פאיוט

פאיוט (Paiute) הוא שם קיבוצי לשלוש קבוצות קרובות של אינדיאנים מאזור האגן הגדול בארצות הברית:

• פאיוט צפוניים (Northern Paiute) - מקליפורניה, איידהו, נבדה ואורגון
• פאיוט של עמק אוונס (Owens Valley Paiute) - מקליפורניה ונבדה
• פאיוט דרומיים (Southern Paiute) - מאריזונה, דרום מזרח קליפורניה, נבדה ויוטה

פאיוט
Paiute

אנג'י בולטס (Angie Bulletts) משמורת קאיבאב שוזרת מנשא לתינוק בסגנון פאיוט, אריזונה 2011
אוכלוסייה
9,340 (2010)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
:
שפות
שפת פאיוט צפוניים, שפת פאיוט מעמק אוונס, שפת פאיוט דרומיים ואנגלית
דת
דתות מקומיות (ריקוד השמש, ריקוד הרוחות) ונצרות
קבוצות אתניות קשורות
באנוק (Bannock), מונו (Mono), טימבישה (Timbisha) וקוואיסו (Kawaiisu)

מקור השם

מקור השם "פאיוט" אינו ברור. חלק מהאנתרופולוגים מפרשים את השם כ"יוט של מים" או "יוט אמיתי" (יוט הוא שבט שעל שמו מדינת יוטה). הפאיוט הצפוניים מכנים עצמם "נומה" (Numa לעיתים נכתב Numu) והפאיוט הדרומיים מכנים עצמם "נובובי" (Nuwuvi). שני השמות פירושם "האנשים". הפאיוט הצפוניים מכונים לעיתים "פאוויוטסו" (Paviotso). חוקרי ארצות ספרדים ראשונים כינו את הפאיוט הדרומיים "פאיוצ'י" (Payuchi, הם לא פגשו את הפאיוט הצפוניים). מתיישבים אירופאים ראשונים התייחסו לעיתים קרובות אל הילידים משתי הקבוצות של הפאיוט בכינוי "דיגרס" ("Diggers" - "חופרים"), ככל הנראה בשל מנהגם של האינדיאנים לחפור באדמה על מנת לחפש שורשים למאכל. הפאיוט מתייחסים למונח כמשפיל והם מבקשים להימנע ממנו.

שפה ותרבות

הן הפאיוט הצפוניים והן הפאיוט הדרומיים מדברים בשפות נומיות, ענף במשפחת השפות היוטו-אצטקיות. המונחים פאיוט, פאיוט צפוניים ופאיוט דרומיים מתאימים בעיקר כשהם מתייחסים לקבוצות אתניות בעלות תרבות דומה ודוברות שפות דומות. המונחים אינם מתארים קשר פוליטי או אפילו קרבה גנטית. הפאיוט הצפוניים מדברים שפת פאיוט צפוניים (Northern Paiute language) בעוד שהפאיוט הדרומיים מדברים בשפה נומית של נהר הקולורדו (Colorado River Numic language). שפות אלו קרובות יותר לשפות נומיות אחרות מאשר אחת לשנייה.

לעיתים מתייחסים גם אל הקבוצות האתניות של הבאנוק (Bannock), המונו (Mono), הקוסו (Coso), הטימבישה (Timbisha) והקוואיסו (Kawaiisu), המדברות אף הן בשפות נומיות ומתגוררות באזורים סמוכים, כאל פאיוט. הבאנוק מדברים בדיאלקט של הפאיוט הצפוניים, אבל שבט המונו ושלוש הקבוצות האתניות האחרות מדברים בשפות נומיות שונות בעליל. שפת מונו קרובה יותר לשפת הפאיוט הצפוניים, בדומה לקוסו, שפת הטימבישה קרובה יותר לשפת שושוני ושפת הקוואיסו קרובה יותר לשפה נומית של נהר הקולורדו.

