פגמי ייצור בדיני נזיקין

בדיני נזיקין מוצר פגום הוא מוצר שעלול לגרום נזק גוף בשל ליקוי בו או בגין אי צירופן של אזהרות או הוראות טיפול ושימוש מתאימות למוצר. חוק האחריות למוצרים פגומים (תש"ם-1980) מטיל חובה על יצרן לפצות אדם שניזוק גופנית כתוצאה מפגם במוצר שייצר ואין חשיבות לשאלה האם היצרן היה אשם בפגם.

תביעה בגין פגיעה ממוצר פגום

אדם שנפגע ממוצר פגום יכול להיעזר בחוק האחריות למוצרים פגומים בביסוס תביעתו. לחלופין הוא יכול לתבוע יצרן של מוצר בעילות אחרות כגון רשלנות והפרת חוזה. היתרונות העיקריים בתביעות בגין עילות אלו הם שראשית לא מוגדרת בהן תקרת פיצויים (בניגוד לחוק הנ"ל- להלן) ושנית ניתן לתבוע בגין נזק כלכלי (החוק הנ"ל מוגבל לנזקי גוף בלבד). היתרון העיקרי בביסוס התביעה על פי חוק האחריות למוצרים פגומים הוא ההישענות על עיקרון האחריות החמורה. כל שהניזוק נדרש להוכיח הוא קיום פגם במוצר אשר גרם לנזק ואין צורך להוכיח רשלנות/אשם כלשהו מצד היצרן.

למרות היתרון הגלום בחוק זה בזכות עיקרון האחריות החמורה, אין מרבים להשתמש בו. עם זאת, חשוב כי אדם שנפגע נזק גופני כתוצאה מפגם במוצר, יכיר ויבין את חוק זה על מנת שיוכל לבחור את הדרך בה ישיג את הפיצוי הראוי עבורו. כך במקרים בהם קיים קושי להוכיח רשלנות של היצרן, ייתכן שמוטב לתבוע על פי חוק האחריות למוצרים פגומים.

חוק האחריות למוצרים פגומים

חוק האחריות למוצרים פגומים בנוי כדלקמן: הסעיף הראשון הוא סעיף הגדרתי המגדיר מונחי מפתח. הסעיף השני עוסק בהיקף והחלה של אחריות היצרן. הסעיף השלישי קובע אימתי יוגדר מוצר כמוצר פגום. הסעיף הרביעי מונה מצבים בהם היצרן נהנה מהגנה מפני אחריות. הסעיף החמישי מתאר את היקף הפיצויים. הסעיף השישי דן בהתיישנות. הסעיף השביעי מדגיש כי לא ניתן להתנות על האחריות המוטלת על היצרן. הסעיף השמיני קובע תחולה של פקודת הנזיקין במקום בו אין מענה בחוק. הסעיף התשיעי מונה סייגים לחוק, מוצרים שהחוק לא יכול עליהם. הסעיף העשירי מחיל את עקרון שמירת הדינים - אין בחוק זה כדי לפגוע בזכויות על פי פקודת הנזיקין או כל חוק אחר. הסעיף האחד-עשר שם את שר המשפטים כממונה על ביצוע חוק זה ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת הוא רשאי להתקין תקנות בנוגע לביצועו. ראינו לנכון לתאר בפרוטרוט מספר מהסעיפים הללו שלטעמנו חשובים על מנת לעמוד על האפשרויות המשפטיות הטמונות בחוק זה.

סעיף 1: "יצרן" הוא: מי שעוסק בייצור מוצרים או בהרכבתם למטרות מסחריות, אדם המציג עצמו כיצרן של המוצר, יבואן של מוצר וכן ספק של מוצר שהיצרן/היבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי על פניו. הגדרת המונח "מוצר" כוללת רכיב ואריזה של מוצר, מוצר המחובר למקרקעין, ובנין. "נזק גוף" כולל מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי.

סעיף 2: יצרן חייב לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף כתוצאה מפגם במוצר שייצר בין אם היה או לא היה אשם מצד היצרן. אם הנזק נגרם על ידי רכיב פגום יצרן המוצר ויצרן הרכיב יהיו שניהם אחראים. ספק של מוצר שהיצרן והיבואן שלו אינם ניתנים לזיהוי יהיה פטור מאחריות אם מסר לנפגע פרטים שלפיהם ניתן לאתר את שמם וכתובת העסק של היצרן, היבואן או ספק קודם, תוך זמן סביר לאחר דרישת הנפגע.

סעיף 3: מוצר ייחשב פגום אם בשל ליקוי בו, או בשל היעדר אזהרות או הוראות שימוש מתאימות הוא עלול לגרום נזק גוף. בחוק נקבעה חזקה שהמוצר ייחשב פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין.

סעיף 4: היצרן ייהנה מהגנה מפני תביעה בתנאי שיוכיח כי הפגם שגרם לנזק נוצר לאחר שהמוצר יצא משליטתו. נקבעה חזקה (לא חלוטה) הקובעת שאם היצרן הוכיח שהמוצר עבר בדיקות בטיחות סבירות לפני שיצא משליטתו אזי הנזק נגרם על ידי פגם שנוצר לאחר מכן. היצרן יהיה פטור מאחריות אם לא יכול היה לדעת שהמוצר לא בטוח בשל רמת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית שהייתה קיימת בעת שיצא המוצר משליטתו. היצרן לא יהיה אחראי לנזק אם המוצר יצא משליטתו ללא רצונו והוא נקט באמצעים סבירים למנוע זאת וכן להזהיר את הציבור הרלוונטי מפני הסיכון במוצר. היצרן לא ישא באחריות לנזק עתידי אם הצרכן היה מודע לפגם במוצר ולסיכון שהוא יוצר וחשף עצמו מרצון אליו, אלא אם לנפגע טרם מלאו 12 שנים. ככלל על פי החוק היצרן איננו יכול להסיט את האחריות לנזק על הניזוק אף אם אופן השימוש במוצר על ידי הניזוק הוא זה שגרם לנזק או תרם לו. ברם במקרה של התרשלות חמורה של הניזוק בית המשפט יכול להפחית את הפיצויים, אלא אם גילו של הנפגע הוא למטה מגיל 12.

סעיף 5: בשל הקלות היחסית בקבלת פיצוי בגין נזק בתביעה לפי החוק, הוגבלו סכומי הפיצוי בתקרות אשר קבועות בחוק. בשל אובדן השתכרות/ כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק. אם הפיצויים פטורים ממס הכנסה, הפסדי הנפגע יחושבו לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס (בתנאי שהמס לא עולה על 25% מההכנסה). נקבע בחוק שפיצויים בשל נזק לא ממוני (כלומר נזק גוף שלא פגע ביכולת להשתכר) לא יעלו על חמישים אלף שקלים אך שר המשפטים יכול לשנות סכום זה בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת.

סעיף 6: תקופת ההתיישנות של תביעה היא שלוש שנים. לא ניתן להגיש תובענה לאחר עשר שנים מתום השנה שבה יצא המוצר משליטת היצרן.

סעיף 9: אין חלות של חוק זה על בהמות, עופות, דגים חיים, ותוצרת חקלאית שאינה מעובדת (ניקוי, בירור, הבחלה, אריזה, החסנה וקירור לא נחשבים עיבוד). החוק לא חל על נזק שנגרם מחוץ לישראל.

