פרא אציל (סרט)

פרא אציל
בימוי	מרקו כרמל
הופק בידי	דפנה פרנר; שי אינס; שרגא בר; ענת קופלר
תסריט	מרקו כרמל (מבוסס על ספרו של דודו בוסי)
עריכה	דניאל אביצור
שחקנים ראשיים	נוה צור; אלון אבוטבול; מוריס כהן; ליאת אקטע; שירה האס
מוזיקה	טל ירדני
צילום	עמית יסעור
מדינה	ישראל
הקרנת בכורה	30 באוגוסט 2018
משך הקרנה	94 דקות
שפת הסרט	עברית
סוגה	סרט דרמה
פרסים	2 פרסי אופיר
	דף הסרט ב־IMDb

פרא אציל הוא סרט קולנוע דרמטי ישראלי משנת 2018 אותו כתב וביים מרקו כרמל. בסרט מככבים נוה צור, אלון אבוטבול, מוריס כהן, ליאת אקטע ושירה האס. הסרט הופק בתמיכת המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל אביב – פרויקט קולנוע.

ביולי 2018 היה בין חמשת המועמדים לפרס אופיר בקטגוריית "הסרט הטוב ביותר". הסרט זכה בשני פרסי אופיר בקטגוריית "השחקן הראשי הטוב ביותר" עבור נוה צור ובקטגוריית "שחקנית המשנה הטובה ביותר" עבור שירה האס. הסרט יצא לאקרנים בהקרנות מסחריות בפברואר 2019.

עלילה עריכה

גיבור הסרט הוא אלי, נער בן 15 עם תודעה מפותחת, סובל מהפרעות אכילה וגדל בסביבה משפחתית וחברתית מאתגרת שמערימה עליו קשיים והתמודדויות רבות בחיי היומיום. הוא מתגורר בשכונת הארגזים בדרום מזרח תל אביב בבית קטן ביחד עם אימו הביולוגית סימה (אותה הוא מכנה לאורך כל הסרט בשמה הפרטי ולא "אמא") ובן זוגה של אימו, יפת. סימה ויפת שניהם נרקומנים לשעבר, שעברו תהליך של גמילה מסמים. הוריו של אלי גרושים וגם אביו, יום טוב, אמן מיוסר ואלכוהוליסט, פילוסוף העוסק בציור נושאים הקשורים לשואה בעודו לבוש בפיג'מת פסים עם טלאי צהוב, שמסרב למכור את ציוריו, חי בשכונה בסמוך לבית המשפחה. אלי הנער מנסה לתמרן לאורך כל הסרט בין הדאגה שלו לאימו, עקב היותו טיפוס מרצה שרוצה להשכין שלום בין כל בני המשפחה, לבין רצונו לגור עם אביו שלמרות היותו חריג בין תושבי השכונה, נטמע גם הוא בסבך המשפחתי.

הסרט מתרחש בשכונה ומציג את האווירה בדרום תל אביב בשנות ה-90, האווירה ברחוב, בבתים ובמועדון שבבעלות המשפחה (אותו מנהל נחשון, אחיו של יום טוב). למרות ניסיונותיו הבלתי פוסקים של אלי לפשר בכל מגע בין בני המשפחה ולנסות להרגיע את הצדדים המעורבים, כל אינטראקציה בסרט צוברת ממדים של דרמה, וחיי היומיום הופכים למלאים באסונות, ריבים ויצרים מתחת ומעל לפני השטח^[1].

שמו של הסרט (בעקבות הספר עליו הוא מבוסס) מבוסס על הדימוי הקולוניאליסטי של "הפרא האציל", הנושא קונוטציות טעונות במשמעות. הפרא האציל הוא דימוי המבליט זרות מסוימת שאינה מאיימת ובמסגרת משמש הפרא כמושא תשוקה. דימוי זה גם מייצג במודע את מבט הצופה על גיבור הסרט, אלי, שאינו מנסה להתחבב על הצופה הממוצע, והמניעים שלו גורמים לו לנסות לחבר מחדש ביאוש בין הוריו הגרושים. הנער אלי מייצג גיבורי קולנועי אבוד ומיואש אך גם בהיותו כזה הוא לא משמש כמושא של דיון כלשהו העוסק בטענות של קיפוח מדוכאים והדרה מסוג זה או אחר.

האם סימה מרבה להשתמש במונחים "בית נורמטיבי", ומגדירה את היותם חלק מהנורמה כמשפחה ועל ידי כך היא בעצם מאמצת מושגים של המרכז התרבותי על מנת להגדיר את עצמה.

בפועל הסרט עוסק כולו בשוליים ובדמויות אשר היו ונשארו בשולי החברה ואותו מרכז נורמטיבי כמעט כלל לא מקבל ביטוי בסרט (מלבד בדמות סטיראוטיפית גם היא של אוצר האמנות בשם אלקיים, מגולם על ידי אורי פפר). עצם העובדה שהסרט כמעט ואינו מכיל דמויות שלא מזוהות עם פשעים ועבירות, עם אלכוהליזם והתמכרויות אחרות, מדגישה את הסביבה הקשה בה חי ומתבגר הנער אלי.

שמוליק דובדבני: הסרט "אינו מבקש להחניף לצופה - לא בעיצוב של "מזרחי מחמד", ולא דרך העמדה דידקטית של סיפור פרטי המייצג את חוליי החברה"^[2].