פאיוט צפוניים

שרה וינמוקה, סופרת ומרצה מהפאיוט

צ'יף נומגה, מנהיגם של הפאיוט במלחמות הפאיוט

הפאיוט הצפוניים התגוררו באופן מסורתי באגן הגדול במזרח קליפורניה, מערב נבדה, ודרום מזרח אורגון. בטרם המפגש עם האירופאים היה אורח החיים של הפאיוט הצפוניים מותאם היטב לתנאי הסביבה המדברית הקשים שבה חיו. כל שבט או קבוצה החזיקה בטריטוריה ספציפית, שבמרכזה אגם או ביצה שהיוו מקור לדגים ועופות מים. במסעות ציד מאורגנים, שבהם השתתפו לעיתים קרובות קבוצות שכנות, צדו ארנבות ואנטילוקפרות מהאזורים הסמוכים. ככל נראה נדדו משפחות ובודדים בחופשיות בין הקבוצות. צנוברים מעצי האורן מהמין אורן חד-מחטי (Pinus monophylla) שנאספו בהרים בסתיו היוו מזון חיוני בחורף. שמה של כל קבוצה התייחס למקור מזון אופייני לה. לדוגמה, הילידים באזור אגם פירמיד (Pyramid Lake) בנבדה היו מכונים קו-אי טיקוטה (Cui Ui Ticutta), שפירושו "אוכלי הקו-אי" (מין דג אנדמי לאגם פירמיד), הילידים באזור לאוולוק (Lovelock) בנבדה היו ידועים כ"קופ טיקוטה" (Koop Ticutta), כלומר "אוכלי הסנאים", והילידים של אזור אגן קרסון (Carson Sink) היו ידועים כ"טוי טיקוטה" (Toi Ticutta) שפירושו "אוכלי הטולה" (Tule, מין של צמח (Schoenoplectus acutus) ממשפחת הגמאיים). הקבוצה המכונה קוקדיקדי (Kucadikadi) ממחוז מונו מכונים "אוכלי זבובחופיים" (משפחה של חרקים ששמה המדעי Ephydridae).

היחסים בין קבוצות הפאיוט הצפוניים לשכניהם בני שבט השושוני היו בדרך כלל יחסי שלום. אין הבדל גדול בין הפאיוט הצפוניים לבני השושוני המערביים. לעומת זאת היחסים עם שבט הוואשו שההבדל התרבותי והלשוני בינם לבין הפאיוט הצפוני גדול לא היו כה שלווים.

קיימות הערכות שונות על גודל האוכלוסייה לפני המפגש עם האירופאים של מרבית קבוצות הילידים בקליפורניה. אלפרד קרובר (Alfred L. Kroeber) העריך שב-1770 היה גודל אוכלוסיית הפאיוט הצפוניים כ-500. הוא העריך שב-1910 היו כ-300. אחרים העריכו שב-1859 היו כ-6,000 פאיוט צפוניים.

מפגשים קבועים בין הפאיוט הצפוניים לאירופאים התרחשו החל משנות ה-40 של המאה ה-19, אם כי המפגש הראשון התרחש ככל הנראה בשנות ה-20 של אותה מאה. אף על פי שהפאיוט אמצו את השימוש בסוסים משבטים אחרים של המישורים הגדולים, כמעט שלא חל שינוי בתרבותם עד אז מההשפעות האירופאיות. ככל שההתיישבות של האירופאים באזור התרחבה התחוללו בינם לבין הפאיוט הצפוניים סדרה של עימותים אלימים, כולל מלחמת אגם פירמיד (Pyramid Lake War) ב-1860, מלחמת האינדיאנים של עמק אוונס (Owens Valley Indian War) בשנים 1861-1864, מלחמת סנייק (Snake War) בשנים 1864–1868 ומלחמת באנוק (Bannock War) ב-1878. עימותים אלו התחילו בדרך כלל בוויכוחים בין המתיישבים לבין הפאיוט (כבודדים או כקבוצה) על בעלות על רכוש, פעולת נקם של קבוצה אחת כנגד השנייה, ולבסוף פעולת גמול של הקבוצה השנייה על פעולת הנקם, כששיא העימות היה התערבות מזוינת של צבא ארצות הברית לצד המתיישבים. פאיוט רבים מתו ממחלות מידבקות שהביאו המתיישבים דוגמת אבעבועות שחורות יותר מאשר מתו בקרבות. ספרה של שרה וינמקה (Sarah Winnemucca) "חיים בקרב הפאיוט" (Life Among the Piutes) שיצא לאור ב-1883 הוא עדות מקורית לתקופה זו, אם כי יש ספקות לגבי אמינות חלק מהפרטים.

