עמנואל שפר (קצין אס אס)

משפטן גרמני

ד"ר עמנואל שפרגרמנית: Emanuel Schäfer; ‏20 באפריל 1900, הלוצ'ין, פרובינציית שלזיה, הקיסרות הגרמנית4 בדצמבר 1974, קלן, גרמניה המערבית) היה קצין אס אס בדרגת אוברפיהרר בגרמניה הנאצית, פושע מלחמה אשר בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה היה מפקד הגסטפו בקטוביץ, בקלן, ובהמשך מפקד משטרת הביטחון והאס דה בסרביה, ונמנה עם האחראים להשמדת יהדות סרביה ובתוכה יהדות בלגרד. לאחר המלחמה הואשם בגרמניה באחריות לרציחתם של יהודים. הוא הורשע רק בסיוע לרצח בשל חוסר בראיות, נידון לשש וחצי שנות מאסר, וב-1956 שוחרר בשחרור מוקדם.[1]

עמנואל שפר
Emanuel Schäfer
עמנואל שפר
עמנואל שפר
עמנואל שפר
לידה 20 באפריל 1900
הלוצ'ין(אנ'), פרובינציית שלזיה, הקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית
פטירה 4 בדצמבר 1974 (בגיל 74)
קלן, גרמניה המערבית גרמניה המערביתגרמניה המערבית
מדינה גרמניה המערבית, גרמניה הנאצית, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות אס אסאס אס אס אס
תקופת הפעילות 19331945 (כ־12 שנים)
דרגה אוברפיהרר (אס אס) אוברפיהרר
תפקידים בשירות
מפקד איינזצגרופן 2 בעת הפלישה לפולין (ספטמבר 1939 - אוקטובר 1939)
מפקד הגסטפו בקטוביץ (אוקטובר 1939-אוקטובר 1940)
מפקד הגסטפו בקלן (אוקטובר 1941 - ינואר 1942)
מפקד משטרת הביטחון והאס דה בסרביה הכבושה (ינואר 1942 - אוקטובר 1944).
מפקד משטרת הביטחון והאס דה בטריאסטה (ינואר 1945 - מאי 1945)
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
עיטורים
צלב הברזל דרגה ראשונה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייו עריכה

ראשית חייו עריכה

עמנואל שפר נולד בעיר הלוצ'ין (בשטחי צ'כיה המודרנית) ורכש השכלה תיכונית בריבניק. ב-1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, גויס לצבא הקיסרות הגרמנית והוצב בתפקיד מטה ביחידת ארטילריה. ב-1919, לאחר תום המלחמה, שב לריבניק, הצטרף למשמר הגבול הגרמני ובו שירת עד 1922. במקביל, ב-1920 החל בלימודי משפטים באוניברסיטת ורוצלב וב-1925 רכש דוקטורט במשפטים. בשנים 1925–1928 היה חבר בארגון קסדת הפלדה. ב-1926 התגייס למשטרת פוטסדם ובהמשך עבר קורס קציני משטרה וקורס פיקוד ומטה משטרתי. ב-1933 מונה למפקד הגסטפו במשטרת ורוצלב, וב-1934 מונה למפקד הגסטפו באופולה.[2]

מלחמת העולם השנייה עריכה

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, פיקד שפר על יחידת איינזצגרופן 2 שהתלוותה לוורמאכט בעת הפלישה. באוקטובר 1939 מונה למפקד הגסטפו בקטוביץ וכיהן בתפקידו במשך שנה. בהמשך מונה למפקד משטרת הביטחון בקלן. ב-21 באוקטובר 1941 פיקד אישית על האקציה הראשונה שנערכה בקלן במסגרתה נעצרו כ-3,000 מיהודי העיר וגורשו לגטו לודז'. בינואר 1942 מונה למפקד משטרת הביטחון והאס דה באזור סרביה אשר ביוגוסלביה הכבושה, אזור שנותר בחזקת הגרמנים לאחר חלוקת הממלכה בין מדינות הציר. הוא החליף את וילהלם פוקס, שהועבר מתפקידו. בשלהי פברואר קיבל שפר מברק מהיינריך מילר, ראש הגסטפו, על הגעתה של משאית הגז לבלגרד. שפר זימן אליו את הרברט אנדורפר, מפקד מחנה הריכוז וההשמדה סיימישטה, עדכן אותו על הגעת המשאית ותכליתה, והנחה אותו להשתמש בה אך ורק להריגת יהודים. ב-8 ביוני 1942 עדכן שפר על חיסולה של הבעיה היהודית בסרביה והתרברב שבלגרד היא העיר הגדולה היחידה באירופה שהפכה ליודנפריי. ב-9 ביוני 1942 דיווח שפר למשרד הראשי לביטחון הרייך על סיום המשימה בבלגרד ועל החזרת משאית הגז לברלין.[3][1]

באוקטובר 1944, עם שחרור בלגרד על ידי כוחות הפרטיזנים של טיטו, עזב שפר את העיר וסיים את תפקידו. בינואר 1945 מונה למפקד משטרת הביטחון והאס דה בטריאסטה. בראשית מאי 1945 עזב את טריאסטה לקלגנפורט ושם אימץ זהות בדויה של איש ורמאכט בשם ד"ר שלייפר. הוא נפל בשבי הצבא האמריקני ושוחרר לאחר זמן קצר.

לאחר המלחמה עריכה

שפר מצא מסתור בבית מזכירתו לשעבר בבילפלד. באפריל 1951 עלה בידי המשטרה הגרמנית לעצור אותו. הרשויות בפולין, בברית המועצות וביוגוסלביה ביקשו את הסגרתו. הוא הועמד לדין בבית משפט מקומי בבילפלד, וב-20 ביוני 1951 הורשע ונגזרו עליו שנה ותשעה חודשי מאסר. בפברואר 1953 השתחרר מהכלא. ב-6 ביולי 1952 הועמד לדין בבית משפט פדרלי בקלן על פשעי מלחמה ועל חלקו ברצח יהודים בסרביה. ב-23 ביוני 1953 הורשע בסיוע לרצח בבלגרד ונידון לשש וחצי שנות מאסר. בית המשפט הפדרלי הגרמני ציין כי לא נמצאו די עדויות כדי להרשיעו ברצח, אלא רק בסיוע לו. בשלהי 1956 שוחרר מהכלא בשחרור מוקדם. עמנואל שפר מת ב-1974 בקלן והוא בן 74.[2][1]

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא עמנואל שפר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 ג'ני לבל, עד הפתרון הסופי, היהודים בבלגראד 1541–1942, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמודים 323, 328-327, 336-335.
  2. ^ 1 2 עמנואל שפר, באתר www.redcap70.net (באנגלית).
  3. ^ מנחם שלח (עורך), תולדות השואה - יוגוסלביה, הוצאת יד ושם, ירושלים, 1990, עמודים 125-122.