שיקולי מדיניות בקביעת משטר אחריות חמורה על יצרנים

הרציונלים בקביעת אחריות חמורה על מוצרים פגומים מתחלקים לשני סוגים; רציונליים העוסקים בשיקולים של רווחה חברתית-מצרפית, ורציונלים העוסקים בשיקולים של חלוקה צודקת של הון.

שיקולי רווחה מצרפית

רעיון הרווחה המצרפית עוסק בהגדלת סך העושר החברתי, צדק מחלק. לפי רציונל זה, יש לחפש להשיג את ההסדר בו ימנעו "נזקים מיותרים", קרי נזקים שעלות מניעתם קטנה מגודל הנזק שלהם ולפיכך מניעתם יעילה לחברה. לפי רציונל זה כאשר יצרן מייצר מוצר באיכות ירודה או נמנע מלהזהיר משתמשים על אופן שימוש אסור במוצר וכתוצאה מכך נגרם נזק, נרצה לגרום ליצרן לפצות את הצרכן אם יכול היה למנוע את הנזק בעלות קטנה מעלות הנזק שנגרם לצרכן.

השיקולים בקביעת האחריות הרצויה ליצרן לפי רציונל זה הם:

1. הרתעה – כאמור, המטרה שלנו היא מניעת "נזקים מיותרים". כדי לעשות כן נרצה להרתיע יצרנים על מנת שיפעלו למנוע נזקים מיותרים אלו. השאלה שיש לשאול היא מיהו המונע היעיל ביותר של נזק. יש אשר יטילו את האחריות על היצרן בטענה שהוא בעל יתרון המידע והטכנולוגיה למניעת נזקים עתידיים. התומכים בכך הם התומכים בדוקטרינת האחריות החמורה המגולמת בחוק האחריות למוצרים פגומים. הדוקטרינה מעודדת את היצרנים להגביר את רמת הבטיחות של מוצריהם שמא יאלצו לפצות ניזוקים. לחלופין ייתכן כי היצרן יבחר להקטין את היקף פעילות המוצר כדי להקטין את קהל המשתמשים העלולים להיפגע ממנו. באופן זה, אנו מגנים על צרכנים מפני מוצרים שאינם בטוחים בשוק.
   המתנגדים לדוקטרינה המגולמת בחוק האחריות למוצרים פגומים מעלים שתי טענות נגד. הראשונה היא כי היצרן אינו תמיד המונע היעיל ביותר של הנזק. המתנגדים לדוקטרינת האחריות החמורה גורסים כי כאשר אנו מעבירים את נטל הזהירות על היצרן אנו מעודדים את קהל הצרכנים להיות "פזיזים". התומכים בסברה זו יטענו כי עדיף לעודד את הצרכן להשתמש במוצר בזהירות ולכן להטיל את האחריות לנזקים עליו.
   טענה שנייה, אשר דוברה המרכזי הוא המשפטן המפורסם R.A. Posner, היא שמשטר אחריות המבוסס על רשלנות, הוא מונע יעיל של סיכונים מיותרים במוצרים והוא עדיף על משטר האחריות החמורה. משטר המבוסס על רשלנות מטיל אחריות על היצרן על בסיס של התנהגות שיש בה "אי סבירות". לעומת זאת משטר המבוסס על אחריות חמורה מתעלם מהתנהגות היצרן ועלול להוביל לעיתים למצבים של הרתעת יתר, שעלולה לגרום לכך שיצרנים ימנעו מלייצר מוצרים עקב אחריותם הרחבה, באופן שיפגע בתעשייה ובחברה.
2. פיזור – רעיון פיזור הנזק הוא רעיון שבבסיסו עומד הרציונל של מניעת "נזקים שניים". נזקים שניים הנ כל אותם הנזקים המהווים פועל יוצא של הנזקים הישירים. כך למשל, נזק ישיר יהיה פציעה בכף היד מבקבוק שהתפוצץ מלחץ הגזים בו, ונזק עקיף שני יהיה אובדן ההשתכרות של אותו אדם. ההנחה היא שע"מ למנוע את הנזקים הללו הניזוק והיצרן יחליטו לבטח את עצמם דרך חברת הביטוח. לפיכך עולה השאלה מי הוא המבטח היעיל יותר – היצרן, אשר לו עומדת אופציית ביטוח אחריות על נזקים שעלולים להיגרם ממוצריו או הצרכן אשר יכול לבטח עצמו בביטוח אישי. ההנחה היא שהיצרן הוא המבטח היעיל יותר וכמו כן, שהיצרן הוא בעל "הכיס העמוק" ולפיכך הוא אשר יעמוד בנזקים טוב יותר.
3. הפחתת עלויות משפט – משטר אחריות חמורה מייתר את הדיון בשאלת סבירות ההתנהגות ובכך מקצר את הדיונים. כמו כן, האחריות החמורה של היצרנים וודאות הדין מעודדת יצירת פשרות. הטענה היא שהמבחנים העובדתיים והמשפטיים של משטר האחריות החמורה חוסכים משאבים רבים.

שיקולי צדק

הרעיון השני העומד בבסיס החוק עוסק בחלוקה צודקת של העושר, צדק מתקן. אנו מחפשים להטיל את האחריות לנזקים על זה אשר יהא "צודק" להטיל עליו אחריות זו.

השיקולים בקביעת האחריות הרצויה ליצרן לפי רציונל זה הם:

1. רעיון פיצוי הניזוק – שיקולים הטמונים בתפיסות פוליטיות-חברתיות, המכוונים להעדפת הניזוק על פני המזיק. החוק מעדיף את האזרח הקטן על היצרן החזק ואת הדאגה לנזקי גוף על פני אינטרסים כלכליים-תעשייתיים הנפגעים כתוצאה מהחלת אחריות חמורה של היצרן על כל מוצריו.
2. שיקולי הגינות - היצרן יודע על הסיכונים הטמונים במוצר. הצרכן לעומת זאת נתפס כחסר אונים. אין לו יכולת של ממש להתמקח על בטיחות המוצרים ולעיתים אף אין לו אלטרנטיבה לבחור במוצר אחר. מאחר שהיצרן גורף את רווחיו כתוצאה מכך מן הראוי שהוא ישא בנזקים ובסיכונים שהוא משית על האזרח. שיקול זה בולט במיוחד לאור שיטות הייצור של ימינו המתרכזות בכמות על חשבון איכות וחושפות את הצרכן לסיכונים, כדי להפיק תוספת רווח עבור היצרן.
3. מצג – כאשר יצרן משווק מוצר, נוצר אצל הצרכן והמשתמש רושם שהמוצר בטוח. כאשר המוצר מתגלה כמסוכן יש לראות בכך מעין הפרת הבטחה של היצרן לצרכן ומכאן ההצדקה לחיובו. הרעיון טמון בחיוב לאחריות החמורה על בסיס חוזי בתביעות בגין מוצר פגום לפני שאלו הוכרו בדיני הנזיקין. בתביעות אלו ה"ערובה" לחתימה על חוזה לרכישה ושימוש במוצר הייתה שיהיה בטוח. יש הטוענים כי שיקול זה הוא עיקר הבסיס להטלת אחריות החמורה של יצרנים על מוצריהם.
4. הטלת הסיכון על הנהנה ממנו – אנו מוכנים להטיל אחריות על יצרן "תמים" מתוך הנחה שהוא הנהנה מהסיכון שהוא יוצר ולכן יהיה הוגן להטיל עליו את אותו הסיכון. אנו מאפשרים פעילות נושאת סיכון רק בתנאי שהיא יעילה ובתנאי שהעוסק בה ייקח על עצמו את האחריות על הסיכון.
   הביקורת על טיעון זה היא שלא ניתן בהכרח לאבחן את היצרן כנהנה היחיד. גם ציבור הצרכנים, והחברה כולה נהנים מקיום התעשייה ולפיכך, הטלת האחריות על היצרן בלבד אינה הוגנת.

