פינגווין זוטר
פִּינְגְּוִין זוּטָר (שם מדעי: Eudyptula minor) הוא הקטן במיני הפינגווינים. הוא חי לאורך חופי ניו זילנד, ארכיפלג צ'טהאם, טזמניה ודרום אוסטרליה. באוסטרליה הם מכונים פינגווין פיה (fairy penguins) בשל גודלם הקטן, ובניו זילנד הם נקראים פינגווין כחול קטן (little blue penguins) או פינגווין כחול בשל צבע נוצותיו. בשפת המאורים נקראים קורורה (kororā).
 פינגווין זוטר
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | פינגווינאים |
| תת־סדרה: | תרופודה |
| משפחה: | פינגווינים |
| סוג: | Eudyptula |
| מין: | פינגווין זוטר |
| שם מדעי | |
 Eudyptula minorפורסטר, 1781 | |
| |
טקסונומיה
עריכההפינגווין הזוטר תואר לראשונה ב־1781 על ידי חוקר הטבע הגרמני יוהאן ריינהולד פורסטר. קיימים מספר תת־מינים של הפינגווין הזוטר, אך המדענים עדיין חלוקים בדעתם בנוגע לסיווג המדויק של האוכלוסיות השונות לתת־מינים, תת־המינים שונים במעט זה מזה בניצוי. ההולוטייפים שמשמשים לתיאור תת־המינים Eudyptula minor variabilis ו־Eudyptula minor chathamensis נמצאים במוזיאון טה פפה טונגרווה.[2][3] מחקרים המבוססים על DNA בגרעין ובמיטוכונדריה מצביעים על כך שהפיצול בין Eudyptula לסוג פינגווין החגורה (Spheniscus) התרחש לפני כ־25 מיליוני שנים.[4]
תיאור
עריכהאורכו של הפינגווין הזוטר כ־33 עד 43 ס"מ, ומשקלו כ־1.5 ק"ג. ישנה דו צורתיות זוויגית במידה מועטה, כאשר הזכר גדול במעט מהנקבה ומקורו ארוך ורחב יותר.[5]
צבע נוצות הגב והעורף נע בין כחול לשחור, והחזה ושאר פלג הגוף הקדמי לבנים. בפניו הנוצות הלבנות מופיעות מתחת לעיניים. פינגווינים מקנטרברי ומחצי האי בנקס הם בעלי גוון בהיר יותר בגבם, והנוצות הלבנות בהם מכסות שטח נרחב יותר בחלקים האחוריים והקדמיים של גב הסנפיר.[5] אין שינוי עונתי בניצוי. לצעירים ניצוי דומה לבוגרים, נוצות הגב כחולות יותר (הצבע דוהה עם הזמן) ומקורם צר יותר.
בדומה לפינגווינים אחרים, הכנפיים של הפינגווינים הזוטרים התפתחו לסנפירים המשמשים לשחייה.
תפוצה
עריכהתחום תפוצתו של הפינגווין הזוטר מתפרש על פני ניו זילנד, איי צ'טהאם, טסמניה ודרום אוסטרליה. למרות זאת, הפינגווינים הזוטרים נצפו מספר פעמים בחופי צ'ילה; נראה כי קיימות אוכלוסיות יציבות קטנות בפטגוניה הצ'יליאנית, אולם לא ברור האם הפינגווינים הגיעו לשם בעצמם או הובאו על ידי האדם. בשנת 2005 נצפו פינגווינים זוטרים גם לחופי נמיביה.
התנהגות
עריכההפינגווין הזוטר הוא הלילי ביותר מכל מיני הפינגווינים. ביום הוא משחר אחר מזון בים או ישן בקנו. במהלך השנה כולה הם חיים במושבות גדולות המכילות מספר רב מאוד של פרטים. הקן נבנה בתוך מאורה או מתחת לשיח, ושם גם מוטלות הביצים וגדלים הצאצאים; הקן בדרך כלל מצוי בסביבות חוף הים. הפינגווינים הזוטרים מגיעים לבגרות מינית בגיל 2 או 3 שנים.
בעונת הרבייה הזכרים עורכים תצוגות חיזור קולניות על מנת להרשים את הנקבות. בדרך כלל הזכר והנקבה לא נשארים יחד לאורך כל חייהם. לעיתים הפינגווינים בונים קן חדש, ולעיתים משפצים את קינם מעונת הרבייה הקודמת. הזכר והנקבה דוגרים על הביצים לסירוגין ובדרך כלל מתחלפים אחת ליום או ליומיים, והביצים בוקעות בין 33 ל־36 יום לאחר ההטלה. כ־60% מן הביצים המוטלות בוקעות לבסוף.
