ויקיפדיה

פסיכולוגיה של ההמון

פסיכולוגיה של ההמון (גם פסיכולוגיית האספסוף או פסיכולוגיית העדר) היא ענף בפסיכולוגיה חברתית העוסק בדרכים שבהן הפסיכולוגיה של ההמון שונה מהפסיכולוגיה של האנשים הפרטיים הנמצאים בקהל. תחום פסיכולוגיית ההמון חוקר התנהגויות ותהליכי חשיבה של חברים בהמון כפרטים והן של ההמון כישות חברתית קולקטיבית. התנהגותו של קהל מושפעת רבות מדה-אינדיבידואציה, מאובדן האחריות האישית של האדם, ומהתרשמותו מההתנהגות הכללית של הקהל, כאשר שני הגורמים גדלים עם גודל הקהל.[1][2] תאורטיקנים בולטים בפסיכולוגיה של ההמון כוללים את גוסטב לה בון, גבריאל דה טארד וזיגמונד פרויד.[3] רבות מתיאוריות אלה נבדקות היום או משמשות כדי לדמות התנהגויות של קהל במצב רגיל או במצבי חירום. אחת המטרות העיקריות בהדמיות אלה היא למנוע התנגשויות ודריסות בקהל.[4][5]

הפסיכולוגיה של ההמון היא התנהגות קולקטיבית שמתממשת על ידי הפרטים המרכיבים את ההמון

רקע היסטורי

עריכה

הוויכוח הראשון בנושא הפסיכולוגיה של ההמון התקיים ברומא, בקונגרס הבינלאומי הראשון לאנתרופולוגיה של פשע, ב-16 בנובמבר 1885. הקונגרס נשלט על ידי צ'זארה לומברוזו וחבריו האיטלקים, שהדגישו את המאפיינים הביולוגיים בפסיכולוגיה של ההמון.

"לומברוזו פירט לפני הקונגרס הראשון את התיאוריות שלו לגבי החריגות הפיזיות של פושעים וסיווגם של פושעים כ'פושעים מולדים', או 'פושעים במקרה'. אנריקו פרי ביטא את השקפתו על פשע כהתנוונות עמוקה יותר משיגעון, שכן ברוב המקרים של טירוף, החוש המוסרי הפרימיטיבי שורד את הפגיעה באינטליגנציה. הערות בדומה לזה השמיעו בנדיקט, סרגי ומארו."

תגובה מרוככת יותר הציגו הצרפתים, שהעלו תיאוריה סביבתית של הפסיכולוגיה האנושית.

"מ' אנגולי הפנה את תשומת הלב לחשיבות ההשפעה של הסביבה החברתית על הפושע. פרופסור אלכסנדר לקאסאן חשב שהתאוריות של האסכולה האיטלקית הן הגזמות ופרשנויות כוזבות של העובדות, ושהגורם החשוב הוא הסביבה החברתית."[6]

ב-10-17 באוגוסט 1889 ספגה האסכולה האיטלקית מכה קשה יותר במהלך הקונגרס הבינלאומי השני לאנתרופולוגיה פלילית. התנגשות קיצונית זו בדעות בין האסכולה האיטלקית והצרפתית באה לידי ביטוי גם בהמשך.

"פרופסור לומברוזו שם דגש על אפילפסיה בקשר לתיאוריה שלו על 'הפושע המולד'. פרופסור לאונס פייר מנוברייה אפיין את התיאוריה של לומברוזו כלא יותר מאשר מדע פרנולוגיה שהופרך. החריגות שנצפו על ידי לומברוזו התאימו לגברים ישרים כמו גם לפושעים, טען מנוברייה. בארון רפאל גארופלו ואחרים התנגדו לתיאוריות של לומברוזו, בשלמותן או בחלקן. אחרים ראו את העילה לפשע בכישלון הפושע להתאים את עצמו לסביבתו החברתית, ואחרים קבעו כי פגמים פיזיים אינם מעידים שאדם הוא פושע.[7]

