פתיחת התפריט הראשי

פרדוקס קידוש החודש

פרדוקס קידוש החודש הוא פרדוקס הלכתי בנושא קידוש החודש. הפרדוקס מוזכר לראשונה בספר מנחת חינוך.

הפרדוקסעריכה

מעשה בשני אנשים שבאו לסנהדרין ביום ל' באב והעידו שראו את מולד הלבנה. בהתאם לעדותם החליט בית הדין להכריז על אותו יום כיום א' באלול, אך לפני שהספיקו להכריז כך, הגיעו לבית הדין שני עדים אחרים לְהָזֵם את עדותם של העדים הראשונים או לפסלם. לשני העדים האחרונים ימלאו 13 שנים ביום א' באלול, ולפיכך ביום זה יהפכו לבני מצווה וכשירים לעדות.

אם תתקבל עדות העדים הראשונים, התאריך יהיה א' באלול ויוכלו העדים האחרונים לפסול את הראשונים. אם תיפסל עדות העדים הראשונים, התאריך יהיה ל' באב ומשמעות הדבר תהיה שהעדים האחרונים פסולי עדות. אם נפסלו העדים האחרונים לעדות, הרי שיש לקבל את עדות הראשונים ולקבוע כי התאריך הוא א' באלול. לפיכך, העדים האחרונים כשרים לעדות ויכולים לפסול את העדים הראשונים, ויש להכריז כי התאריך הוא ל' באב. וכן הלאה וכן הלאה.

מסקנות הלכתיותעריכה

תשובת המנחת חינוך עצמו היא שעדות העדים הראשונים מתקבלת. לשיטתו בשעת עדותם של העדים הראשונים, בטרם קידש בית דין את החודש על פי עדותם, אין באפשרות העדים האחרונים לפסלם, ואין שום צורך להתחשב בהשלכות העתידיות של קידוש החודש לפני שהפך למציאות באמצעות הכרזת בית הדין. אם באו העדים המזימים לאחר שהכריז בית דין על קידוש החודש, הרי גם אז להזמתם או פסילתם של העדים הראשונים בדיעבד אין כל תוקף, מכיוון שלפי ההלכה גם קידוש חודש שנעשה בשגגה ובהטעיה ואף בזדון – מתקבל ולעולם לא ניתן לשנותו.

לעומתו, בספר דרך המלך כתב שאין לקדש את החודש במצב כזה, ובכל מקום שבו יש פרדוקס צריך להשאיר את המצב כמו שהוא. בספר מנחת סולת כתב שאין כלל פרדוקס, ובכל מקרה העדים האחרונים פסולים להעיד בעניין זה, מכיוון שלא ניתן לקבל את עדותו של בעל אינטרס. לטענתו לעדים האחרונים יש אינטרס שלא יתקדש החודש, מכיוון שאם עשו עבירה באותו יום, בהכרזתו כיום א' באלול יהפכו הם לבני מצוות ויוכלו להיענש. אם יידחה קידוש החודש, הרי שביצעו את העבירה בל' באב, ולא ניתן להעניש אותם.

הפרדוקס בשירעריכה

הארכאולוג פרופ' רוני רייך ניסח את הפרדוקס בשיר בחרוזים[1]:

