פאול גיסלר
פול גיסלר (15 ביוני 1895 – 8 במאי 1945) היה נאצי ממייסדי האס אה בזיגן שכיהן כשר הפנים של בוואריה בדרגת אובר-גרופנפיהרר בתקופת הרייך השלישי. הוא היה אחראי למספר פעולות ברוטליות, כולל הריגת מתנגדי המשטר בדרום גרמניה. גיסלר נכלל בצוואה הפוליטית של היטלר כשר הפנים, מחליף את היינריך הימלר, בממשלה הקצרה של גבלס. הוא התאבד יחד עם אשתו בימים האחרונים של המלחמה באירופה.
 | |
| לידה |
15 ביוני 1895 זיגן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| התאבד |
8 במאי 1945 (בגיל 49) בישופויסן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
 גרמניה הנאצית |
| השכלה |
Darmstadt University of Applied Sciences |
| תפקיד |
|
| מפלגה |
המפלגה הנאצית, מפלגת העם הלאומית הגרמנית |
| השקפה דתית |
לותרניזם |
| פרסים והוקרה | |
  | |
חיים מוקדמים
עריכהפול גיסלר נולד בזיגן, בנם של אדריכל. אחיו הצעיר, הרמן גיסלר, היה גם הוא אדריכל שזכה להערכתו של אדולף היטלר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוא התגייס לצבא המלכותי הפרוסי ושובץ לגדוד של רגימנט רגלי המשמר הראשון. הוא הגיע לדרגת לוטננט של מילואים, שירת כמפקד מחלקה ופלוגה של יחידת מוקשים יבשתית. הועבר לרגימנט המשמר השני ב-1918, נפצע מספר פעמים וזכה בעיטורי צלב הברזל מדרגה ראשונה ושנייה. לאחר שחרורו מהשירות הצבאי בסוף המלחמה, הצטרף לארגון הוותיקים הפרו-ימני, דר שטאלהלם. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת דארמשטדט ובאוניברסיטה הטכנית של דארמשטדט עד 1921, והפך לאדריכל עצמאי בזיגן בין השנים 1922 ל-1933.[1]
אס אה וקריירה פוליטית
עריכהגיסלר הצטרף לראשונה למפלגה הנאצית ב-1922, והיה ממייסדי האס אה בזיגן באותה שנה והפך לנואם המפלגה ב-1924, כשהמפלגה נאסרה לאחר פוטש מרתף הבירה. הוא הצטרף מחדש ב-1 בינואר 1928, הפך לאורטסגרופנלייטר (מנהל קבוצת מקומית) ב-1929 והצטרף מחדש לאס אה בינואר 1931 עם דרגתשטורמבאנפיהרר. כחבר מפלגה מוקדם, הוא נחשב לאלטר קמפפר וזכה בהמשך בתג הזהב של המפלגה. בשנים הבאות התקדם בתפקידים שונים באס אה. בתקופה זו ארגן גיסלר השתתף באופן אישי במתקפות ברוטליות על אויבי המפלגה, כולל קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים ואיגודים מקצועיים. הוא יזם וביצע מהומות אלימות לקראת ולאחר תפיסת השלטון הנאצית בינואר 1933. ב-2 במאי 1933 השתתפו יחידותיו בהתקפה על משרדי האיגודים המקצועיים בזיגן, כאשר הנאצים דיכאו והוציאו מחוץ לחוק את איגודי העובדים הגרמניים. גיסלר הועלה לדרגת בריגדפיהרר ב-20 באפריל 1934.[2]
עם זאת, במהלך ליל הסכינים הארוכות בסוף יוני 1934, עקב היעדרותם לחופשה, נמלט גיסלר רק בקושי ממעצר, ואולי נרצח, גורל שפקד מנהיגי SA רבים אחרים. הוא הודח מתפקידו כמפקד ס"א בווסטפליה, והוצב בתפקיד מטה בפיקוד מרכז ס"א. הובא בפני בית המשפט העליון של המפלגה על ידי יוזף וגנר, גאולייטר מגאו וסטפאליה-דרום, באשמת תכנון מרד מזוין, גיסלר זוכה מאשמה בשל חוסר ראיות באפריל 1935. בחודש הבא הוא קיבל את הפיקוד על חטיבה 63 באולדנבורג - אוסטפרייסלנד . לאחר מכן, בספטמבר 1936, תפקיד כראש הסגל של SA- Grupe Hochland עם המטה במינכן . הוא נשאר שם עד יוני 1938, כאשר, בעקבות האנשלוס, הוא הואשם בארגון ה-SA בטריטוריה האוסטרית החדשה שנרכשה ומונה למנהיג SA- Grupe Alpenland בלינץ, תפקיד שיחזיק עד ספטמבר 1941. [3]
עם זאת, במהלך ליל הסכינים הארוכות בסוף יוני 1934, בשל היותו בחופשה, נמנע גיסלר מלהיעצר ואולי להירצח, גורל שפקד מנהיגים אחרים רבים של האס אה. הוא פוטר מתפקידו כמפקד אס אה בוסטפאליה, ונשפט על ידי בית המשפט העליון של המפלגה באשמת תכנון מרד מזוין. הוא זוכה בשל חוסר הוכחות באפריל 1935.