הממשל האמריקני הקים תחילה לפאיוט הצפוניים את שמורת מלהיור (Malheur Reservation) במזרח אורגון. הכוונה של הממשל הפדרלי הייתה לרכז את הפאיוט הצפוניים שם, אבל אסטרטגיה זו לא פעלה. בשל המרחק בין השמורה לאזורים המסורתיים של מרבית הקבוצות, אבל גם בשל תנאי הסביבה הגרועים סירבו מרבית הפאיוט לעבור לשם, ואלו שכן עברו חזרו במהרה למקומם הקודם. הם נצמדו לאורח חייהם המסורתי ככל האפשר. כשהפגיעה בסביבה הפכה זאת לבלתי אפשרי, הם חיפשו עבודה בחוות של הלבנים או בערים. הם הקימו התיישבויות אינדיאניות קטנות בסמוך לערים, שם הצטרפו אליהם אינדיאנים רבים מבני השושוני, ובאזור רינו גם אינדיאנים מבני הוואשו.

מאוחר יותר הקים הממשל הפדרלי את שמורות האינדיאנים הגדולות באגם פירמיד (Pyramid Lake Indian Reservation) ובעמק דק (Duck Valley Indian Reservation) בנבדה. עד אז כבר קמו דה פקטו שמורות קטנות בסמוך לערים או לחוות הגדולות, שבהן התגוררו בני פאיוט צפוניים ובני שושוני. החל בתחילת המאה ה-20, החל הממשל הפדרלי להעניק אדמות להתיישבויות אלו. תחת חוק התארגנות האינדיאנים מחדש (Indian Reorganization Act) מ-1934 זכו חלק מההתיישבויות במעמד של שבטים נפרדים (Federally recognized tribes).

פאיוט של עמק אוונס

הפאיוט של עמק אוונס מתגוררים בגבול בין נבדה לקליפורניה, בסמוך לנהר אוונס במדרון המזרחי של הרי סיירה נבדה בעמק אוונס ומדברים בשפת מונו. שבט אינדיאנים זה מכונה עצמו בשם "נומה" (Numa) שפירושו "אנשים" או Nün‘wa Paya Hup Ca’a‘ Otuu’mu - "בני זאב הערבות החיים בתעלת המים".

נכון ל-1990 התגוררו בשמורות כ-2,500 מבני הפאיוט של עמק אוונס.

פאיוט דרומיים

צילום של פאיוט מ-1880

הפאיוט הדרומיים התגוררו באופן מסורתי באגן נהר הקולורדו ומדבר מוהאבי בצפון אריזונה ודרום מזרח קליפורניה כולל עמק אוונס, דרום נבדה ודרום יוטה. ב-1954 בוטל שיוכם כשבט נפרד במסגרת מדיניות ההטמעה של הממשל הפדרלי, אבל הם זכו בו מחדש ב-1980. רבים מבני פאיוט אלו סחרו עם השבטים שישבו לאורך חופה המערבי של ארצות הברית. לדוגמה, הוכח על בסיס עדויות ארכאולוגיות מחפירות באפיק נקיק מורו (Morro Creek) כי שבטים מעמק אוונס סחרו עם שבטי הצ'ומאש ממרכז חופה של קליפורניה. קבוצה של פאיוט דרומיים בווילאו ספרינגס (Willow Springs) והר נאוואחו, דרומית לגרנד קניון, שוכנים בתחומי שטחה של אומת נאוואחו. קבוצה זו הוכרה רשמית ב-1980 על ידי הלשכה לענייני אינדיאנים (Bureau of Indian Affairs) כשבט נפרד בשם "פאיוט של סן חואן" (San Juan Paiute).