פגמים במוצר

פגמים בייצור

החלוקה המסורתית לפגמים במוצר, זו אשר באה לידי ביטוי גם בהצעת הקודיפיקציה לדיני הנזיקין היא החלוקה ל"פגמים שבתכנון" ו"פגמים שבייצור". כמו כן, ישנו הסוג השלישי של פגמים שמקורם בהיעדר אזהרות והוראות שימוש ראויות למוצר.

מוצרים שנפל בהם פגם בייצור הם מוצרים שיוצרו בחריגה מהותית מן הסטנדרט, מאב הטיפוס שהוגדר על ידי היצרן. אם החריגה מאב הטיפוס הובילה בסופו של דבר לנזק גופני אצל המשתמש הסביר במוצר, החזקה היא שהמוצר פגום והנזק הוא בר-פיצוי לפי חוק האחריות למוצרים פגומים. ראוי להדגיש שהתובע נדרש להוכיח קיומו של פגם במוצר ושפגם זה הוא תולדה של הליך ייצור המוצר. כמו כן, על התובע להוכיח קשר סיבתי עובדתי בין הנזק שנגרם לו לפגם בייצור. כך למשל בתק 05 / 2404 יוסף אברהם נ' כמיפל בע"מ [פדאור (לא פורסם) 05 (19) 429], הוכיחו התובעים פגם במדחום שרכשו אך כשלו לקשור את הפגם לנזקים אשר בגינם תבעו את יצרן המדחום.

היעדר אזהרות והוראות שימוש

פגם נוסף אפשרי במוצר הוא היעדר אזהרות והוראות שימוש ראויות. על היצרן חלה החובה למתן "אזהרות" ראויות לגבי סיכונים הגלומים במוצר וצירוף הוראות שימוש שאם הצרכן ימלאן לא יגרם לו נזק. כאשר היצרן כשל מלספק אזהרות/הוראות ראויות הדבר ייחשב כפגם במוצר.

הרציונל בהטלת אחריות חמורה בפגם מסוג זה הוא כי ליצרן יתרון ידע על הצרכן ולכן יש לו סיכוי טוב יותר לגלות סיכונים הטמונים במוצר, ולהנחות את הצרכן כיצד להשתמש בו בבטחה. השאלה המעניינת בנושא היא מהי רמת הצפי הנדרשת מהיצרן. הקו הכללי הוא לחייב את היצרן לצפות ולהזהיר גם מסיכונים רגילים במוצר אך גם מכאלו הנובעים משימוש רשלני ולא סביר במוצר. מאידך, כשהסיכון מובן מאליו - ברור וגלוי לכל אדם בר דעת, נקבע שהיצרן לא נדרש לצפות שיתממש הסיכון וכך לא נדרש להזהיר מפניו. כך גם לגבי שימוש חריג במיוחד במוצר ("רשלנות רבתי").

על אזהרה/הוראת שימוש להיות ברורה וסבירה. דרישה זו מעלה שאלות רבות; מהו גודל הפונט הסביר בו צריכה להופיע האזהרה/הוראת שימוש? האם אזהרה/הוראת שימוש באנגלית בלבד למוצר הנמכר בישראל מספיקה? האם ניתן להסתפק באזהרה כללית או שמא חובה לציין סכנות ספציפיות? האם יש לציין את עוצמת הסכנה? הפסיקה בנושא זה במדינת ישראל אינה מפותחת ולכן שאלות אלו נותרות כיום בגדר סוגיות לא פתורות. חוק האחריות למוצרים פגומים איננו היחיד העוסק בחובה למתן אזהרות - במקרים מיוחדים המחייבים זהירות יתר, דאג המחוקק לחייב את היצרן להזהיר מפני סכנות הגלומות במוצר בחוקים ספציפיים. דוגמה לכך הן תקנות הרוקחים (תכשירים) התשמ"ו – 1986 המחייבות את יצרני התרופות לפרט את הסיכונים שבנטילת התרופה בעלון שימוש לצרכן שבתוך קופסאות התרופות.

סקירת הדין הישראלי

הערה: הפסיקה הישראלית בתחום האחריות למוצרים פגומים אינה מפותחת בהשוואה למדינות כארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי. עם זאת, במהלך השנים נקבעו מספר פסקי דין מנחים בתחום.

פגמי ייצור

פסה"ד המנחה לגבי מוצרים פגומים הוא פסק הדין בעניין פניציה נ' ארמונד עמר. התובע, תובע חברת משקאות וחברה המייצרת את בקבוקי המשקאות על נזק שנגרם לו בעת שניסה לפתוח בקבוק בירה. בקבוק הבירה נשבר על אף השימוש הסביר בו, וגרם לתובע לאחוזי נכות. פסק דין זה מגדיר את גבולות אחריות היצרן למוצריו וקובע הלכה חשובה בנושא; גם אם פגם במוצר נוצר בתהליך שעבר המוצר לאחר יציאתו משליטת היצרן, כשתהליך זה היה בגדר הצפוי, היצרן יהיה אחראי על פגם זה. אם בקבוק הבירה עובר תהליכים קיצוניים הכוללים שינויים עזים בחום וקור כחלק צפוי מהליך מילוי הבקבוקים בבירה, לא יוכל היצרן לטעון שהבקבוק עבר תחת תנאים לא סבירים וכך הוא יהיה אחראי לפגמים בבקבוק (בהנחה שידע מהו יעוד הבקבוק). הלכה נוספת שנקבעה בפסק דין זה היא כאשר קיימים מספר יצרנים בשרשרת הייצור ולא ניתן לדעת את מידת האשם של כל יצרן, נטל הפיצויים יחולק בין היצרנים. מדובר בפס"ד התואם את דוקטרינת האחריות החמורה הגלומה בחוק האחריות למוצרים פגומים שכן חברת יצור הבקבוקים הוכיחה בביהמ"ש שהיא מבצעת בדיקות סבירות לבטיחות ואיכות הבקבוקים ולפיכך לא "התרשלה". אף על פי כן היא חבה בפיצויים על פי דוקטרינת האחריות החמורה, לאור העובדה כי פגם בבקבוק שעבר הליכים צפויים לאחר יציאתו משליטת היצרן גרם לנזק. יסודות אלו מספיקים כדי להטיל אחריות על היצרן בגדרי דוקטרינה זו.