קריירה פוליטית
במהלך שנים אלו פיתח גיסלר גם קריירה פוליטית. למרות שהובס בבחירות לאספת הנבחרים של פרוסיה באפריל 1932, הוא שירת תקופת כהונה במועצת העיר זיגן מאפריל 1933 עד אפריל 1934. בנובמבר 1933 נבחר כסגן לרייכסטאג מהמחוז הבחירות 18 (וסטפאליה-דרום). הוא שירת עד נפילת המשטר הנאצי, עובר למחוז 14 (וסר-אמס) בבחירות מרץ 1936 ואפריל 1938, וחוזר למחוז וסטפאליה-דרום במרץ 1942.[2]
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גיסלר התנדב לשירות בצבא והשתתף בקמפיינים של פולין וצרפת. בדרגת האופטמן, היה מפקד פלוגת חי"ר, נפצע בצרפת וזכה בצלב הברזל מדרגה שנייה.[4]
גאולייטר בווסטפאליה ובבוואריה
עריכהבאוגוסט 1941, ביוזמת מרטין בורמן, ראש הקנצלריה של המפלגה, חזר גיסלר לתפקידים כמנהל מפלגה. הוא הוקצה לקנצלריה של המפלגה בבית החום, בדרגת גאולייטר סגן, כדי להתאמן לתפקיד ניהולי גבוה יותר. בשל עבודתו המלאה במפלגה, עזב את שירות ה-SA הפעיל בספטמבר 1941, ושמר על תפקיד מילואים ב-SA-גרופה אלפנלנד. ב-9 בנובמבר 1941, על פי המלצת בורמן, החליף גיסלר את יוספ וגנר שהוסר מתפקידו כגאולייטר של וסטפאליה-דרום. באותו זמן, מינה אותו ראש ממשלת פרוסיה, הרמן גרינג, למועצת המדינה של פרוסיה.[5]
ב-23 ביוני 1942 מונה גיסלר לגאולייטר בפועל של מינכן-עילית בוואריה במהלך מחלתו של אדולף וגנר. הוא החליף גם את וגנר כשר הפנים והחינוך והתרבות בפועל. תוך שמירת תפקידו בווסטפאליה-דרום, פיקד גיסלר על שני גאוים עד שהעביר את התפקיד בווסטפאליה לאלברט הופמן ב-26 בינואר 1943. לאחר מות לודוויג זיברט ב-1 בנובמבר 1942, ירש גיסלר את מקומו כשר הכלכלה והפיננסים בפועל של בוואריה. ב-16 בנובמבר 1942 מונה לקומיסר ההגנה הרייכית עבור שני גאיו. ב-30 בינואר 1943 הועלה לדרגת SA-אוברגרופנפיהרר. כשווגנר נפטר ב-12 באפריל 1944, הפך גיסלר לקבוע בכל תפקידיו המפלגתיים והממשלתיים במינכן. ב-25 בספטמבר 1944 מונה גם למפקד כוחות המיליציה הנאציים, הפולקסשטורם, בגאו שלו. גיסלר, שהיה חסיד בלתי פוסק של היטלר, שלט בבוואריה ביעילות אכזרית וכמעט בלתי מוגבלת בשנים האחרונות של המלחמה.
ב-13 בינואר 1943 נשא גיסלר נאום לרגל 470 שנה לייסוד אוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן. בקהל הייתה סופי שול, חברה בתנועת ההתנגדות הסטודנטיאלית "הוורד הלבן". גיסלר ביקר את הסטודנטים הגברים שלא גויסו לשירות צבאי ואמר כי ימצא להם עבודה מתאימה שתתרום למאמץ המלחמתי. הוא היה מזלזל במיוחד בסטודנטיות, וטען שעליהן ללדת תינוקות למען הפיהרר במקום לתפוס מקומות באוניברסיטה. לאלו שלא יפות מספיק כדי למצוא בן זוג, אמר כי יקצה אחד מעוזריו כדי לבצע משימה זו, תוך הבטחת "חוויה נעימה". דבריו עוררו סערה בקרב הסטודנטים, רבים מהם ניסו לעזוב את האולם, מה שגרם לתגרה עזה עם המשטרה. בעקבות זאת נערכה הפגנה פומבית אנטי-נאצית של הסטודנטים ברחובות מינכן, הראשונה בגרמניה הנאצית. הנאום תרם להחלטת הסטודנטים להפיק את החוברת השישית והאחרונה שגינתה את המשטר הנאצי ב-18 בפברואר. לאחר לכידת סופי ושאר ראשי הוורד הלבן, כולל הנס שול וכריסטוף פרובסט, תמך גיסלר בעונש החמור ביותר, כולל הוצאה להורג פומבית. הסטודנטים נשפטו במהירות והורשעו בפני נשיא בית הדין העממי, רולנד פרייזלר, ב-22 בפברואר ונשלחו לגיליוטינה באותו יום.
