק א משנה ה.
  24. ^ מסכת דרך ארץ רבה, פרק ראשון
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ', עמוד א'
  26. ^ פרק ב משנה ז
  27. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'
  28. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף מ"ה, עמוד ב'
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג, עמוד ב'. וכן מסופר שם שאשתו של ר' חייא ציערה אותו רבות, ומלבד הבלגתו, הוא נהג בה כבוד יתר על המידה.
  31. ^ "אמר רב נחמן: מנוח עם הארץ היה שנאמר (שופטים יג, יא) 'ויקם וילך מנוח אחרי אשתו'...אחרי דבריה ועצתה" (בבלי, ערובין יח ב)
  32. ^ "ואמר רב כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם" (בבלי, בבא מציעא נט א)
  33. ^ ממשנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יט
  34. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ז, שו"ע אבן העזר סימן קט"ו
  35. ^ ספי מרקוס, מעמד האישה במערכת הנישואין, אסיף
  36. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרקים יא–יג
  37. ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק כ"א הלכה ז'
  38. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י'
  39. ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ב הלכה ו'
  40. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י"ב, הלכה ד'
  41. ^ רמב"ם יד החזקה - הלכות איסורי ביאה כ"א ט'.
  42. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ז
  43. ^ "ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנין, ולא עצבנין; ולא אחד מהן. ולא תהיה ישנה; ולא יאנוס אותה, והיא אינה רוצה--אלא ברצון שניהם, ובשמחתן. יספר מעט וישחק עימה מעט, כדי שתתיישב נפשה"; משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות דעות, פרק ה', הלכה י"ח
  44. ^ "וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה"; משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ח
  45. ^ "עונה האמורה בתורה--לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו." ... "יש לאישה לעכב על בעלה, שלא ייצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה, ולא ייצא אלא ברשותה; וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה, למלאכה שעונתה רחוקה" ... "אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה - עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות, כ"א, י'). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול--ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא: שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה." משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י"ד, הלכה א', משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ג', הלכה ט'
  46. ^ משנה סוטה ג ד
  47. ^ רבי אליעזר אומר "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", ובתלמוד הירושלמי רבי אליעזר מוסיף: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים"
  48. ^ "שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות". (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק א' הלכה י"ג). במחלוקת במשנה בסוטה, הרמב"ם אינו מקבל את דעתו של בן עזאי אלא דווקא את דעתו של רבי אליעזר. השולחן ערוך פסק כרמב"ם.
  49. ^ "ואין עובד את ה' על דרך זו, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה." (משנה תורה, הלכות תשובה, י', ב')
  50. ^ אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטותה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות." משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה י"ג
  51. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף ו'
  52. ^ ליקוטי הלכות, סוטה, כא
  53. ^ שלמה אשכנזי, שתי נשים ששימשו ראשי ישיבה, בתוך דור דור ומנהגיו, תל אביב: דון, תשל"ז, עמ' 204–205.
  54. ^ הרב שי פירון, ‏המשך – תלמוד תורה לנשים, באתר כיפה, 14 בינואר 2004
  55. ^ חובות וזכויות בנישואין, אתר דעת
  56. ^ תנאי האירוסין והנישואין שנדפסו בספר נחלת שבעה. ראו: אבישלום וסטרייך, "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא - כבר היה לעֹלמים", פורסם בצהר מא', תשע"ז
  57. ^ חגי בועז, "זכות הבחירה לנשים בתקופת היישוב"
  58. ^ פרופ' צבי זוהר, "האירו פני המזרח: הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון", עמ' 239
  59. ^ 59.0 59.1 הרב דב ליאור, הצבעת נשים בבחירות, תשובה באתר "ישיבה".
  60. ^ הרב אליעזר מלמד, נשים בתפקידים ציבוריים, באתר ערוץ 7.