היעדר אזהרות והנחיות שימוש

פסק דין המדגים את ההתלבטות המשפטית לעניין רמת האחריות הרצויה לעניין זה, הוא פסק הדין בעניין דרוקר נ' פרילוצקי. התובעת היא חברה לעבודות בנייה שאחד מעובדיה נפגע עקב התפרקות מנוף שיצרה הנתבעת. חברת הבנייה תובעת את היצרנית בין היתר, בגין כך שיצרנית המנוף לא סיפקה לה, הוראות הרכבה ואזהרות ראויות לגבי השימוש במנוף. בפסה"ד חברת הבנייה בנתה את המנוף באופן רשלני, ולא חיזקה את אחד מחלקיו כראוי על אף הימצאו של מהנדס אשר בדק את המנוף בשטח. השופטים שלמה לוין ומשה בייסקי חלוקים בדעתם לגבי אחריותה של יצרנית המנוף. לפי השופט לוין היצרן אינו צריך לצפות ולפיכך להזהיר לגבי שימוש במוצר המהווה רשלנות רבתי (רשלנות חמורה) של הצרכן. השופט בייסקי מסכים עם השופט לוין שהצרכן התרשל בשימוש במנוף אך אף על פי כן, הוא פוסק שיצרנית המנוף אחראית שכן הייתה צריכה לצפות את ההתרשלות המסוימת שהתרחשה. ניתן לראות שהשופטים חלוקים בפסק הדין לגבי רמת האזהרה שהיצרן מחויב לספק. הדיון מתרכז בשאלה איזו רמת התרשלות היצרן צריך לצפות ולהזהיר מפניה. נראה שהשופטים מסכימים שהיצרן לא צריך להזהיר מפני רשלנות רבתי אך צריך לצפות רשלנות רגילה וסיכונים סבירים העומדים בפני הצרכן. פסק הדין אמנם ניתן לפני החוק אך הוא מדגים יפה את השאלה המשפטית לגבי חובת ההזהרה.

פסק דין מעניין נוסף בנושא הוא פסק הדין בעניין תרכובת ברום נ' קיבוץ פרוד. הקיבוץ תובע חברה המכינה תכשירים חקלאיים לצמחים עקב כך שבשל העדר הוראות שימוש ואזהרות ראויות חלק מהעצים של הקיבוץ נהרסו. אין מדובר בתביעה לפי החוק כי המדובר הוא בנזק לרכוש, אולם הקו המנחה לגבי האחריות לנזקים בגין היעדר אזהרות זהה. לפי פסק הדין, נקבע שאין יצרן נדרש להזהיר בפני סיכונים שלא ניתן לצפות אובייקטיבית, סיכונים לא סבירים. פסק הדין דן בחובת היצרן להזהיר גם לגבי שימוש רשלני במוצר ומדגים את גבול הסיכון אותו צריך היצרן לצפות.

פס"ד בעניין יהושוע מנדיל נ' שיש אשדוד, מדגיש את העיקרון לפיו על הוראות היצרן להיות ברורות לכלל המשתמשים באופן סביר. בעניין מנדיל נפסק כי הוראות באיטלקית לעובדים ישראלים אינן הוראות מנחות סבירות ולכן אין בהן כדי לפטור את היצרן מאחריות.

פס"ד בעניין ישראליפט נ' רחל הינדלי. מעלה שתי נקודות חשובות לדיונינו:

1. לחוק האחריות למוצרים פגומים אין תחולה רטרואקטיבית. לא מטילים אחריות חמורה על יצרנים בגין מוצרים שיוצרו לפני כניסת החוק לתוקף.
2. הנפגע אמנם לא צריך להוכיח את התרשלות היצרן אך עליו להוכיח את קיום הפגם במוצר. עם זאת, סעיף 3(ב) לחוק מאפשר לתובע (הנפגע) הוכחת פגם בעזרת ראיות נסיבתיות באופן דומה לכלל של "הדבר מעיד על עצמו".

פגמים במוצרים ואזהרות בארצות הברית

המונח Product Liability בארצות הברית מתייחס לאחריות של אחד הגורמים בשרשרת הייצור של המוצר, בגין נזק שנגרם מן המוצר (יבואנים/יצואנים, מוכרים של המוצר כלולים בשרשרת זו). לצורך הבהרה לעניין סוגיית האחריות לפגמים, המציג עצמו כיצרן בדרך כלשהי זהה ליצרן.

ניזוק ממוצר פגום בארצות הברית יכול להתבסס בתביעתו על אחת מן הדוקטרינות הבאות:

1. רשלנות
2. אחריות של יצרן למוצר שייצר - במפורש (לדוגמה: תעודת אחריות)/במשתמע
3. ייצוג שלא כהלכה של המוצר
4. אחריות חמורה בנזיקין.

כאשר בתי המשפט בארצות הברית החלו להתמודד עם סוגיית האחריות למוצרים פגומים הסכימו השופטים להתייחס לסוגיה רק כאשר מדובר בצדדים לחוזה. הדבר יצר עיוות בחוק. יצרן שמכר את מוצרו הפגום לגורם ביניים שמכרו לצרכן, היה פטור מאחריות. נוצר מצב בו רוב הניזוקים ממוצר פגום לא קיבלו תרופה לנזקם משום שהייתה זו רשלנות היצרן ולא המוכר שגרמה לנזק. בהדרגה הכירה הפסיקה באחריות של יצרן בגין נזק גוף/רכוש שנגרם לצרכן כאשר היצרן והצרכן אינם צדדים לחוזה. תחילה הכירה הפסיקה באחריות מסוג זה במקרי מרמה בהם הוסתר הפגם ובמקרים בהם המוצרים היו מסוכנים באופן אינהרנטי.

בפסק הדין MACPHERSON V. BUICK MOTOR CO., בוטלה הדרישה להיות הצרכן והיצרן צד לחוזה באופן סופי. מעתה כל שנדרש כדי להטיל אחריות על יצרן בגין נזק שנגרם ממוצר פגום היה הוכחת רשלנותו של היצרן.

בין השנים 1930−1960 התרחש דיון בארצות הברית בקרב משפטנים ושופטים באשר ליצירת דוקטרינת אחריות חמורה במוצרים פגומים. התומכים ביצירת דוקטרינה זו טענו כי במקרים רבים קשה להוכיח רשלנות, והניזוק נשלל מתרופה לנזק. עוד טענו כי אחריות חמורה יושמה בעבר בפסקי דין שעסקו באחריות כללית של יצרן למוצר, בהם השתמשו במונחים אחרים, אך הכוונה הייתה החלת אחריות חמורה על יצרן.

ב־1963 אימץ בית המשפט העליון בקליפורניה את דוקטרינת האחריות החמורה בתביעה שעסקה במוצר פגום Greenman v. Yuba Power Products, Inc.. תוך זמן קצר הדוקטרינה אומצה על ידי בתי משפט עליונים במדינות אחרות. כיום הדוקטרינה מנחה ומהווה בסיס לחוקי אחריות למוצרים פגומים ברוב מדינות ארצות הברית.

במסגרת אחריות חמורה בארצות הברית יצרן אחראי למוצרים פגומים שמסכנים באופן בלתי סביר את הצרכן או את רכושו. כאמור בארצות הברית מכירים בתביעות של ניזוקי רכוש בנוסף לניזוקי גוף בגדרי אחריות חמורה למוצרים פגומים. הכרה זו, יוצאת דופן ושונה מהנהוג במדינות רבות בעולם (ישראל ביניהן). היצרן אחראי בתנאי שהוא מוכר על בסיס קבוע את המוצרים הפגומים, ובתנאי שהמוצרים הגיעו לצרכן מבלי שחל בהם שינוי מהותי מאז שיצאו משליטתו. היצרן אחראי גם אם לא התרשל כלל, וגם אם לא היה לו קשר ישיר עם הצרכן.