מחקרים על התנהגות של המון וקהל הופיעו כבר ב-1841, עם פרסום ספרו של צ'ארלס מאקי, Extraordinary Popular Delusions and the Madness of Crowds.[8] העמדה כלפי ההמון השתנתה עם פרסום ששת הכרכים של איפוליט טן The Origins of Contemporary France (1875). עבודתו של טן בפרט עזרה לשנות את דעותיהם של בני דורו על התנהגות ההמון במהלך מהפכת 1789. אירופאים רבים העריכו אותו מאוד. למרות שקשה לקשר ישירות את יצירותיו להתנהגות של קהל, ניתן לומר שמחשבותיו עוררו מחקר נוסף על התנהגות ההמון. עם זאת, רק במחצית השנייה של המאה ה-19 צבר העניין המדעי בתחום תאוצה. הרופא והאנתרופולוג הצרפתי גוסטב לה בון הפך לתאורטיקן המשפיע ביותר בתחום.[3][9][10][11][12][13] בספרו משנת 1895 "הפסיכולוגיה של ההמון" (Psychologie des Foules) הוא דן במאפיינים של המון, בתהליכים היוצרים את הפסיכולוגיה של ההמון, באמצעי השכנוע של מנהיגי המונים ובסוגי המון.[14]

סוגי המון

עריכה

בחלק השלישי בספרו "הפסיכולוגיה של ההמון"[14] מבחין לה בון בין סוגי המון לפי שני קריטריונים: אנונימיות והומוגניות. קהל יכול להיות הומוגני ואנונימי או הומוגני ולא אנונימי. באותה מידה יכול קהל להיות הטרוגני (לא הומוגני) ואנונימי או הטרוגני ולא אנונימי.

בימינו קיים מחקר מצומצם על סוגי המון וקהל, ואין הסכמה לגביהם. שני חוקרים, Momboisse (1967)[15] וברלונגי (1995)[16] התמקדו לאחרונה בסוגי המון. Momboisse פיתחה מערכת של ארבעה סוגים: מזדמן, קונבנציונלי, אקספרסיבי ואגרסיבי. ברלונגי סיווג המון כצופים, מפגינים או נמלטים, בהתאם למטרת ההתכנסות של ההמון.

גישה נוספת לסיווג המון היא מערכת האינטנסיביות הרגשית של הסוציולוג הרברט בלומר. הוא מבחין בארבעה סוגי קהל: מזדמן, קונבנציונלי, אקספרסיבי ופעלתן. המערכת שתיאר היא דינמית באופייה. כלומר, קהל משנה את רמת האינטנסיביות הרגשית שלו לאורך זמן, ולכן ניתן לסווג אותו לפי כל אחד מארבעת הסוגים.

באופן כללי, חוקרים בפסיכולוגיה של ההמון התמקדו בהיבטים השליליים של ההמון,[9] אך לא כל סוגי ההמון הם שליליים באופיים. למשל, בתחילת התנועה הסוציאליסטית התבקשו המונים ללבוש בגדי חג ולקיים צעדה שקטה ברחוב. דוגמה מודרנית יותר כוללת את ההתכנסויות במהלך התנועה לזכויות האזרח. המונים יכולים לשקף ולאתגר את האידאולוגיות השליטות של הסביבה החברתית-תרבותית שלהם. הם יכולים גם לשרת פונקציות חברתיות אינטגרטיביות וליצור קהילות זמניות.[1][9]

המון יכול להיות מוגדר כאקטיבי ("אספסוף") או פסיבי ("קהל"). המונים פעילים יכולים לחזור ולהתחלק להמון אגרסיבי, נמלט, שואף להשתלט על משאבים או אקספרסיבי.[1] המון אגרסיבי הוא לרוב אלים ופונה כלפי חוץ. דוגמאות לכך הן מהומות במשחקי כדורגל והמהומות בלוס אנג'לס של 1992. המון נמלט מתאפיין במספר רב של אנשים נמלטים, המנסים לצאת ממצב מסוכן. תקריות שבהן מעורבים המונים מדווחות לעיתים קרובות על ידי התקשורת כתוצאה של "בהלה",[17][18] אך יש מומחים שמתחו ביקורת על ההנחה של התקשורת שפאניקה היא הגורם העיקרי לאסונות המוניים, וציינו שבפועל, פאניקה נדירה יחסית במצבי שריפה, וכי הגורמים העיקריים לאירועי קהל מסוכנים הם תכנון תשתיות לקוי, צפיפות קהל ותקלות תקשורת.[19][20][21] אספסוף השואף להשתלט על משאבים נוצר כאשר מספר רב של אנשים נאבקים על משאבים מוגבלים. אספסוף אקספרסיבי הוא כל קבוצה גדולה אחרת של אנשים שמתאספת למטרה פעילה. אי ציות אזרחי, קונצרטים של רוק והתכנסויות דתיות כלולים בקטגוריה זו.[1]