המגע הראשון של אירופאים עם הפאיוט הדרומיים התרחש ב-1776 כאשר משלחת בראשות האבות הפרנציסקנים הספרדים פרנסיסקו אטנסיו דומינגס וסילבסטרה ולס דה אסקלנטה יצאה מסנטה פה שבניו מקסיקו במטרה להגיע למיסיונים הספרדיים בקליפורניה. במהלך מסעה של המשלחת, שלא הגיעה בסופו של דבר למטרתה, הם ציינו שלחלק מהאינדיאנים שפגשו מהפאיוט הדרומיים "היו זקנים עבותים ונראו יותר כמו ספרדים מאשר אינדיאנים". לפני מפגש זה נהגו ילידים מבני הנאוואחו והיוט לפשוט על יישובי הפאיוט על מנת לחטוף תושבים לעבדות. הגעתם של הספרדים ואחר-כך של האירופאים האחרים לשטחם גרמה להגברת הפשיטות של השבטים האחרים לשטחם של הפאיוט הדרומיים. ב-1851 השתלטו מורמונים על מקורות מים של הפאיוט, ויצרו בכך תלות של הפאיוט בהם. אבל נוכחות המתיישבים המורמונים גם הפסיקה את פשיטות סוחרי העבדים, והיחסים בין הפאיוט למורמונים היו בדרך כלל ידידותיים. המיסיונר המורמוני ג'ייקוב המבלין פעל בקרבם במטרה להבטיח רגיעה. ההתיישבות האירופאית הנרחבת ושיטות החקלאות (במיוחד עדרי הבקר הגדולים) היקשו על הפאיוט הדרומיים להמשיך באורח חייהם המסורתי, שכן הם הרחיקו את חיות הציד והקטינו את האפשרויות של הפאיוט לצוד, כמו גם ללקט מזונות מן הטבע.

בין מאי ליוני 1860 תקפו לוחמים של הפאיוט כמה מן הרוכבים של הפוני אקספרס בעיקר בנבדה. במהלך התקוממות של בני שבט הפאיוט הותקפו רוכבים ושבע תחנות שירות. בהיתקלויות נהרגו 16 מעובדי החברה ו-150 סוסים נגנבו.

נכון לתחילת המאה ה-21 קיימות קהילות של פאיוט דרומיים בנבדה בלאס וגאס, בפארמפ (Pahrump) ובמואפה (Moapa); ביוטה בסידר סיטי (Cedar City), בקנוש (Kanosh) בקושארם (Koosharem), בשיווויטס (Shivwits) ובאינידיאן פיקס (Indian Peaks); באריזונה בקאיבאב (Kaibab) ובווילואו ספרינגס (Willow Springs); ובקליפורניה בעמק המוות ובשמורות האינדיאנים: צ'מהואווי (Chemehuevi Indian Reservation) ושמורת האינדיאנים של נהר קולורדו (Colorado River Indian Reservation). יש שכוללים ברשימה גם את השמורה של קבוצת 29 עצי הדקל של האינדיאנים של המיסיון של קליפורניה הסמוכה לעיירה טוונטיניין פאלמס (Twentynine Palms) במחוזות סן ברנרדינו וריברסייד בקליפורניה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פאיוט בוויקישיתוף

• Life Among the Piutes: Their Wrongs and Claims
• פאיוט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פיוטה (שבט אינדיאני), דף שער בספרייה הלאומית