במסגרת דוקטרינת האחריות החמורה בבתי המשפט בארצות הברית הוחלט לרוב כי הדוקטרינה אינה מוטלת על גורם לא עסקי או על אדם שיוצר מוצרים אך לא מוכר אותם (Freitas v. Twin Fisherman's Cooperative Asooc). הרציונל בבסיס אי הטלת אחריות חמורה על אלו הוא שהם אינם מורגלים בביטוח ובפיזור הנזק. עם זאת, הוטלה לא פעם בבתי המשפט בארצות הברית אחריות חמורה על יצרן שסיפק חינם מוצרים כדי לקדם מכירות עתידיות, על ספקי שירותים שונים (Inc Gimbels .v Newmark), על משכיר מוצר פגום, על קבלן שהתקין דוד חימום פגום ועוד (Corp Hertz .v Stang). בתי המשפט בארצות הברית הגדילו לעשות והטילו אחריות חמורה על יצרנים בגין נזקים שנגרמו לעומדים מן הצד (נזקים שבדרך כלל הוטלה בגינם אחריות על יצרן שהתרשל בלבד).

ההגדרה של מוצר ("product") בארצות הברית שנויה במחלוקת. ניתן לראות כי ההגדרה שמנוסחת ב־Restatement of the law האמריקאי (פירוט בהמשך), שונה מזו המנוסחת בחוקים של מדינות מסוימות, אשר ההגדרה בהן שונה מפסיקות בית משפט. להגדרות השונות למוצר השפעה מעניינת על אחריות בגין מוצרים פגומים. כך למשל יש הגורסים כי יש להתייחס לחיות מסוימות כמוצרים. אם נקבל הבחנה זו, תהיינה השלכות על הגדרת פגם במוצר בהקשר זה, הגדרת יצרן וכו'.

בארצות הברית על דרך הכלל פגם במוצר יכול להתבטא בשלב התכנון או בשלב הייצור, ברכיב במוצר, באריזתו וכו'. פגם במוצר יכול להתבטא גם בהוראות או אזהרות בלתי מתאימות. פגם באזהרות או הוראות מהווה סוגיה מעניינת ושנויה במחלוקת ביותר. ישנם הגורסים כי מוצרים בהם טמונה סכנה צריכים לכלול הוראות כיצד יש להשתמש בהם, תיאור מפורט של הנסיבות תחתן המוצר עלול לגרום נזק ובאילו צעדים יש לנקוט במקרה חירום בו מעורב המוצר.

קריטריונים אלו ודאי נכונים למוצרים מסוימים (כגון תכשירי ניקיון), אך ישנם מקרים מורכבים יותר. למשל, מהו מספר הפונט בו צריכות להיות כתובות האזהרות על תרופה כלשהי. היכן האזהרה צריכה להיות ממוקמת. נראה כי אין כללים מובחנים המתארים מהי אזהרה מספקת הפותרת את היצרן מאחריות.

הפסיקה בארצות הברית אומנם החילה את עיקרון האחריות החמורה על מקרים רבים בהם חסרו הוראות זהירות מתאימות, אך יש להתחקות אחר המשמעות של אזהרות מתאימות/מספקות בכל אחד מן המקרים הללו.

פסק הדין Norris v. Baxter Healthcare Corp. עוסק באישה שביצעה השתלת סיליקון בחזה וסבלה לאחר מכן ממחלה שלדידה נגרמה מחדירה של סיליקון לאיבריה הפנימיים. טענת האישה כנגד המנתחים שביצעו את ההשתלה הייתה כי אלו לא הזהירו אותה מפני אפשרות כזאת. האישה הביאה לבית המשפט רופא שהעיד כי אכן מחלתה נגרמה עקב חלחול של סיליקון לגופה, אך עדותו הייתה מנוגדת לספרות הרפואית המקובלת. הרופא לא הצליח לסתור את הספרות המקובלת על ידי ביסוס עמדתו בניסויים/ספרות חלופית. אי לכך בית המשפט דחה את תביעתה של האישה משום שהרופאים לא נדרשים להזהיר מפני מחלות/נזקים אחרים שלפי הדוקטרינות הרפואיות המקובלות אינן צפויות כלל. מלבד פגמים במוצר עצמו/באזהרות תיוג של המוצר וסיווגו באמצעות פרסומות ותצוגות לא מדויקות ייחשב אף הוא כפגם במוצר, וכך תחול אחריות חמורה על מקרים בהם בוצע תיוג לא מתאים.

מלבד הגישה המתהווה בבתי המשפט ובחוקים של מדינות, ה"ריסטייטמנט" האמריקאי מנסח באורח ברור וחותך גישה לאחריות למוצרים פגומים. הריסטייטמנט נחשב מקור סמכות משני, ומקבל את תוקפו כאשר בתי המשפט וחקיקה מדינתית נשענים עליו ומאמצים את הגדרותיו. בשנת 1923 המוסד המשפטי האמריקאי החל לפרסם ריסטייטמנטס לנושאים משפטיים שונים בחוק האמריקאי שהיוו מעין ליטוש אקדמאי לחוק הקיים. במהלך השנים לאחר איחודם ועדכונם, הריסטייטמנטס התפרסמו כמסמך אחד שנקרא הריסטייטמנט האמריקאי השני. במסגרת דיני הנזיקין בריסטייטמנט השני נוסח חלק העוסק באחריות למוצרים פגומים. ב־1987 נחנכה גרסה שלישית לריסטייטמנט שכללה מלבד עדכונים ותמורות לריסטטיטמנט השני, גם ריסטייטמנטס חדשים הנוגעים לנושאים שלא הוגדרו ונוסחו בעבר. מאז ועד היום ממשיכות להתפתח גרסאות חלופיות לחלקים בריסטייטמנט השלישי. פיתוח הגרסאות החלופיות במסגרת אחריות למוצרים פגומים נעשה במטרה לתת מענה לקושיות שהיו במרוץ השנים לסלע המחלוקת בבתי המשפט בארצות הברית בתחום זה. בניסוחים החדשים קיימת הבחנה בין פגמים בייצור, לפגמים בתכנון, לפגמים באזהרות. ישנה התייחסות נפרדת למוצרים "מיוחדים" (כגון מרכיבים של המוצר, תרופות, מכשירים רפואיים, מזון ומוצרים משומשים) ושווקים שונים. בניסוחים החדשים פיתחו נושא נוסף שעוסק באחריות להזהרת צרכנים לאחר שמוצר יצא לשוק, וכן אחריות יורש של עסק שייצר מוצרים פגומים. פגם בייצור מוגדר בניסוחים אלו, כחריגה מהעיצוב המתוכנן שלו, והוא ייחשב פגום גם אם היצרן לא התרשל בהליך ייצורו. פגם באזהרות מוגדר כמצב בו היה ניתן להקטין או למנוע את הנזק על ידי צירוף הוראות שימוש או אזהרות סבירות, והיעדרן הפך את המוצר למסוכן באופן בלתי סביר. הגדרות אלו דומות להגדרות המוצעות בהצעת חוק דיני ממונות המתוארת בהמשך.

בארצות הברית על התובע בגין מוצר פגום להוכיח כי:

1. המוצר היה פגום בעת שיצא משליטתו של היצרן.
2. הפגם גרם למוצר להיות מסוכן באופן בלתי סביר לצרכן/למשתמש או לרכושם.
3. הפגם במוצר הוא זה שגרם לנזק.
4. המוצר הגיע לידי הצרכן ללא שינוי מהותי בו מאז יצא מרשות היצרן.

לרוב בגדרי דוקטרינת האחריות החמורה אם הוכח פגם במוצר, יתר היסודות ניתנים להקשה והסקה מן הפגם. במקרה בו העובדות מעידות על כך שהנזק נגרם על ידי שרשרת של משתנים, יש להכריע האם הפגם במוצר היה גורם מרכזי לנזק.