פעולות דיכוי לקראת סוף מלחמת העולם השנייה
עריכהכשהכוחות האמריקאיים התקרבו למינכן, דווח כי גיסלר תכנן את רצח האסירים ששרדו במחנה הריכוז דכאו ובמספר מחנות אחרים במרץ 1945, על פי הוראתו של ארנסט קלטנברונר.
באוגוסט 1946, העיד קרל פון אברשטיין, מפקד האס אס והמשטרה במינכן, במשפטי נירנברג כי קיבל פקודה גיסלר להשתמש בהשפעתו על מפקד דכאו (אובר-שטורמבאנפיהרר אדוארד וייטר) כדי להורות על ירי 25,000 אסירים כשהצבא האמריקאי יתקרב. אם זה לא ייעשה, אז גיסלר, בתפקידו כקומיסר ההגנה הרייכית, יורה ללופטוואפה להפציץ את המחנה. אברשטיין סירב להורות על ירי האסירים וטען כי יהיה בלתי אפשרי למצוא כל מפקד לופטוואפה שייתן את הפקודה להפציץ. גיסלר אז אמר שהוא ירעיל את האסירים. אברשטיין טען שעצר את גיסלר על ידי קבלת צו מהימלר פשוט להיכנע למחנות. גיסלר אז פיטר את אברשטיין בשל "תבוסתנות" ב-20 באפריל, על פי הוראות מבורמן.[6]
באפריל 1945, מונה גיסלר לקומיסר ההגנה הרייכית-דרום ובנוסף לגאו שלו, הוצב אחראי על גאו שוואביה, רייכסגאו זלצבורג, רייכסגאו עילית הדנובה ורייכסגאו טירול-פוראלברג. באותה תקופה, אישר חלק מהאלימות הקשה ביותר נגד "תבוסתנים" ומי שניסה להיכנע כדי למנוע מוות והרס נוספים. כשהכוחות האמריקאיים התקרבו למינכן ב-27 באפריל, פרץ מרד הידוע בשם פעולה החירות הבווארית, בהנהגת האופטמן רופרט גרנגוס שתפס את תחנת הרדיו וקרא לחיילים להניח את נשקם ולעצור את מנהיגי הנאצים, ועודד אזרחים להציג דגלים לבנים של כניעה. גיסלר לקח על עצמו לדכא את המרד באכזריות בעזרת הגסטפו ויחידות אס אס. למרות שגרנגוס ואחרים נמלטו, כ-40 אנשים נהרגו. באירוע אחר הידוע כליל רצח פנזברג, אזרחי פנזברג, 50 קילומטרים דרומית למינכן, בראשות ראש העיר הסוציאל-דמוקרטי לשעבר האנס רומר, התקוממו כדי למנוע את הרס מכרה הפחם המקומי, מעסיק עיקרי באזור. גיסלר, בלילה של 28-29 באפריל, הורה לתלות ללא משפט 16 גברים ונשים, אחד מהם הייתה בהריון. לאחר שהפגין נאמנות קנאית למשטר הנאצי, נבחר גיסלר להחליף את הימלר כשר הפנים בצוואתו של אדולף היטלר ב-29 באפריל 1945, אם כי מעולם לא קיבל את התפקיד בפועל. כאשר דווח לגיסלר כי שלושה אנשים נורו באירוע אחר בבורגהאוזן הוא הגיב: "מה, רק שלושה?".[7]
מוות
עריכההדיווחים על מותו של גיסלר סותרים, אך הנפוץ ביותר הוא שהוא נמלט ממינכן לכיוון ברכטסגאדן ב-30 באפריל 1945, יחד עם אשתו וחמתו, כדי להימנע מנפילה בשבי הכוחות האמריקאיים. ב-2 במאי, ירה גיסלר באשתו ובו, וחמתו נטלה רעל. גיסלר בלבד שרד ונלקח לבית חולים צבאי בשטנגאס, שם מת מפצעיו ב-8 במאי 1945. רופא מקומי, בשם גוטשלק, אישר את מותו של גיסלר בתאריך זה, והוא נקבר בבית הקברות המקומי בברכטסגאדן ב-10 במאי. שרידיו הוצאו מאוחר יותר ונקברו במקום אחר.[8]
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Miller & Schulz 2012, p. 232.
- ^ 1 2 Miller & Schulz 2012, pp. 232–233.
- ^ Miller & Schulz 2012, pp. 233–234.
- ^ Miller & Schulz 2012, pp. 232, 234.
- ^ Miller & Schulz 2012, p. 235.
- ^ International Military Tribunal, Trial of the Major War Criminals, Day 195
- ^ Kershaw 2011, p. 344.
- ^ Miller & Schulz 2012, p. 231.