רוני רייך / פרדוקס ראש החודש
הַשֶּׁמֶש עַל הַיָּם עוֹלֵה,
בְּאוֹר יָהֵל זוֹרֵחַ;
כְּמִתְאַמֵּץ לְהַחֲלִיק ...
מַסְפִּיק לְהִתְבַּדֵּחַ!
זֶה לֹא יְצִיר מֹחוֹ שֶׁל לוּאִיס
קֵרוֹל הַקּוֹדֵחַ;[2]
כִּי לְהַלָּן תָּפְקִיד רָאשִׁי
יֵשׁ דַּוְקָא לַיָּרֵחַ.
וּבְכֵן הַפַּעַם, בִּרְצִינוּת:
לִפְנֵי כִּשְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
בְּיוֹם שְׁלוֹשִׁים לְחֹדֶשׁ אָב
בִּשְּׁנַת שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּיִם,
שׁוּב הִתְכַּנֵּס לוֹ בֵּית הַדִּין
בָּעִיר יְרוּשָׁלַיִם,
עַל רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ לְהָכְרִיז
(וְעוֹד עִנְיָן אוֹ שְׁנַיִם).
אֶצְלֵנוּ הַיְּהוּדִים הֲרֵי,
זֹאת לְהֱוֵי יָדוּעַ,
סִדְרֵי שָׁנָה וְחֹדָשִׁים,
תְּקוּפוֹת וִיְמֵי שָׁבוּעַ,
לְפִי יָרֵחַ נִקְבָּעִים
אֲשֶׁר בָּרוֹם יָנוּעַ,
וְאֵין עַל כָּךְ עוֹד לְהַרְהֵר
וְלֹא לִשְׁאוֹל: מָדוּעַ?
אִם בַּשְּׁלוֹשִׁים לְחֹדֶשׁ אָב
אֶל בֵּית הַדִּין, בָּהוּל
יָבוֹאוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים
יָעִידוּ כִּי מִמּוּל
רָאוּ מוֹלָד הַלְּבָנָה
(וְזֶה לֹא תַּעֲלוּל)
כִּי אַז יוּכְרָז אוֹתוֹ הַיּוֹם
כְּ'אָלֶ"ף בְּאֱלוּל'.
אַךְ זֶה יָצְאוּ שְׁנֵי הָעֵדִים
מִלִּפְנֵי בֵּית הַדִּין,
אֶת חוֹבָתַם זֶה אַךְ מִלְּאוּ
הָלְכוּ לִשְׁתּוֹת כּוֹס גִּ'ין.
שֶׁכֵּן עָמְדוּ לִגְבּוֹת שְׁטָר חוֹב
שֶׁפֵּרְעוֹנוֹ הִקְדִּים
וְזוֹ סִבָּה טוֹבָה לָחֹג ...
אַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין.
יֵשׁ לְהַזְכִּיר דָּבָר נוֹסָף
מִתּוֹךְ סִדְרֵי הַדִּין.
כִּי אִם יָבוֹאוּ בּוֹ בַּיּוֹם
עוֹד זוּג שֶׁל בָּחוּרִים
וְלִפְנֵי בֵּית הַדִּין יֹאמְרוּ
כִּי הֵם מִצְטַעֲרִים
אַךְ הָעֵדִים אֲשֶׁר לְעֵיל
הָיוּ בַּמִּילוּאִים.
וְלֹא יָכְלוּ בִּכְלָל לִצְפּוֹת
בְּצֵאת הַלְּבָנָה.
אֲזָי הָרַבָּנִים, קְצָרוֹת
יֵשְׁבוּ עַל הַמְּדוֹכָה.
וְיִקְבְּעוּ כִּי הָעֵדִים
שֶׁבָּאוּ רִאשׁוֹנָה
הֵם זוֹמְמִים! אֲשֶׁר עַל כֵּן
כָּל עֵדוּתַם פְּסוּלָה.
וְכַךְ, אֵפוֹא, זֶה בֵּית הַדִּין
אֲשֶׁר בִּיְרוּשָׁלַיִם,
אֲשֶׁר קָבַע: "הֵם זוֹמְמִים",
בִּטֵּל עֵדוּת הַשְּׁנַיִם;
"הַיּוֹם לֹא אָלֶ"ף בְּאֱלוּל
שֶׁל שְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וּשְׁנַיִם
כִּי הוּא נִשְׁאָר שְׁלוֹשִׁים בְּאָב,
