פאקס דאי
פאקס דאי (pax dei, מילולית "שלום אלוהי" או "שלום האל") הוא ביטוי לטיני שנועד לתאר תקופה ואורח מחשבה באירופה של ימי הביניים שנבעו מרצון לרפורמה דתית רוחנית. תנועה של טיהור פנימי בכנסייה הקתולית ובחברה, רצון להיאבק נגד ההשפעות החילוניות בתוך הכנסייה, הטלת סנקציות דתיות על מנת להגביל את האלימות וקריאה לאנשי הדת להתנהג לפי ערכי הנצרות ולא לשאת נשק. תוצאת התנועה הייתה ריבוד חברתי שונה באירופה.
תנועת השלום התחילה בצורה מוגבלת במאה ה-10 כתגובה לאלימות ששררה בחברה המערב אירופאית, התעצמה עם תנועת ההפוגה של אלוהים (treuga dei) ושרדה בצורה כלשהי עד המאה ה-13.
השם "שלום אלוהי" נובע מההתחייבות שנטלו עליהם אנשים תוך שבועה. שבועה בעולם ימי הביניים עירבה את אלוהים ומכאן השם.
רקע עריכה
בעיית הביטחון האישי והציבורי התעוררה עם קריסתה של האימפריה הקרולינגית ובתקופת בית קאפה, תקופה בה התבסס הפיאודליזם, נוצר מצב של חוסר שליטה מרכזית וחוסר בסדר ציבורי. צרפת התפצלה למחוזות קטנים רבים תחת שלטון ואסלים פאודליים רבי עוצמה, מצב בו אצילים מקומיים ואבירים נלחמו זה בזה על השליטה. גם פלישות הנורמנים תרמו להתפרקות הממלכה הפרנקית, התהוות שושלות שליטות בחבלי ארץ שהיו בעבר חלק מהממלכה המאוחדת ולהתערערות הביטחון הציבורי.
חוקי ירושת הבן הבכור (פרימוגנטורה) הותירו את הבנים הצעירים של המשפחות האריסטוקרטיות במסע חיפוש אחר אדמות, שהן מקור הכוח העושר והכסף באירופה. מתוך בנים אלו החל להתבסס מעמד האבירים שמילאו את חייהם במלחמות, בתקיפת כפרים ואחוזות של אצילים אחרים ואגב כך בתקיפת מנזרים ואנשי כנסייה. האריסטוקרטיה רצתה לממש את האידיאל האריסטוקרטי של הפגנת עושר ולשם כך הייתה זקוקה לכסף. מאחר שהאריסטוקרטיה לא הייתה יצרנית ואת האחוזות שהם החזיקו הם כבר סחטו ככל האפשר, הדרך להשגת כספים אלו היו שוד וביזה. את השלל נטלו מכל מי שהתאפשר להם, כולל כנסיות ומנזרים ובעיקר מהאיכרים שישבו על נחלות של אצילים אחרים.
הכנסייה הקתולית איבדה את עצמאותה והפכה לחלק מההיררכיה הפאודלית. מי שערכו ביקורות על התנהלות הכנסייה היו צוותים שמונו על ידי השלטון, המיסי דומיניקי, (missi dominici), שהיו מורכבים מאיש דת אחד ומאיש הביורוקרטיה הסֵקוּלָרִית (אנ'). הפיקוח החיצוני הסקולרי החליש את עצמאותם של המנזרים ושל אבות המנזר ובנוסף, תיקוניו של בנדיקטוס מאניאן גרמו להארכת זמן התפילות על חשבון זמן העבודה והקטינו את עצמאותם הכלכלית של המנזרים. התפרקותה המדינית של גרמניה, פלישותיהם של הויקינגים שבזזו מנזרים, התחזקות האצולה הפיאודלית והחלשות הערים היו גורמים מסייעים להחלשות המנזרים.
היו מבין אנשי הכנסייה כאלו שההתקפות החוזרות ונשנות עליהם ועל רכושם גרמו להם לשאת נשק ולהגן על עצמם. אלו היו בעיקר בני אריסטוקרטיה שכחלק מחינוכם עברו הכשרה בשימוש בנשק וכן חיילים לשעבר שידעו כיצד לאחוז חרב. בין הנזירים החמושים היו כאלו שהתארגנו לקבוצות פעולה חמושות קטנות שנטלו על עצמן הגנה אקטיבית של רכוש הכנסייה ואלו שבחסותה.