היבט תאורטי

עריכה

לה בון

עריכה

גוסטב לה בון טען כי המונים נוצרים כתוצאה משלושה תהליכים: היטמעות, הדבקה וסוגסטיה.[22][14] במהלך ההיטמעות, הפרטים בקהל מאבדים את תחושת העצמי ואת תחושת האחריות האישית שלהם. הדבר נובע במידה רבה מהאנונימיות של הקהל.[22] הדבקה מתייחסת לנטייה של אנשים בקהל לעקוב ללא עוררין אחר הרעיונות והרגשות השולטים בהמון. לדעת לה בון, השפעה זו מסוגלת להתפשט בין אנשים "הנטמעים בהמון" בדומה להידבקות במחלה.[1] סוגסטיה מתייחסת לרעיונות ורגשות של ההמון שמקורם בעיקר מאידאולוגיה לא מודעת משותפת. חברי ההמון הופכים רגישים לכל רעיון או רגש חולפים.[22] התנהגות זו נובעת מלא מודע ארכאי משותף, ולכן היא לא-תרבותית מטבעה. היא מושפעת מהיכולות המוסריות והקוגניטיביות של החברים הפחות כשירים בקהל.[22] לה בון האמין שהמון יכול להיות כוח רב-עוצמה רק לצורכי הרס.[9] בנוסף, לה בון ואחרים ציינו שחברי ההמון חשים מחוסנים מפני תביעות משפטיות בשל הקושי להעמיד לדין חברים בודדים מהאספסוף.[1] בקצרה, הפרט המוטמע בהמון מאבד שליטה עצמית כאשר "המוח הקולקטיבי" משתלט וגורם לו להפר נורמות אישיות או חברתיות.[23]

הרעיון של לה בון שהמונים נהנים מאנונימיות ונוטים להשתלהב מבחינה רגשית עורר התנגדות בקרב חוקרים. קלארק מקפאיל מצביע על מחקרים שמראים ש"ההמון המטורף" אינו יצור בפני עצמו הנפרד מהמחשבות והכוונות של החברים בו.[24] נוריס ג'ונסון, לאחר שחקר בהלה בהופעה של The Who ב-1979, הגיע למסקנה שקהל מורכב מקבוצות קטנות רבות של אנשים שרובם מנסים לעזור זה לזה. בנוסף, התיאוריה של לה בון מתעלמת מההקשר החברתי-תרבותי של ההמון.[9] ר' בראון חולק על ההנחה שהמונים הם הומוגניים, ומציע במקום זאת שהמשתתפים מתקיימים על רצף, והם שונים ביכולתם לחרוג מנורמות חברתיות.[1]

התיאוריה של פרויד

עריכה

תאוריית התנהגות ההמון של זיגמונד פרויד מורכבת בעיקרה מהרעיון, שחברות בהמון משמשת לשחרור הלא מודע. זאת משום שהסופר אגו, או מרכז התודעה המוסרי, מתחלף במסגרת של המון במנהיג כריזמטי. מקדוגל טוען בדומה לפרויד, ואומר שרגשות פשטניים הם נפוצים, ורגשות מורכבים הם נדירים יותר. בקהל, החוויה הרגשית המשותפת הכוללת חוזרת למכנה המשותף הנמוך ביותר (LCD), מה שמוביל לרמות פרימיטיביות של ביטוי רגשי.[3] המבנה הארגוני הזה הוא של "העדר הראשוני" - החברה הטרום-תרבותית – ופרויד קובע כי יש למרוד במנהיג (להחזיר את המוסר האינדיבידואלי) כדי להימלט ממנו.[3]