  61. ^ יחזקאל כהן, "המחלוקת בין הרבנים קוק ועוזיאל זצ"ל על מתן זכות בחירה לנשים", הגות ה', עמ' 83–95, ירושלים, התשמ"ג
    הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל: מפסקיו - לנשים זכות לבחור ולהיבחר, באתר משרד החינוך - האגף לתרבות תורנית
  62. ^ "האישה בעידן המודרני לאור ההלכה, מתוך "טללי אורות" יג', תשס"ז(הקישור אינו פעיל, 23 בנובמבר 2017)
  63. ^ תשובה באתר "ישיבה"
  64. ^ הרב פרופ' אריה אברהם פרימר, נשים בתפקידים ציבוריים בתקופה המודרנית
  65. ^ "לא יהיה כלי גבר על אישה.... ר' אליעזר בן יעקב אומר שלא תלבש אישה כלי זיין ותצא למלחמה" – ספרי פרשת תצא פסקה ט"ז, תלמוד בבלי מסכת נזיר נט א.
  66. ^ "וכבשוה אמר רחמנא איש דדרכו לכבש – אין, אישה דאין דרכה לכבש – לא (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ה, עמוד א')
  67. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ז', תוספתא מסכת סוטה ז', ט"ו, תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ח', הלכה י', תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י', עמוד א', משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ז', הלכה ד'
  68. ^ מלחמת מצווה מוגדרת ברמב"ם: מלחמת שבעת עממים, מלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר הבא עליהם. (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה א').
  69. ^ ראו מלחמת מצווה
  70. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ה, עמוד ב'.
  71. ^ שירות משמעותי לנשים בשירות לאומי ובצה"ל – חוות דעת רבני בית הלל, באתר בית הלל
  72. ^ בבלי, שבועות ל' ע"א, בבא קמא פ"ח ע"א.
  73. ^ ראו: עדות אישה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"; גרשון הולצר, ‏עדות אישה במשפט העברי, באתר "דעת"; מדוע אישה פסולה לעדות, אתר כיפה
  74. ^ נדה מט ע"ב, שולחן ערוך חושן משפט ז' ד'.
  75. ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ה'
  76. ^ חושן משפט סימן ז.
  77. ^ משפטי עוזיאל, חושן משפט סימן ה'.
  78. ^ הלכות מלכים פרק א הלכה ה
  79. ^ קובי נחשוני, חרדיות נגד חרדים: לא נבחרות - לא בוחרות, ynet, 19.12.12
  80. ^ כאשר נשאל הרב אברהם שפירא לגבי התמודדותה של דניאלה וייס לראשות מועצה מקומית קדומים, פסק שיש לבחור במועמד המתאים ביותר לתפקיד (בשבע, כ"ט בתשרי ה'תשס"ח עמ' 11).
  81. ^ "ולא תלמד אישה סופרים" (משנה קידושין ד יג)
  82. ^ "ונראה לפרש דטעמא למ"ד דלא הוי רשות משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר" – תוספות עירובין צו א.
  83. ^ בבלי עירובין צו א. המקרה מובא כמקרה קצה. ובנוסף ישנם כמה מקורות כמו פסיקתא רבתי פכ"ב שסוברים כי חכמים מיחו.
  84. ^ בבלי, מגילה כג א, רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים יב יז, "וכן בקריאת מגילה" ערוך השולחן אורח חיים תרפט
  85. ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן קצט סעיף ו, הטעם מובא במשנה ברורה.
  86. ^ מסכת ברכות, ו' כ"ג
  87. ^ 87.0 87.1 ד"ר מרדכי פרישטיק, אלימות נגד נשים ביהדות, כתב העת "חברה ורווחה", משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, 1990
  88. ^ ביקורת: אורי פז, נשים ביהדות: לא מה שחשבתם, באתר "האייל הקורא"
  89. ^ ביקורת: ירון בן-נאה, ‏על נשים וחקר נשים, קתדרה 102, טבת תשס"ב, עמ' 197-191

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.