ההתחלה כנראה הייתה עממית. תנועת מחאה של הכמרים הכפריים והנזירים בפריפריה שניסו לארגן את קהילותיהם למנוע מלחמות פרטיות. כשהתנועה התחזקה הם הצליחו להשביע אבירים לא לפגוע באנשי כנסייה הנעים בדרכים ולא לפגוע בעבודת האיכרים.
הבישופים הצטרפו מהר כי הבינו שהתנועה מסייעת למעמדם הדתי ושהיא מאפשרת להם להטיל קנסות על מפרי השלום, קנסות שיכנסו לכיסם.
כאשר התמסדה התנועה היא הפכה לתנועת שלום בשם האלוהים ובאמצעות השליטים והבישופים. מלכי צרפת הבטיחו בהכתרתם הבטחה להשכנת השלום. אולם לא היה שלום מלא כפי שרצו העם והכמורה, כלומר ביטחון אישי וביטחון רכוש מלאים, ובמקום זאת הושגה פשרה של שביתת נשק בשם האלוהים, treuga dei, שהוציאה ימים מסוימים ותקופות שנה מסוימות מחוץ לזכות המלחמה של האצולה, במקביל להכרזה על חסינות מתמדת לנזירים ועולי רגל. הסדרי השלום היו תלויים בשליט ובכוחו ובאיזון שאר הכוחות הפוליטיים בטריטוריה ומומשו במערכת המשפט של השלטון המרכזי במקום בקרבות ובנקמת דם או מלחמה על כבוד.
כינוסים קודמים עריכה
להבדיל מהתקופה בה השלטון החילוני הגן על הכנסיות והמנזרים, מלכים חלשים של התקופה הפיאודלית לא היו מסוגלים להגן על הכנסיות והמנזרים, לכן החליטו ראשי הכנסייה הקתולית לערוך כינוס (קונסיליום) ולפעול לתיקון המצב. הם שאפו להגיע למצב בו האריסטוקרטיה תתחייב לא לפגוע בכנסייה ובאיכרים.
בזמנים כגון אלה, כאשר תושבי האזור היה סובלים מאי-סדר הנובע מסכסוכים מקומיים, נציגות הדת המקומית הכוללת אבות מנזר ובישופים, הייתה נוהגת לכנס מועצה. שלחו הזמנות לאנשי אצולה מקומיים ולכל נכבדי האזור. הכמורה הייתה מביאה למקום ההתכנסות את כל שרידי הקדושים שהיו זמינים. שרידים אלה יכלו לכלול חתיכות עצם, בקבוקונים המכילים דם, שרידי בגדים שלבשו הקדושים וכל חפץ אחר שהיה במגע פיזי עם קדוש. על מנת להגביר את אפקט הדרמטיות היו אנשי הדת עורמים את כל החפצים הקדושים בערמה אחת. אנשי הדת היו מאיימים כי הקדושים ייפרעו ממי שגרם לחילול שרידי הקודש ומפנים אצבע מאשימה כלפי האצולה. האמונה בכוחם של שרידי הקדושים הייתה חזקה מאוד ולכן היה אפשר להניע את האצולה לפעול בדרך מסוימת או לפחות להבטיח כי יפעלו בדרך זו. במקרים בהם האצילים לא מיהרו לשתף פעולה היו אנשי הדת מסבירים לנשותיהם, אימהותיהן ובנותיהן של האצילים כי סירוב כזה ימיט עליהם צרות בעולם הזה וגיהנום בעולם הבא. נשות האצולה, שהיו לרוב מאמינות יותר, היו משתכנעות על נקלה ומשכנעות את הגברים.
לא כל האצילים ואנשי האריסטוקרטיה היו מגיעים לכינוסים אלו, וגם כאשר הגיעו לא הסכימו כולם להישבע לקיים את בקשות אנשי הדת, וגם כאשר הבטיחו - לא קיימו כולם את הבטחותיהם לכן הצלחת הכינוסים הללו הייתה מוגבלת.