תיאודור אדורנו מתח ביקורת על האמונה בספונטניות של ההמון. לדבריו, ההמון הוא תוצר מלאכותי של החיים המודרניים ה"מנוהלים". האגו של הסובייקט הבורגני התמוסס, ופינה את מקומו לאיד ולסובייקט ה"דה-פסיכולוגי". יתר על כן, אדורנו הצהיר כי יצירת הקשר בין ההמונים למנהיג באמצעות הצגת ראווה הוא מעושה:

"כשהמנהיגים נעשים מודעים לפסיכולוגיית ההמונים ולוקחים אותה לידיהם, היא מפסיקה להתקיים במובן מסוים. ... באותה מידה שאנשים מאמינים בעומק ליבם שהיהודים הם השטן, כך הם מאמינים לחלוטין במנהיגם. הם אינם ממש מזהים את עצמם איתו אלא מפגינים הזדהות זו, מבטאים את ההתלהבות שלהם, וכך משתתפים בהצגה של המנהיג. ... החשד בפיקטיביות של ה'פסיכולוגיה הקבוצתית' שלהם היא זו הגורמת להמונים פשיסטים להיות כה חסרי רחמים ובלתי נגישים. אילו היו מפסיקים וחושבים רגע, כל ההצגה הייתה מתנפצת, והם היו נתפסים לפאניקה."[25]

תאוריית הדה-אינדיבידואציה

עריכה

תאוריית הדה-אינדיבידואציה מבוססת במידה רבה על רעיונותיו של גוסטב לה בון,[23] שלפיה במצבים טיפוסיים של קהל, גורמים כמו אנונימיות, אחדות קבוצתית ועוררות רגשית עלולים להחליש את השליטה העצמית (למשל רגשות אשמה, בושה, התנהגות שכרוכה בהערכה עצמית) על ידי התרחקות האדם מזהותו האישית וצמצום החשש שלא יזכה להערכה חברתית.[3][9] חוסר איפוק זה מגביר את רגישות הפרט לסביבה ומפחית מחשבה מקדימה רציונלית, שעלולה להוביל להתנהגות אנטי-חברתית.[3][9] תיאוריות עדכניות יותר קבעו כי דה-אינדיבידואציה תלויה בכך שאדם אינו מסוגל, עקב המצב, לגלות מודעות עצמית. הדבר משחרר את הפרט מהצורך בהתנהגות חברתית נורמלית.[3]

הפסיכולוג החברתי האמריקאי ליאון פסטינגר ועמיתיו פיתחו לראשונה את הרעיון של דה-אינדיבידואציה ב-1952. הוא שוכלל עוד יותר על ידי הפסיכולוג האמריקני פיליפ זימברדו, שפירט מדוע הקלט והתפוקה הנפשיים מיטשטשים על ידי גורמים כמו אנונימיות, חוסר אילוצים חברתיים ועומס חושי.[26] ניסוי הכלא של סטנפורד של זימברדו הוצג כטיעון חזק לכוחה של הדה-אינדיבידואציה,[3] אם כי מאוחר יותר נמתחה על הניסוי ביקורת כלא מדעי.[27] ניסויים נוספים הגיעו לתוצאות מעורבות בכל הנוגע להתנהגויות תוקפניות, והראו שהציפיות הנורמטיביות במצבים של דה-אינדיבידואציה הן אלה המשפיעות על ההתנהגות.[3]

הוצעה הבחנה נוספת בין דה-אינדיבידואציה ציבורית ופרטית. כשההיבטים הפרטיים של העצמי נחלשים, האדם נתון יותר לדחפים של המון, אך לא בהכרח בצורה שלילית. כשלא מתייחסים יותר לתגובת הציבור ולשיפוט על התנהגות אינדיבידואלית, מתעוררת התנהגות אנטי-חברתית.[3] פיליפ זימברדו גם לא ראה בדה-אינדיבידואציה אך ורק תופעה קבוצתית, ויישם את המושג גם על התאבדות, רצח ועוינות בין-אישית.[23]

תורת ההתכנסות

עריכה

תאוריית ההתכנסות[28] גורסת שהתנהגות של המון אינה תוצר של ההמון, אלא שההמון הוא תוצר של התכנסות של אנשים בעלי דעות דומות.[1][9] פלויד אלפורט טען כי "אדם בקהל מתנהג בדיוק כפי שהוא היה מתנהג לבד, רק בצורה מוקצנת."[29] תורת ההתכנסות גורסת כי המונים נוצרים מאנשים בעלי נטיות דומות שמתכנסים יחד, ופעולותיהם מתחזקות ומועצמות לאחר מכן על ידי ההמון.[9]