על יצרן בארצות הברית חלה האחריות לייצר מוצר ברמה הבטיחותית הגבוהה ביותר. אם אינו יכול לעשות זאת חלה עליו החובה להזהיר באופן ראוי צרכנים/משתמשים מפני הסכנות הטמונות במוצר. מוצר המוגדר בארצות הברית כמסוכן באופן סביר, הוא מוצר שכאשר עושים בו שימוש שניתן לצפות אותו (לאו דווקא השימוש המיועד), המשתמש לא יפגע. כך ייתכן שיצרן שולחנות סביר יוכל לצפות שמשתמשים ישבו/יעמדו על השולחן שלו וכך יהיה עליו לבנותו חזק ויציב, או לחלופין לצרף אזהרה לא לעלות על השולחן.

בארצות הברית היה נהוג לראות סכנות מסוימות הטמונות במוצר כמובנות מאליהן. כך נדמה שלא צריך להזהיר את המבוגר הסביר כי סכינים חותכים, או כי אין להכניס מוצרי חשמל למקלחת. למרות זאת ישנם יצרנים שהחליטו להזהיר מפני סכנות גלויות כדי להגן על עצמם בצורה טובה יותר. הזהרות מסוג זה עלולות ליצור בעיה של אזהרות יתר. דוגמה לבעייתיות באזהרות יתר היא אזהרות המצורפות לתרופות. לא אחת משתמשים מתעלמים מאזהרות אלו משום שעיון בהן כרוך בקריאה של חוברת שלמה הכתובה באותיות מיקרוסקופיות.

מנגד בתי המשפט בארצות הברית כיום, מכירים בקיום הצרכן הפזיז. גם אם הסכנה הייתה ברורה מאליו והצרכן היה צריך להיות מודע לה, בתי המשפט בארצות הברית שמים דגש על גודל הסיכון ובאיזו קלות היצרן היה יכול למנוע אותו.

ישנם מוצרים שטמונה בהם סכנה לנזק בלתי נמנעת אך למרות הסכנה הכרוכה בהם הם רצויים לציבור. בעבר בתי המשפט בארצות הברית לא הכירו באחריות של יצרן לתגובה אלרגית של צרכן לתרופה/מוצר אחר. כיום בתי המשפט מטילים אחריות במקרים אלו על יצרנים ודורשים הזהרות מפורטות וברורות המכסות את כלל התגובות הרפואיות השליליות האפשריות למוצר.

לאור הדברים הנ"ל ככל הנראה כדאי ליצרן בארצות הברית לצרף בנוסף לאזהרות אינהרנטיות למוצר, אזהרות מפני סכנות מובנות מאליהן ומפני סכנות העומדות בפני סקטור ספציפי באוכלוסייה. בנוסף על יצרן לתת את הדעת כיצד להבליט אזהרות חשובות כך שיהיו נגישות לצרכן, והלה ישים לב אליהן.

בארצות הברית התקיימו מספר תביעות ייצוגיות כנגד יצרנים שהשתמשו באזבסט, יצרני אמצעי מניעה מזיקים, חברות סיגריות ועוד. מדינות רבות בארצות הברית ממנות שופט אחד שלפניו ידונו כלל המקרים הנוגעים ליצרן מסוים. תובענה ייצוגית יקרה ליצרנים משום שהיא יכולה לעורר תביעות של ניזוקים נוספים במדינות אחרות. לרוב גזר הדין שמקבלים יצרנים אלו חמור במיוחד, ואף עסקאות טיעון אינן זולות. תביעות ייצוגיות הן כלי רב-עוצמה שנעשה בו שימוש נרחב (באופן יחסי) בארצות הברית במסגרת אחריות למוצרים פגומים.

במדינות שונות בארצות הברית התקיים דיון בסוגיה האם נדרש שהפגם במוצר יהיה ברמה שאם היצרן היה יודע עליו הוא לא היה מוכר אותו. לחלופין, האם נדרש שאם צרכן היה יודע עליו הוא לא היה רוכש אותו. היו בתי משפט שהחילו את שני המבחנים באופן מצטבר. היו שטענו ששני מבחנים אלו הם מבחנים חילופיים.

בסוגיה של הסתכנות מרצון של צרכן נוטים בתי המשפט האמריקאיים למתן את היקף האחריות על היצרן. משפטנים רבים תומכים בהסרה מוחלטת של אחריות היצרן במקרים אלו. שימוש בלתי רגיל של מוצר בטוח יחסית יהיה זהה להסתכנות מרצון. הסרת אחריות היצרן במקרים אלו תלויה במידה מרובה על מיהו האדם המשתמש במוצר.

תקופת ההתיישנות של תביעה בגין פגם במוצר במדינות שונות בארצות הברית קצרה ונעה בין שנתיים לשלוש. לרוב אין התייחסות לתקופת התיישנות של יכולת להגיש תביעה ביחס לזמן שהמוצר יצא לשוק. בארצות הברית כמו בישראל נהוג לא להתנות על אחריות יצרן.

יצרנים ובתי עסק רבים בארצות הברית העלו את הטענה כי השינויים התמידיים בסטנדרטים המשפטיים לאחריות למוצרים פגומים, מותירים את היצרנים חשופים אף לתביעות בעלות בסיס רעוע/מפוקפק ביותר. במדינות שונות בארצות הברית נערכה רפורמה בכללי אחריות חמורה וחוקקו חוקים להגנת היצרנים בהתקיים נסיבות מסוימות. כך במספר מדינות היצרן יהיה פטור מאחריות אם הוכיח שהמוצר עמד בסטנדרט בטיחותי שהיה קיים בעת ייצורו. המתנגדים לחוקים מסוג אלו טוענים שהחוק ירפה את ידיהם של יצרנים לפתח אמצעים להעלאת סטנדרט הבטיחות.

בתי עסק רבים ניסו לקדם חוקים שיקבעו תקרה לפיצויים במסגרת אחריות חמורה. בשנת 1996 נשיא ארצות הברית ביל קלינטון הטיל וטו על הצעת חוק פדרלי שביקשה לקבוע תקרת פיצויים של 250,000 דולר או לחלופין כפליים הנזקים הכלכליים והלא כלכליים - הסכום הגבוה מבין השניים. ביל קלינטון טרפד את ההצעה בטענה שהדבר ימנע מניזוקים ומשפחותיהם לזכות לפיצוי הראוי והדרוש להם על מנת לשקם את חייהם. באותה השנה בערעור על פס"ד BMW v. Goreבבית המשפט העליון באלבמה הוצבו מבחני עזר שיסייעו להכריע האם פיצוי שניתן על ידי חבר מושבעים היה מופרז; נקבע כי:

1. יש להתחשב בדרגת הזהירות בה נקט היצרן
2. יש למדוד את היחס בין הנזק שנגרם לפיצוי שניתן
3. יש לתת פיצויים בהיקף פרופורציונלי לפיצויים שהיו ניתנים במקרי רשלנות, פיצוי בגין עבירה פלילית וכדומה.

עד כה הראנו כי ברוב המקרים אחריות למוצרים פגומים מוסדרת על ידי חוקים מדינתיים. עם זאת, לעיתים הממשלה הפדרלית תחוקק חוק הנוגע לתחום מסוים באחריות למוצרים פגומים. הממשלה הפדרלית תעשה זאת במטרה להגן על יצרנים הסובלים מעמימות ההסדרים המשפטיים הקיימים. כך בשנת 1998 חוקק ה־Federal BiomaterialsAccess Assurance Act המגן על ספקי חומרים לשתלים רפואיים בכך שפורס את מרחב הפעולה המותר לספקים אלו. החוק אף מציין את המצבים היוצאים מן הכלל בהם ייתכן שהספק ישא באחריות.