הכינוס הראשון שדן בהגנה על החלשים שבחברה אורגן על ידי הבישוף גי מלה-פואי שנעזר בשניים מאחייניו שהיו רוזנים נחשבים. הוא אסף את כל שדרות העם בראשות האצילים ונכבדי הכנסייה, בשדה פתוח שליד חומות העיר. הביא את שרידי הקדושים שעמדו לרשותו ותוך איום בנידוי השביע את הנוכחים לשמור על השלום ולא לפגוע בחלשים.
מקור אחר טוען כי הכינוס הראשון היה בשארו ב-989 והכינוס השני ב-990 בלה-פואי.
הכינוס בשרו עריכה
בשנת 989 נערך כינוס דומה, למטרות דומות, ליד העיר שרו (Charroux) שבדרום צרפת. הייחוד בכינוס אינו בעצם קיומו אלא בכך שהמסמך עליו חתמו במהלך הכינוס נשמר והועבר לימינו בדרך של העתקה חוזרת ונשנית בסקריפטוריומים.
הכינוס לא גינה את האלימות עצמה ולא ניסה למנוע מאבירים לנקוט באלימות בינם לבין עצמם אלא ניסה להגביל את השימוש באלימות נגד חסרי היכולת להגן על עצמם.
המסמך עריכה
הסינוד שנערך בשרו (Synod of Charroux) הוציא מסמך ובו שלושה סעיפים.
נוסח המסמך (תרגום חופשי):
בשם מושיענו ישו הנוצרי, יוני 989. ועל פי דוגמת אבותינו הקדמונים, אני, גומבלדוס, ארכיבישוף בורדו (אקוויטניה השנייה), יחד עם בישופים, אנשי כנסייה, וחילונים משני המגדרים התאספנו בחסדו של אלוהים בסינוד של שרו. אנו שוטחים תחינתנו בפני אלוהים וחסדו, ומבקשים תמיכה. אנחנו, המוכנים להודות בכך שהעובדה שהכנס התעכב הביאה על המחוז שלנו הרגלים רעים, מוציאים בשם האל את הצווים הבאים:
- חרם נגד אלו הפורצים לכנסיות. מי שיפרוץ אל כנסייה או ישדוד אותה יוחרם, אלא אם יכפר על עוונו.
- חרם נגד אלו השודדים עניים. מי שיחמוס מעובד אדמה או מאיש עני כבש, שור, חמור, פרה, עז או חזיר[1], יוחרם, אלא אם יכפר על עוונו.
- חרם נגד אלו הפוגעים באנשי דת. כל התוקף, תופס בשבי, או מכה כומר, בישוף או איש דת אחר שאינו נושא נשק עליו (כגון מגן, חרב, שריון או קסדה) אלא הולך לבדו שוחר-שלום או שוהה בבית, מחלל הקודש, ינודה מהכנסייה אלא אם יכפר על עוונו או שהבישוף יגלה שאיש הדת הביא זאת על עצמו באשמתו.
על החתום - הארכיבישוף של בורדו, בישופים מערים שונות כפואטייה, לימוז' (הבישוף של חבל לימוזן), אנגולם, פריגור וחבל לנגדוק.
החידוש שבמסמך עריכה
שני חידושים עיקריים במסמך וברוחו:
- הריבוד החברתי החדש. עד הכינוס הייתה החברה מחולקת מנקודת ראותה של הכנסייה לשלושה מעמדות או שדרות חברתיות:
- laici, עמאי - פשוטי העם שאינם בעלי תפקיד בהיררכיה הדתית. המילה מגיעה מיוונית λαϊκός, (מהשורש λαός) שמשמעו עם או עממי
- clerici, מיוונית κλῆρος, בעלי תפקיד בפולחן הדתי. אלו הם הכמרים והבישופים שקיבלו הסמכה לכהן בארגון הכנסייתי
- monachi, הנזירים
- מסמך פאקס דאי מחלק את החברה לשלושה מעמדות (שדרות) שונים:
- אנשי דת, קבוצה המקבצת אליה את הכמרים ואת הנזירים, (oratores)
- חילונים בעלי כוח או חילונים נושאי נשק (armato או bellatores כלומר נושאי נשק)
- חילונים הזקוקים להגנה או חילונים שאינם נושאי נשק (inerme הבלתי חמושים או laboratores כלומר העם העובד)
- הכנסייה, בפעם ראשונה בתולדותיה נוטלת לעצמה תפקיד שעד עכשיו היה שייך לשלטון (למלכים) והוא ההגנה על חסרי הישע - העניים ואנשי הכהונה שאינם נושאי נשק
הרחבות עריכה
בכינוסים מאוחרים יותר הורחבו ההגנות שהוגדרו בפאקס דאי. למשל בכינוס של 1033 הורחבה ההגנה גם אל השדרה החברתית החדשה של סוחרים וסחורותיהם.