לפי תיאורית ההתכנסות, התנהגות ההמון אינה בלתי רציונלית; אנשים בהמון מביעים אמונות וערכים קיימים, כך שתגובת ההמון היא תוצר רציונלי של תחושה עממית נרחבת. עם זאת, תיאוריה זו מוטלת בספק לאור מחקר שמצא כי אנשים שהיו מעורבים בהתפרעויות של שנות ה-70 היו בסבירות נמוכה בעלי הרשעות קודמות לעומת בני גילם שלא השתתפו בהתפרעויות.[9]

תאוריית הנורמות המגיחות

עריכה

ראלף ה. טרנר ולואיס קיליאן הציגו את הרעיון שנורמות צצות ועולות מתוך ההמון. תאוריית הנורמות המגיחות קובעת שקהל אינו אחיד בהתחלה, אך במהלך הזמן, חברי מפתח מציעים פעולות מסוימות, והחברים בהמון הולכים אחריהם ויוצרים בסיס לנורמות של ההמון.[9]

חברי מפתח מזוהים באמצעות אישיות או התנהגות ייחודיות. אלה מושכות תשומת לב, והיעדר תגובה שלילית מהקהל בכללותו מתקבל כהסכמה שבשתיקה לדבריהם.[3] החסידים מהווים את רוב ההמון, מכיוון שאנשים נוטים להיות יצורים ההולכים בתלם, המושפעים מדעותיהם של אחרים.[8] הדבר הוכח במחקרים על קונפורמיות שנערכו על ידי שריף ואש.[30] חברי ההמון משתכנעים עוד יותר עקב הנטייה שתיאר אולפורט, לחשוב שאם כולם בקהל פועלים בצורה כזו או אחרת, הדבר אינו יכול להיות שגוי.[1]

תאוריית הנורמות המגיחות מניחה שקיימים גם סוגים חיוביים וגם סוגים שליליים של המון, שכן המאפיינים וההתנהגויות הייחודיות של דמויות מפתח יכולים להיות חיוביים או שליליים. מנהיג אנטי-חברתי יכול להסית לפעולה אלימה, אך קול הקורא לאי אלימות בקהל יכול להוביל להפגנה שקטה.[3] כאשר קהל כפי שתואר לעיל מכוון נגד אדם מסוים, עלולות להתעורר התנהגויות אנטי-חברתיות בקרב חבריו.

ביקורת מרכזית על תיאוריה זו היא שיצירת נורמות חדשות והליכה בעקבותיהן מצביעות על רמה של מודעות עצמית, שלעיתים קרובות חסרה אצל הפרט בהמון (כפי שמעיד המחקר בנושא דה-אינדיבידואציה). ביקורת נוספת היא שהרעיון של נורמות מגיחות אינו לוקח בחשבון את נוכחותן של נורמות חברתיות-תרבותיות קיימות.[3][9] בנוסף, התיאוריה אינה מצליחה להסביר מדוע הצעות או יחידים מקבלים מעמד של קובעי נורמות ואחרים לא.[9]

תאוריית הזהות החברתית

עריכה

תאוריית הזהות החברתית טוענת שהעצמי הוא מערכת מורכבת הנשענת בעיקר על התפיסה של השתייכות או אי-השתייכות לקבוצות חברתיות שונות. לקבוצות אלו ערכים ונורמות מוסריות והתנהגותיות שונות, ופעולות הפרט תלויות בהשתייכות (או אי - השתייכות) לקבוצה שהיא הבולטת ביותר אצל הפרט בזמן נתון.[9]

השפעה זו זכתה לאישוש מממצאים שהראו, כי כאשר המטרה והערכים המוצהרים של קבוצה משתנים, משתנים גם הערכים והמניעים של חבריה.[30]

המון הוא מצבור של פרטים, השייכים לקבוצות חופפות שונות. עם זאת, אם ההמון קשור בעיקר לקבוצה מסוימת (כגון נוצרים או הינדים או מוסלמים או פעילי זכויות אזרח), הערכים של אותה קבוצה יכתיבו את פעולת ההמון.[9]