תזונת הפינגווינים הזוטרים משתנה בין האוכלוסיות השונות, אולם בדרך כלל היא מבוססת על דגים, דיונונים, קריל ובעלי חיים ימיים קטנים שונים. לפעמים הם אף שולים בעלי חיים דוגמת סוסוני ים או סרטנאים מקרקעית הים. המזון נבלע בשלמותו מתחת למים, ולא מבותר על ידי המקור. בגלל מבנה גופם והשימוש היעיל שהם עושים בכנפיהם כדי לנוע במים, הפינגווינים הזוטרים מסוגלים לצלול בצורה טובה מאוד. בדרך כלל, הצלילה מתבצעת לעומקים של בין 10 ל־30 מטרים, ולעיתים רחוקות אף לעומקים של 60 מטרים. עם זאת, עיקר התזונה מתבצעת עד לעומק 5 מטרים. הפינגווין ניזון ביחידות[דרושה הבהרה], כאשר יתקל בלהקת דגים הוא יקיף אותה מספר פעמים ואז יצלול למרכזה בעודו לוכד דג. תנודות באספקת המזון עשויה להסביר את חילוף החומרים האיטי במין בהשוואה למינים קרובים.
לפינגווינים הזוטרים, כמו לשאר הפינגווינים בפרט ולכל העופות הימיים בכלל, תוחלת חיים ארוכה יחסית לעופות אחרים בממדיהם: כ־6.5 שנים. עם זאת, נודע שפרטים מסוימים, שהתגלו משום שנלכדו וסומנו, הגיעו לגיל מופלג של מעל 20 שנים.[6]
הפינגוונים הזוטרים חוזרים למושבות הקינון כדי להאכיל את צאצאיהם בשעות בין הערביים. הם שוחים עד למרחק של כ־100 קילומטרים מהחוף בחיפושיהם אחר מזון, ובדרך כלל העלייה לחוף מתבצעת בקבוצות קטנות - התנועה בקבוצות מספקת הגנה מסוימת מפני טורפים, שנוטים לתקוף פרטים בודדים. המין אינו נתון בסכנת הכחדה ומצב השימור שלו הוא "ללא חשש", אולם ישנן אוכלוסיות מסוימות הנתונות בסכנה. נראה שהאוכלוסייה העולמית של הפינגווינים הזוטרים כוללת כ־500,000 זוגות. ביבשה, הפינגווינים הזוטרים מאוימים מצד כלבים, שועלים, חתולים, חמוסים והרמינים.
תמונות
עריכה-
האכלת פינגווינים זוטרים בגן החיות במלבורן -
גוזל פינגווין זוטר בקן (המצוי בתוך מאורה) -
פינגווין זוטר -
קישורים חיצוניים
עריכה
- פינגווין זוטר, באתר ITIS (באנגלית)
- פינגווין זוטר, באתר NCBI (באנגלית)
- פינגווין זוטר, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- פינגווין זוטר, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- פינגווין זוטר, באתר GBIF (באנגלית)
- פינגווין זוטר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Wildlife of Tasmania, Little penguin, Eudyptula minor
- Peter Dann, Little (Blue or Fairy) Penguin
- Holland Quick, Eudyptula minor, Animal Diversity Website
- Narena Olliver, Korora, the Little Blue Penguin, nzbirds website
הערות שוליים
עריכה- ^ פינגווין זוטר באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ Object: Little Penguin, Eudyptula minor variabilis; holotype | Collections Online - Museum of New Zealand Te Papa Tongarewa, collections.tepapa.govt.nz
- ^ Object: Blue Penguin, Eudyptula minor chathamensis; holotype | Collections Online - Museum of New Zealand Te Papa Tongarewa, collections.tepapa.govt.nz
- ^ Allan J. Baker, Sergio Luiz Pereira, Oliver P. Haddrath, Kerri-Anne Edge, Multiple gene evidence for expansion of extant penguins out of Antarctica due to global cooling, Proceedings of the Royal Society of London B: Biological Sciences 273, 2006-01-07, עמ' 11–17 doi: 10.1098/rspb.2005.3260
- ^ 1 2 Little penguin | New Zealand Birds Online, nzbirdsonline.org.nz
- ^ Dann, P. et al (2005): Longevity in Little Penguins. Marine Ornithology 33: 71–72.