פסיה שרשבסקי

אין תמונה חופשית

פסיה שרשבסקי (1918 - 2 בינואר 1956) הייתה סופרת, מורה ומחנכת בבית יעקב הייתה מהקולות הבולטים של ניצולי השואה בין שנות ה-40 ל-50. במחנה אושוויץ עבדה במכבסה סייעה ועודדה נשים רבות לשמור על האמונה על כשרות ועל תומתן בתנאים הקשים. לאחר המלחמה עלתה לישראל, היא נאמה מספר נאומים מפורסמים בנוכחות ראשי המדינה, היא הייתה מהראשונות לספר על חוויותיה הקשות בשואה ונאומיה עוררו הדים במדינה הצעירה. ביוזמת החזון איש מונתה למנהלת "בית שרה שנירר" בבני ברק לבנות פליטות המלחמה.

ביוגרפיהעריכה

פסיה שרשבסקי (או שרשבסקה) נולדה בעיירה אוסטרולנקה בפולין. היא הייתה הבת הצעירה בבית אביה, אברהם יוסף נשלסקי, מחסידי גור. היא למדה תקופה קצרה בסמינר 'בית יעקב' בקרקוב והייתה פעילה בבנות אגודת ישראל בפולין. כשהייתה בת 17 החלה לשמש מורה ב'בית יעקב' בקינצן. אחותה, בתיה לאה הרשקוביץ, הייתה מתלמידותיה הבולטות של שרה שנירר, מייסדת בית יעקב, וממקימות בתי הספר של 'בית יעקב' בוורשה ובחלם. שתי אחיות נוספות ואח נספו בשואה. כשפרצה המלחמה הייתה פסיה נשואה למאיר שרשבסקי, תלמידו של הרב אלחנן וסרמן, בעלה היה מזכיר מועצת גדולי התורה בוורשה ולשניים נולד תינוק. היא גורשה לגטו ורשה ובהמשך לאושוויץ ולמיידנק. באושוויץ נגזר דינה למוות היא המתינה בבלוק 25 שכונה "בלוק המתים" הגרמנים העדיפו להמתין עד שיצטבר מספר נשים המצדיק את הפעלת התנורים, היא ניצלה על ידי המחנכת צילה אורליאן שהפצירה ברופאה האסירה היהודייה ד"ר אננה, והיא כתבה שהיא אחות והיא זקוקה לה במרפאה[1].

באושוויץ עבדה במכבסה, היא ניצלה את תפקידה זה כדי לעזור ולהקל על האסירים, בין השאר הסתירה וחיפתה על האדמו"ר משה יחיאל אלימלך רבינוביץ.

הייתה בצעדת המוות, ושוחררה בגרמניה. שם טיפלה במבוגרים ובילדים המעטים שניצלו, עברה לאיטליה בדרכה לישראל.

למרות היותה חרדית ובת 28 בלבד, נשאה נאום באספת עם שהתקיימה באולם הבימה בתל אביב מטעם מגבית התגייסות והצלה למען שארית הפליטה. בין הנוכחים היו ראשי המדינה יצחק בן-צבי משה שרת וגולדה מאיר. בנאומה התמקדה בחוויות הקשות במיוחד שנאלצו לספוג הנשים ובמיוחד הנשים הדתיות. בישראל שררה אי בהירות בנוגע לקורותיהם של היהודים במחנות ונאומה עורר הדים, גולדה מאיר חיבקה אותה בבכי לאחר הנאום ושרת שנאם אחריה התייחס אליה כ"אחותינו רוחמה". בהמשך נשאה נאומים נוספים ברחבי הארץ.

היא הכירה את החזון איש בתיווכו של מקורבו משה חיים אוקון. בשנת תש"ו הוקם מוסד לניצולות שואה חרדיות והחזון איש מינה אותה למנהלת, בעוד אחיותיו של החזון איש הרבניות מרים קנייבסקי וצביה גריינימן מסייעות לה. היא כונתה בפרסומים שונים באותה תקופה "אם הפליטות". היא כתבה מאמרים לעיתון אגודת ישראל שערים. נישאה בשנית לבחור מישיבת סלבודקה בשם חיים יאזין, בני הזוג לא הצליחו להביא ילדים לעולם.

פסיה הייתה חולנית, גופה היא חלש מהתלאות בשואה והיא עברה טיפולים רפואיים שונים בארצות הברית, נפטרה ב-1956. התקיימו אספות לזכה ובעיתונים הודפסו רשימות לזכרה.

כעבור עשור הוציא אחיינה יוסף יהודה הרשקוביץ בשנת 1968 את הספר "קרני האור במחשכי התופת", שמאגד רשימות שכתבה על אושוויץ, דברים שנשאה בעל פה בציבור ומאמרים עליה שפורסמו אחרי מותה.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הרוח שגברה על הדרקון עמ' 302