בהמון אחיד פחות, יחידים מקבלים זהות חברתית חדשה כחברים בהמון.[3] החברות בהמון הופכת להיות בולטת יותר כתוצאה מעימות עם קבוצות אחרות – תופעה שכיחה יחסית בקרב המונים.[3]

הזהות הקבוצתית משמשת ליצירת מערכת של נורמות התנהגות; עבור קבוצות מסוימות אלימות היא לגיטימית, עבור אחרות היא בלתי מתקבלת על הדעת.[3] נורמה זו נוצרת מערכים מוצהרים, אך גם ממעשיהם של אחרים בקהל, ולעיתים מהתנהגות של מספר אנשים המשמשים בתפקידי מנהיגים בקהל.[3]

הבעיה בתיאוריה זו היא, שגם אם היא מסבירה כיצד המונים משקפים רעיונות חברתיים וגישות רווחות, היא אינה מסבירה את המנגנונים שבהם פועלים ההמונים כדי להניע שינוי חברתי.[9]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא פסיכולוגיה של ההמון בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Greenberg, M.S. (2010). Corsini Encyclopedia of Psychology.
  2. ^ Toch, Hans (1988). "Psychology of Crowds Revisited". Contemporary Psychology. 33 (11): 954. doi:10.1037/026204.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 Manstead, ASK; Hewstone, Miles (1996). Blackwell Encyclopedia of Social Psychology. Oxford, UK: Blackwell. pp. 152–156. ISBN 978-0-631-20289-9.
  4. ^ Haghani, Milad; Lovreglio, Ruggiero (2022-12-09). "Data-based tools can prevent crowd crushes". Science (באנגלית). 378 (6624): 1060–1061. doi:10.1126/science.adf5949. ISSN 0036-8075.
  5. ^ Haghani, Milad; Coughlan, Matt; Crabb, Ben; Dierickx, Anton; Feliciani, Claudio; van Gelder, Roderick; Geoerg, Paul; Hocaoglu, Nazli; Laws, Steve; Lovreglio, Ruggiero; Miles, Zoe; Nicolas, Alexandre; O'Toole, William J.; Schaap, Syan; Semmens, Travis (2023-12-01). "A roadmap for the future of crowd safety research and practice: Introducing the Swiss Cheese Model of Crowd Safety and the imperative of a Vision Zero target". Safety Science. 168: 106292. doi:10.1016/j.ssci.2023.106292. ISSN 0925-7535.
  6. ^ Reicher, Stephen. "The Psychology of Crowd Dynamics", Blackwell Handbook of Social Psychology: Group Processes. ed. Michael A. Hogg & R. Scott Tindale. Blackwell Publishers Inc. Malden, Mass. page 185.
  7. ^ Edward Lindsey, "The International Congress of Criminal Anthropology: A Review", Journal of the American Institute of Criminal Law and Criminology, Vol. 1, No. 4 (Nov., 1910), pp. 578–583. Northwestern University. Retrieved 24 May 2013.
  8. ^ 1 2 Forsyth, D. R. (2012). Handbook of Psychology (Second ed.).
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 Reicher, Stephen (2000). Alan E. Kazdin (ed.). Encyclopedia of psychology. Washington, D.C.: American Psychological Association. pp. 374–377. ISBN 1-55798-650-9.
  10. ^ Triandis, H. C. (1987). "Theoretical Framework for Mass Psychology". Contemporary Psychology. 32 (2): 123–124. doi:10.1037/026751.
  11. ^ Nye, R. A. (1975). The origins of crowd psychology. London: Sage.
  12. ^ Barrows, Susanna (1981). "Distorting mirrors – Visions of the crowd". New Haven: Yale University Press.
  13. ^ Van Ginneken, Jaap (1992). Crowds, psychology and politics 1871–1899. New York: Cambridge University Press.
  14. ^ 1 2 3 הפסיכולוגיה של ההמון
  15. ^ Momboisse, Raymond (1967). Riots, Revolts and Insurrections. Springfield, Ill.: Charles Thomas. OCLC 512791.
  16. ^ Berlonghi, Alexander E. (1995). "Understanding and planning for different spectator crowds". Safety Science. 18 (4): 239–247. doi:10.1016/0925-7535(94)00033-Y.