מצבים בעיתיים נוצרים כאשר בית המשפט נדרש להכריע אם תחום מסוים באחריות למוצרים פגומים מושפע מחוק פדרלי שבאופן מפורש לא שולל סוג תביעות מסוים אך במשתמע מצביע על כך שהממשל הפדרלי היה רוצה שתביעות מסוג זה ידחו. בתי המשפט העליונים עשו הבחנה בין מצבים בהם הממשלה הפדרלית יוצרת חוקים בתחום מסוים שקיימים עבורו גם חוקים מדינתיים, לבין מצבים בהם החוק הפדרלי מתנגש עם חוק מדינתי. בסוג השני של המצבים המתואר לעיל בתי המשפט יפעלו מיידית על פי החוק הפדרלי. בסוג הראשון של המצבים בבתי המשפט יפסקו על פי החוק הפדרלי אם הוא השתלט על כלל הסוגיות הנוגעות לתחום.

הצעת הקודיפיקציה ומבט לעתיד

הצעת הקודיפיקציה היא ראשית איגודם, ושנית תיקונם והרחבתם (בהתאם לנדרש) של כלל החוקים האזרחיים שחוקקה הכנסת משנות השישים ואילך, תחת חוק מקיף אחד הנקרא חוק דיני ממונות. חוק דיני ממונות עודנו בגדר הצעת חוק בלבד (הצעת הקודיפיקציה). לעניין חוק האחריות למוצרים פגומים בוצעו מספר שינויים בהצעת הקודיפיקציה בהם נדון להלן.

בסעיף הראשון בחוק נעשתה הרחבה של הגדרת המונח "מוצר". הגדרת המוצר בחוק המקורי הייתה בלתי מספקת. פירוט הגדרת ה"מוצר" בהצעת הקודיפיקציה מאפשרת הטלת אחריות בגין פגמים גם בתחומים בהם המוצר פחות קונבנציונלי ומוחשי. לעומת זאת סעיף ההגדרה שהיה קיים בחוק ל"נזק גוף" בוטל בהצעת הקודיפיקציה. ייתכן שהסיבה לכך היא כי קיימת הגדרה ל"נזק גוף" חיצונית לחוק האחריות למוצרים פגומים, ולא ראו צורך לחזור עליה.

בהצעת הקודיפיקציה שינו את מיקומו של סעיף סיווג התחולה (סעיף 9). סעיף זה הושם מיד לאחר הסעיף הראשון. יש להניח שהדבר נעשה משום שסעיפים אלו מקנים לאזרח היכרות בסיסית עם החוק: פירוש מונחי מפתח והיקף חלות החוק.

בסעיף העוסק בהגדרת היצרן בהצעת הקודיפיקציה, הושם דגש על נשיאה באחריות של יצרן חומר הגלם בנוסף לאחריות יצרן המוצר המוגמר ויצרן הרכיב. דגש זה מבטא גישה הדוגלת בקשת רחבה של הנושאים באחריות חמורה בשרשרת הייצור.

הסעיף העוסק בהגדרת המוצר הפגום עבר שינוי נוסח משמעותי. הוקצע סעיף נפרד לפגם בפיתוח המוצר (ראו ערך פגם בפיתוח) . ההתייחסות למוצר שבהליך ייצורו נפל פגם השתנתה. על פי הנוסח החדש נפל פגם בהליך הייצור אם הייתה חריגה מהמוצר המתוכנן שיצרה סיכון בטיחותי בלתי סביר. ניתן להעלות ביקורת על ניסוח זה שכן היה ונגרם נזק גוף עקב ליקוי במוצר ממילא המוצר מסוכן באופן בלתי סביר ולכן אין חיוניות בצירוף המילים בלתי סביר המכביד על הנפגע שלא לצורך. נוסח הגדרת פגם באזהרות/הוראות שימוש לא השתנה מהותית.

בהצעת הקודיפיקציה בוטלה ההגנה של היצרן מאחריות בגין חשיפה במודע וברצון של הצרכן את עצמו לסיכון החבוי במוצר. יכולים להיות לכך מגוון רציונליים. רציונל ראשון הוא החלת גישה פטרנליסטית על הצרכן וחוסר נכונות לאפשר לו לוותר על הגנה העומדת בפניו בדין.

הסבר אחר נובע משיקולי מדיניות. כחברה נהיה מעוניינים לדחות הסדרים הגורמים לפגיעה בפרטים בסביבתנו, בפרט כאשר יש בפגיעה בפרטים כדי להזיק לחברה כולה. לא אחת הניזוקים ממוצרים פגומים מאבדים את יכולתם להתפרנס ונשענים על קצבאות מן המדינה. הואיל וכך הניזוקים מכבידים על קופת המדינה וגוררים את הגדלתם של נטל התשלומים השונים בהם מחויב האזרח. בהצעת הקודיפיקציה מציעים להותיר את נטל הפיצויים על היצרן, אף במקרים בהם הצרכן חשף עצמו מרצון לסיכון, וכך לא יזקק אותו צרכן לסיוע מן המדינה.

בהצעת הקודיפיקציה חידדו את הגדרת ההגנה בגין חסר ידע מדעי-טכנולוגי המנויה בסעיף הרביעי בחוק הקודם, כך שיהיה נהיר שמדובר במבחן אובייקטיבי. הדבר בא לידי ביטוי על ידי הוספת המילה "סביר". דרוש שהיצרן הסביר לא היה יכול לדעת על הפגם במוצר בהתאם לטכנולוגיה באותה העת. יש להניח שהמטרה בכך היא למנוע טענות מצד יצרנים, שבפניהם ספציפית לא עמדה הטכנולוגיה לגלות את הפגם, כאשר בפני רוב היצרנים בשוק הייתה קיימת הטכנולוגיה שאפשרה גילוי פגם זה.

יש הגורסים שאף אם יצרן נהנה מהגנה מפני אחריות לפגם משום שלא היה יכול לגלותו בעבר, יש להטיל עליו אחריות הצופה פני עתיד. כך ניתן להטיל עליו חובה לפעול להזהרת הצרכנים, לחלופין חובה לפעול לאיתורם של המוצרים הפגומים ולהשמידם, או לחייב יצרן זה להיות תחת פיקוח זמני של מוסד בעל ידע טכנולוגי רב.

בחוק המקורי מתואר שאילו הייתה התרשלות חמורה מצד הצרכן בית המשפט יכול להפחית את הפיצויים. הצעת הקודיפיקציה החליפה את צירוף המילים "התרשלות חמורה" ב"סטייה חמורה מהתנהגות ראויה". יש להניח שהדבר נעשה בשל הקושי של הדין למלא את המונח התרשלות חמורה בתוכן. הנוסח החדש ברור ומתאים יותר להגדרות שבחוק לאחריות למוצרים פגומים (שהתרשלות אינה נידונה בו).

בהצעת הקודיפיקציה לא מצוינת הגבלה על ההגנות ליצרן כאשר מדובר בקטין מתחת לגיל 12. ייתכן שההסבר לכך הוא כי חוק זה מגן באופן נרחב על הניזוק וכך אין צורך להגנות נוספות לקטינים. הסבר חלופי גורס כי החוק מאפשר החלה שונה כאשר מדובר בילד. כך למשל הקטנת פיצויים בשל סטייה חמורה מההתנהגות הראויה, תפורש כסטייה מהתנהגות ראויה של ילד.