כָּל עוֹד יֵשׁ אוֹר, בֵּינְתַיִם."
וְיֵשׁ לוֹמָר כָּאן עוֹד דָּבָר
בְּאֵלֶּה עִנְיָנִים,
כִּי בַּסִּפּוּר הַמְּסוּפָּר
עִקָּר הוּא, אֵין חוֹלְקִים,
שֶׁכָּאן נֶחְשָׁב כִּמְבוּגָר
(כָּל מָאן דְּהוּ יַסְכִּים):
כָּל מִי אֲשֶׁר מָלְאוּ לוֹ כְּבָר
יוֹד-גִּימֶל אֲבִיבִים.
שָׁאַל אוֹתָם אָב בֵּית הַדִּין
"מָה פֵּשֶׁר הַשִּׂמְחָה?"
"אֲנָחְנוּ תְּאוֹמִים," אָמְרוּ
"זוּ לֹא מַהֲתַלָּה:
גִּילֵנוּ שְׁלוֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנִים,
נֹאמָר בְּגַאֲוָה,
כִּי אָלֶ"ף בְּאֱלוּל הוּא לָנוּ
יוֹם בַּר הַמִּצְוָה."[3]
"עֲצוֹר! עֲצוֹר!" צָעַק בְּקוֹל
אֶחָד הַדַּיָּנִים.
"אַךְ זֶה עַתָּה קָבַעְנוּ פֹּה
שִׁינוּי תַּאֲרִיכִים.
עֲדַין חֹדֶשׁ אָב הַיּוֹם,
עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים.
וְרַק מָחָר, לְפִי הַדִּין
תּוּכְלוּ לִהְיוֹת שְׂמֵחִים."
"אִם כַּךְ", הָרַבִּי הַשֵּׁנִי,
צָעַק בְּקוֹל גַּדוֹל:
"אֵינְכֵם עֲדַיִן בְּנֵי מִצְוָה
וְיֵשׁ בַּזֶּה מִכְשׁוֹל!
אַתֶּם עֲדַיִן, אֵיךְ לוֹמָר,
קְטִינִים כְּבַיָכוֹל.
וְעֵדוּתְכֶם אֵינָה עֵדוּת!
לִרְשׁוֹם בַּפְּרוֹטוֹקוֹל."
אַז הִזְדָעֵק לוֹ הַשְּׁלִישִׁי
מִבֵּין הָרָבָּנִים:
"אִם עֵדוּתַם אֵינָה עֵדוּת
שֶׁל שְׁנֵי הַתְּאוֹמִים,
אֲזָי עֵדֵי בּוֹקְרוֹ שֶׁל יוֹם
אֵינָם כְּלָל זוֹמְמִים,
רֹאשׁ חוֹדֵשׁ שֶׁל אֱלוּל הַיּוֹם,
לֹא אָב, יוֹם הַשְּׁלוֹשִׁים!"
הַתְּאוֹמִים מִיָּד קָפְצוּ
לַכָּל אָמְרוּ אַז ... "וָאלָה!
בְּכֹל זֹאת בַּר מִצְוָה הַיּוֹם,
נֵלֵך הַבַּיְתָה, יָאלָלה!
צָרִיךְ לַחְזוֹר לַזֶּה אֲשֶׁר
אָמַרְנוּ לְכַתְחִילָה:
הַשְּׁנַיִם זוֹמְמִים הֲרֵי ..."
וְכַךְ חוֹזֵר חֲלִילָה.
הַקָּיִץ אֶל קִצּוֹ קָרַב,
תַּצְהִיב הָאִזְדָּרֶכֶת.
הָעֲנָנִים חָלְפוּ בָּרוֹם
נוֹפְלִים עֲלֵי שַׁלֶּכֶת.
שָׁקְעָה חָמָה וְגַם זָרְחָה
וְסוֹף גַּם לַמַּסֶּכֶת.
שֶּבָּהּ הַזְּמָן, שֶׁרָץ תָּמִיד...
כִּמְעַט עָצַר מִלֶּכֶת.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נדפס בשם "פרדוקס ראש החודש" בגליליאו, כתב-עת למדע ולמחשבה, 114 (פברואר 2008), עמ' 68–69 (מצוטט ברשות המחבר)
  2. ^ שלוש השורות הראשונות של השיר הן גם תחילת שיר הנון-סנס "סוס הים והנגר" מאת לואיס קרול (ההערה במקור)
  3. ^ יש להעיר שתאומים לא יכולים להעיד יחד כי אין מקבלים עדות של שני אנשים הקרובים זה לזה