  17. ^ Feliciani, Claudio; Corbetta, Alessandro; Haghani, Milad; Nishinari, Katsuhiro (2024-04-01). "How crowd accidents are reported in the news media: Lexical and sentiment analysis". Safety Science. 172: 106423. arXiv:2309.14633. doi:10.1016/j.ssci.2024.106423. ISSN 0925-7535.
  18. ^ Haghani, Milad; Lovreglio, Ruggiero (2022-12-09). "Data-based tools can prevent crowd crushes". Science (באנגלית). 378 (6624): 1060–1061. Bibcode:2022Sci...378.1060H. doi:10.1126/science.adf5949. ISSN 0036-8075. PMID 36480619.
  19. ^ Fahy, Rita F.; Proulx, Guylène; Aiman, Lata (באוגוסט 2012). "Panic or not in fire: Clarifying the misconception". Fire and Materials (באנגלית). 36 (5–6): 328–338. doi:10.1002/fam.1083. ISSN 0308-0501. {{cite journal}}: (עזרה)
  20. ^ Haghani, Milad; Cristiani, Emiliano; Bode, Nikolai W. F.; Boltes, Maik; Corbetta, Alessandro (2019-08-08). "Panic, Irrationality, and Herding: Three Ambiguous Terms in Crowd Dynamics Research". Journal of Advanced Transportation (באנגלית). 2019: e9267643. doi:10.1155/2019/9267643. ISSN 0197-6729.
  21. ^ Haghani, Milad; Coughlan, Matt; Crabb, Ben; Dierickx, Anton; Feliciani, Claudio; van Gelder, Roderick; Geoerg, Paul; Hocaoglu, Nazli; Laws, Steve; Lovreglio, Ruggiero; Miles, Zoe (2023-12-01). "A roadmap for the future of crowd safety research and practice: Introducing the Swiss Cheese Model of Crowd Safety and the imperative of a Vision Zero target" (PDF). Safety Science. 168: 106292. doi:10.1016/j.ssci.2023.106292. ISSN 0925-7535.
  22. ^ 1 2 3 4 Le Bon, Gustave, 1841-1931. (2004). The crowd : a study of the popular mind. Whitefish, Mont.: Kessinger Pub. ISBN 0-7661-3008-8. OCLC 57245405.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  23. ^ 1 2 3 Postmes, Tom; Spears, Russel (1998). "Deindividuation and Antinormative Behavior: A Meta-Analysis". Psychological Bulletin. 123 (3): 238–259. doi:10.1037/0033-2909.123.3.238 – via Researchgate.
  24. ^ McPhail, C. (1991). The Myth of the Madding Crowd. New York: Aldine de Gruyter. ISBN 0-202-30424-8.
  25. ^ T. W. Adorno, "Freudian Theory and the Pattern of Fascist Propaganda." In Vol. III of Psychoanalysis and the Social Sciences. Ed. Géza Roheim. New York: International Universities Press, 1951, pp. 408–433. Reprinted in Vol. VIII of Gesammelte Schriften. Frankfurt: Suhrkamp Verlag, 1975, and in The Culture Industry: Selected Essays on Mass Culture. Ed. J. M. Berstein. London: Routledge, 1991.
  26. ^ Zimbardo, Philip (1969). "The human choice – Individuation, reason and order versus Deindividuation, impulse and chaos". Nebraska Symposium on Motivation, Vol. 17, pp. 237–307.
  27. ^ Le Texier, Thibault (באוקטובר 2019). "Debunking the Stanford Prison Experiment". The American Psychologist. 74 (7): 823–839. doi:10.1037/amp0000401. PMID 31380664. {{cite journal}}: (עזרה)
  28. ^ "What is Crowd Psychology?". wisegeek.com. נבדק ב-29 ביולי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Allport, Floyd (1924). Social Psychology. Boston. p. 295.
  30. ^ 1 2 Guilford, J.P. (1966). Fields of Psychology (Third ed.). Princeton, NJ.: D. Van Nostrand Company, Inc. pp. 192–205.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פסיכולוגיה_של_ההמון&oldid=40014591"