התקרה לפיצוי עבור נזק שאינו ממוני נשארה בעינה, אך צוין בהערת שוליים בהצעת הקודיפיקציה, שהסכום יעודכן במהלך הליך החקיקה.

בהצעת הקודיפיקציה הוארכה תקופת ההתיישנות בשנה. הדבר תואם את המגמה הכללית של חוק זה להחמיר עם יצרנים, ומאפשר לצרכנים תקופת שהות ארוכה יותר להשלים את תביעת הפיצויים בגין נזק שנגרם להם.

מבט ביקורתי – חוק האחריות למוצרים פגומים

חוק האחריות למוצרים פגומים נהנה מיתרונות גדולים למול עוולות תביעה אחרות בנזיקין, כגון קלות הוכחת אחריות הנתבע וקיצור ההליכים המשפטיים עקב כך. עם זאת, החוק סובל ממגבלות כבדות ההופכות אותו בתביעות בנזיקין לראש נזק נלווה, ולעיתים גורמות לניזוקים להימנע מלהשתמש בו כלל. כך למשל בע"א 532/89 קיבוץ ניר דוד נ' מרים שקרון, השופט אור מזכיר במפורש בפסקה 5 לפסק הדין כי התובעת יכולה הייתה להשתמש בחוק האחריות למוצרים פגומים אך בחרה להשתית את תביעתה לפי המסלול הקשה יותר של דיני הרשלנות. מדוע? איפה אם כן, נכשל החוק?

נראה כי הכישלון נובע ממספר אלמנטים בחוק. אלמנט ראשון הוא מגבלת הפיצויים (סעיף 5 לחוק). נראה כי המחוקק חוקק סעיף זה כדי להגן במידה מסוימת על היצרן אשר נמצא במעמד חשוף מאוד עקב החלת דוקטרינת האחריות החמורה עליו. אולם הדבר מוביל למצב אבסורד, החוק מקל על נפגע להשיג בגינו פיצויים, אך אם אלו נמוכים מהנזק שלו כפי שהוא תופס אותו, אזי אין בהקלה זו לצרכן ולא כלום. ייתכן שאקט קביעת תקרת פיצויים הוא אקט נכון. עם זאת, אנו סבורים שהתקרה לפיצויים הנוכחית נמוכה מידי, עומדת בסתירה לרציונאל החוק ומעודדת אנשים להפנות את גבם לחוק זה, לטובת דינים אחרים בהם אין תקרה כזו.

הצעת הקודיפיקציה צפויה ליצור קושי נוסף לצרכן בשימוש בחוק זה לביסוס תביעתו עקב ההקשחה של הגדרת "פגם במוצר" (לעיל) אשר סביר שתפגע בקלות ההוכחה של נזק הנגרם ממוצר פגום.

ביקורת לחוק בנושא אחר היא ביקורת המבוססת על מגמה חדשה בישראל ומחוצה לה הקוראת להרחיב את האחריות החמורה של יצרנים למוצריהם גם לגבי נזקים כלכליים. מגמה זו אומצה כאמור בארצות הברית. גישה זו זוכה לפריחה ולא בנקל. הגישה קוהרנטית לשיקולי מדיניות עליהם מבוסס החוק: החמרת אחריות על יצרנים. נראה כי על פי שיקולים אלו נרצה להטיל אחריות חמורה על יצרן אשר פגם בייצור המזגן שלו (למשל) הוביל לכך שביתו של צרכן וכל תכולתו נשרפו. מדובר בהרחבה משמעותית ויש שיטענו - מתבקשת - של אחריות היצרן.

למרות הדברים האמורים לעיל, אין ספק כי עבור נפגעים ממוצר פגום שניזוקו נזק גוף מינורי, יש לחוק האחריות למוצרים פגומים יתרון גדול והוא מהווה עבורם מכשיר להשגת פיצויים על נזקיהם מבלי להיגרר להתדיינויות משפטיות קשות, ארוכות ויקרות.

לקריאה נוספת

• ישראל גלעד, הגישה הכלכלית לדיני הנזיקין וחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"מ-1980
• ישראל גלעד, "אחריות חמורה למוצרים: חוק האחריות למוצרים פגומים תש"ם-1980" מחקרי משפט ח 179
• דניאל מור, "אחריות למוצרים פגומים – שיקולי מדיניות", עיוני משפט ו תשל"ח, 84
• דניאל מור, "הצעת חוק האחריות למוצרים פגומים תשל"ט-1978" עיוני משפט ז (תשל"ט)
• אהרן ברק, הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי תשמ"ג, עיוני משפט ט 243
• חוק האחריות למוצרים פגומים – תש"ם 1980
• פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח 1968
• תזכיר חוק דיני ממונות, התשס"ו 2006
• Restatment (second) Of Torts
• Restatment (third) Of Torts
• Federal Biomaterials Access Assurance Act (21 U.S.C.A. §§ 1601-1606)
• עא 89 / 532 קיבוץ ניר דוד נ' מרים שוקרון מו (2) 221
• עא 79 / 288 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות בנין ופתוח בעמ נ' פרילוצקי (רפיד) ציוד לבנין בעמ לה (2) 342
• עא 89 / 241 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי מט (1) 45
• עא 88 / 166 פניציה בע"מ נ' ארמונד עמר מה (2) 457
• עא 82 / 140 תרכובות ברום בעמ נ' קיבוץ פרוד, אגודה חקלאית שיתופית בעמ מ (1) 763
• תא 90 / 325 יהושע מנדיל נ' שיש אשדוד בע"מ נה (1) 242
• תא 02 / 13427 הני ויינרוך נ' כרמל מזרחי בע"מ [פדאור (לא פורסם)] 07 (8) 633
• תק 05 / 2404 יוסף אברהם נ' כמיפל בע"מ [פדאור (לא פורסם) 05 (19) 429]
• (1972)29 Studies J.Legal 1 "Negligence of Theory A" ,Posner .R.A
• Freitas v. Twin Fishermanws Cooperative Asooc. 452 S. W. 2d 931 (1970 Tex Civ. App.)
• (1960 .J.N) 69 2d A 161 Bloomfield Motors, Inc., .v Henningsen
• (1981 ,Ohio) 568 2d.N.E 424 ,.Corp Motors .American .v Leichtamer
• (1969 ) 697 .2d .A258 ,585 .N.J 54 .Inc Gimbels .v Newmark
• (1972) 730 .N.M 83 .Corp Hertz .v Stang
• MACPHERSON V. BUICK MOTOR CO., 217 N.Y. 382, 111 N.E. 1050 (N.Y. 1916)
• Greenman v. Yuba Power Products, Inc., 59 Cal. 2d 57, 377 P.2d 897
• Norris v. Baxter Healthcare Corp., 397 F.3d 878 (10th Cir. 2005)
• BMW v. Gore, 517 U.S. 559, 116 S. Ct. 1589, 134 L. Ed. 2d 809 (1996)

קישורים חיצוניים

• פקודת הנזיקין (נוסח חדש), 1968
• תומר ריטרסקי, נזקי גוף בשל מוצרים פגומים, באתר ynet, 12 בנובמבר 2003
• Product Liability - Federal Preemption Of State Product Liability Law
• Restatement of the Law Third, Torts: Products Liability