פתיחת התפריט הראשי

ביהדות פטר חמור הוא הוולד הבכור הנולד לאתון. על פי הכתוב בתורה יש מצווה לפדותו בשה צאן, ואם לא פודים את פטר החמור, יש מצווה לערוף את ראש החמור ולקוברו.

פטר חמור
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, י"ג, י"ג
משנה מסכת בכורות, פרק א'
משנה תורה הלכות ביכורים, פרק י"ב
שולחן ערוך יורה דעה, סימן שכ"א
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה פ"א, עשה פ"ב
ספר החינוך, מצווה כ"ב, מצווה כ"ג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

מקור המצוותעריכה

מקור המצוות הוא בספר שמות, י"ג, י"ג: "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", וכן בספר במדבר, י"ח, ט"ו: "ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה".

לפי התפיסה התורנית לבכור הבהמה הטמאה יש קדושה, אך מכיוון שהוא נחשב על פי התורה כמין טמא, הוא אינו יכול להיות מוקרב על גבי המזבח, ולכן יש לגרום לקדושתו להיות מופקעת על ידי פידיונו בשה. מצווה זו דומה למצוות פדיון הבן של בכור מישראל, שבו הבכור נפדה באמצעות כסף.

לפי תפיסת חז"ל יש לפדות רק את בכור החמור, ולא בכור של כל בהמה טמאה. עם זאת בימי בית שני, רווחה הגישה שיש לפדות כל בכור בהמה טמאה, כדברי התורה הנזכרים בספר במדבר. לשיטתם החמור הנזכר בספר שמות מהווה דוגמה בלבד לבהמה טמאה[1].

החמורים החייבים בפדייהעריכה

חמור של ישראל חייב בפדייה, אבל חמור של גוי פטור מן הפדיון. גם חמור שיש לגוי חלק בו - פטור מן הפדיון, ולכן ניתן להיפטר מהמצוה על ידי מכירת חלק מן החמור לגוי. חמור של כהן או לוי פטור אף הוא מן הפדיון.

דיני המצווהעריכה

פודים את הבכור הזכר מן האתון בטלה כבשים או בגדי עיזים. הטלה או הגדי ניתנים לכהן, אשר יכול לעשות בו כרצונו, מאחר שפדיונו אינו הופך אותו למקודש. מי שאין ברשותו טלה או גדי יכול לפדות את פטר החמור בכסף בשוויו של הילוד.

מצוות עריפת ראש הפטר חמורעריכה

במקרה והאדם אינו רוצה לפדות את החמור כפי המצווה, מוטלת עליו המצווה לערוף את ראש החמור כפי הכתוב בפסוק: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (ספר שמות, פרק י"ג, פסוק י"ג).

טעם המצווהעריכה

החמור היה מקובל בעבר כבהמת משא. לפיכך, הוא מסמל את רכושו המיטלטל של האדם. פדיון הבכור של סמל זה ניתן לכהן, האַמון על קידומה הרוחני של האומה. מעשה זה מציין אפוא את הכרת האדם בחובתו לנצל את נכסיו המיטלטלים, להגבהת רמתו הרוחנית של העם. מעשה העריפה מייצג את מה שקורה במקרה שאדם אינו מוכן לנצל את נכסיו למטרות רוחניות[דרוש מקור]. טעם זה תואם את ההסבר הקבלי. עבד יהודי מוותר על הכרת חובתו להגבהת הרמה הרוחנית של העם. עבד יהודי אמנם משתחרר ביובל, בעל כורחו, אבל עונשו משמים, כיוון שנולד כיהודי, וירד בעולמות הרוחניים כי ביקש להישאר עבד בעולם החומר. התוצאה היא שהוא מגיע לדרגת גלגול נשמתו בעַיִר, בכור החמור, הנקרא פטר רחם חמור. אם אותו עבד היה ירא שמים, ורצה להמשיך להיות עבד למרות שיציאת מצרים משחררת אותו כבן חורין מעולם העבדות, הוא חוזר בגלגול בפטר רחם חמור ונפדה בשה. אך אם גם כיחש במלכות שמים, משמים אין פודים אותו בשה, והוא נערף בדרגת חיה טמאה (בכור חמור), בעריפה מאחור, כדי לשבור את עיקשות עורפו, כלומר נשמתו משוחררת כעבד, והוא יחזור כעבד כדי לתקן את תיקונו או שנשמתו תחזור כאדם ערל, לעומת העבד העברי ירא ה' שתמורת פטר החמור שהתגלגל אליו, הוא יוחלף בשה שנשחט כדת וכדין, ונשמתו עולה ישירות לתיקון כיהודי, כל זה נעשה על ידי שמים.

במזרח הקדוםעריכה

לפי התפיסה בתורה, לבכור החמור יש מעין קדושה. תפיסה זו הייתה קיימת גם בתרבות של החיקסוס. באתרים של החיקסוס כמו תל הרור בנגב ואווריס בירת החיקסוס במצרים, נתגלו קבורות טקסיות של חמור, שכנראה בוצעו במהלך פולחן דתי. בתל-הרור נקבר החמור עם רסן מכסף ואוכף. האל של החיקסוס, סת, תואר באמנות גם בדמות של חמור, ואולי מכאן הייתה קדושתו לעם החיקסוסי, וייתכן שיש לכך קשר עם עלילת החמור.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ כתבי פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם א', קטע 135; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ד, 71. כך גם משתמע מספר נחמיה, פרק י', פסוקים ל"ו-ל"ז המדבר בהכללה על כל הבהמות הטמאות, לעומת הבקר והצאן שאינם נפדים: "ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי כל עץ שנה בשנה לבית ה'. ואת בכרות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה, ואת בכורי בקרינו וצאנינו להביא לבית אלהינו, לכהנים המשרתים בבית אלהינו".


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.