פתיחת התפריט הראשי

בהלכה, פסולי עדות הם אנשים אשר אסור להשתמש בעדותם במשפט העברי. הרמב"ם מונה עשרה סוגי פסולי עדות: קטנים (בנים מתחת לגיל 13), עבדים, נשים, סומים, חרשים, רשעים, בזויים, שוטים, קרובים לעדות ונוגעים בדבר. הרשימה איננה סגורה, יש פסולי עדות נוספים, כגון מפריחי יונים ומשַחקי בקובייה (מהמרים), וכן שקרנים ורועי בקר – שקיים חשד קטגורי לגבי יושרם המוסרי.

עדות אישהעריכה

אישה פסולה לעדות מלכתחילה. על הסיבה לכך נחלקו הדעות. הרמב"ם אומר כי התורה קבעה "על פי שניים עדים יקום דבר". שניים - לשון זכר, ועל כן אישה פסולת עדות. ישנם היוצאים נגד טיעון זה – שהרי התורה כולה נכתבה בלשון זכר. טיעון נוסף – "כל כבודה בת מלך פנימה" רוצים להרחיק את האישה מבית הדין, שהוא מקום של מריבות וקטטות (טיעון פטרנליסטי). טיעון נוסף הוא שנשים, מטיבן רחמניות, ולכן לא יעידו במקרה בו יגזר עונש על אדם. טיעון אחרון – נשים שקרניות, אך נגד זה מוכיחים שאישה כבעלת דין חייבת בשבועה, והרי אין רוצים לגרום לשבועת שקר, ולכן נשים אינן שקרניות מטבען.

חריגים לפסלות עדות אישהעריכה

אשה יכולה להעיד בעניינים בהם היא מבינה. דוגמה לכך היא עדות בנושאי שחיטה, בדיקת חמץ, מקומות ישיבה בעזרת נשים, לבוש של אשה אחרת ובאופן כללי דברים שנשים בקיאות בהם. חריג נוסף הוא מקרה של "מגדר מילתא" – כאשר האינטרס הציבורי דורש עדות אישה. דוגמה לכך היא עדות בנוגע לעגינותה – "אישה דייקא ומינסבא" – אישה מדייקת ונישאת. בתנאים מסוימים מותר לה להעיד כי בעלה מת, וכך להשתחרר מעגינותה.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.