כל הרעיון של רפורמות קלוני התבסס על ההבנות שהושגו בפאקס דאי. מנזר קלוני כשלעצמו שלט על שטח קטן מאוד אבל נתן חסות למנזרים רבים שהיו מוגנים על פי הסכם זה וההסכמים שאחריו.
בחלוף זמן, המונח פאקס דאי הורחב לסוג של חסות שנותנת הכנסייה. למשל צליינים שיצאו למסעות עלייה לרגל ציפו שלא יתקפו אותם כי הם פועלים בשליחות דתית ולכן נהנים מהשלום האלוהי.
שביתת הנשק של אלוהים עריכה
ערך מורחב – שביתת הנשק של אלוהים
אחרי שהוכח שהרעיון של פאקס דאי הצליח והאלימות כלפי חסרי הישע אכן נבלמה, שאפו אנשי הכנסייה לצמצם עוד יותר את האלימות ולקבוע ימים בהם יהיו כל בני האדם פטורים מאלימות ויוכלו להקדיש עצמם לפעילות דתית. רעיון זה נקרא "שביתת הנשק של אלוהים" או "ההפוגה של אלוהים" (Treuga Dei). ב-1027 התכנס הקונסוליום של אלנה (Elna) שקבע אי-לוחמה בימים שבת-שני וכן בפסחא, חג המולד וחגיהם של קדושים מסוימים. בשנים 1030–1040 ערכה הכנסייה מסע שכנוע במטרה להגביל את הלחימה לימות החול ולהשיג הפסקת הלחימה מיום חמישי ועד יום שני וכן בחגים כולל כל ימי החג של הקדושים השונים. אמנם גם כך נותרו לאבירים כ-90 ימי לחימה בשנה. אבל לוחמים מקצועיים לא מצאו לעצמם תעסוקה בכל הזמן שבו אסור להילחם. אחת הדרכים שהוצעו על ידי שליטים ואנשי כנסייה היא המאבק בכופרים. הצורה המקובלת של מאבק בכופרים באותן שנים היו מסעי הצלב ועל פי היסטוריונים רבים, אחד הסיבות להתעוררות מסעי הצלב ולקריאתו של האפיפיור אורבנוס השני בוועידת קלרמון לגאולת המקומות הקדושים מידי הכופרים היא ההסכמות של אי לוחמה שהושגו והצורך לפרוק את האלימות.
החל בסוף המאה ה-11 המושגים "פאקס דאי" ו"שביתת הנשק של אלוהים" התמזגו למושג אחד והגבולות בין שתי התנועות נעלמו.
לקריאה נוספת עריכה
- יצחק חן סוף האלף הראשון, דת חברה ותרבות במאה העשירית, האוניברסיטה המשודרת,ת"א, תשמ"ו, 1985
- שלמה נאמן, לידתה של ציוויליזציה: אלף שנות אירופה לאטינית. תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ה, עמ' 238-242
- Rodulfi Glabri Historiarum Libri Quinque; Rodulfus Glaber, The Five Books of the Histories [cover title: Rodulfus Glaber, Opera] ed. J. France ,Oxford, 1989
- Gregory M. Reichberg (Editor), Henrik Syse (Editor), Endre Begby (Editor), The ethics of war: classic and contemporary readings, Wiley-Blackwell, 2006
- William Chester Jordan, Europe in the High Middle Ages. London: Viking, 2003.
קישורים חיצוניים עריכה
- פאקס דאי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ המסמך לא ציין סוסים, כי אלו היו יקרים מדי ועובדי האדמה לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש סוס. או במילים אחרות - מי שהיה סוס בבעלותו לא נחשב עני ולכן הכינוס לא ראה צורך לדאוג לו