פרץ חורשתי

ניצול שואה, פרטיזן, מקים ומפקד תחנת כיבוי אש אילת, צייר ומאייר

פרץ חורשתי (פאוול שיינוולד) (192017 בינואר 2017) היה פרטיזן ביחידת הפרטיזנים של בלסקי בבלארוס, לאחר שנמלט מגטו ורשה במהלך מלחמת העולם השנייה[1]. במלחמת השחרור לחם בחטיבת גבעתי ונפצע בקרב על משטרת עיראק סווידאן. בשנות השישים היה ממקימי תחנת כיבוי אש באילת[2] וכן היה צייר ומאייר[3].

פרץ חורשתי
Павел Шайнвалд
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1920
ורשה
פטירה 17 בינואר 2017 (בגיל 97 בערך)
אילת
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות כבאות והצלה לישראל
תקופת הפעילות 1964–1980 (כ־16 שנים)
תפקידים בשירות
מפקד תחנת כיבוי אילת
פעולות ומבצעים
פרטיזן במלחמת העולם השנייה
תפקידים אזרחיים
צייר, מאייר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תולדות חייו עריכה

מלחמת העולם השנייה עריכה

חורשתי נולד וגדל בורשה. במלחמת העולם השנייה היה בגטו ורשה, בזמן אחת האקציות בגטו הסתתר בעליית גג וכך נשאר בגטו. אביו צייד אותו בתעודות מזויפות שאפשרו לו, לכאורה, להמשיך להישאר בגטו. באחד הימים פנה אליו יהודי בגטו וביקש ממנו שישא לאישה את בתו, נתליה, כדי להציל אותה. "בני הזוג" הסתתרו בבתים ריקים בגטו. חורשתי התחזה לפולני ועבד מחוץ לגטו, אך בחזרתו לגטו כשבועיים לאחר "נישואיו" גילה שנתליה נעלמה.

חורשתי נתפס באחד הימים והועבר ברכבת לטרבלינקה. כשהגיע לטרבלינקה נפגע בראשו, איבד את הכרתו ונפל. כשהתעורר עמדה הרכבת לעזוב והוא קפץ עליה וחזר לורשה, שם התחזה לנתין גרמני באמצעות תעודה אחרת שסידר לו אביו ומכוחה הצטרף לקבוצה ששמרה על שבויי מלחמה רוסים, תוך שהוא נשמר, בעיקר במקלחות, שזהותו לא תתגלה. בשלב מסוים תעודותיו איבדו את תקפם והוא נמלט מורשה. הוא הגיע לכפר בו תפסו אותו פולנים והסגירו אותו לגרמנים. הוא הוסע ברכבת כדי להיחקר, אך הצליח להימלט בקפיצה מהרכבת ולברוח ליער. הוא נתקל בזוסיה ביילסקי והצטרף ליחידת הפרטיזנים של האחים.

לאחר השחרור על ידי הצבא האדום הוא הצטרף לצבא האדום עד תום המלחמה.

ישראל ואילת עריכה

בשנת 1946 עלה חורשתי לישראל באניית מעפילים והצטרף לאצ"ל. במלחמת השחרור שירת בחטיבת גבעתי ונפצע בקרב על משטרת עיראק סווידאן[3].

הוא היה אחד משלושה כבאים שהקימו את תחנת הכיבוי באילת. ציוד הכיבוי ששימש אותם הגיע בהשאלה מתחנת גבעתיים. במקביל, הוא שימש בתפקיד מפקד הג"א באילת, ובמלחמת ששת הימים ארגן את חפירת תעלות ההגנה בעיר, מכיוון שמקלטים לא נמצאו.

אחרי פרישתו הקים בשכונה א' בעיר מועדון לקשישים וכן בית מלאכה המספק שירותי תיקון קלים בבתי הקשישים בעיר[2].

ציוריו עריכה

בשנת 1994, בגיל 75 לערך, החל חורשתי לצייר את זיכרונותיו מתקופת השואה ומתקופת בניית תחנת הכיבוי באילת בשנות השישים. חמש שנים לאחר מכן הוציא בעזרת חברים ספר ציורים בשם העזה, חוצפה ומזל: כך שרדתי. בכל ציור נרשם הסבר קצר על תוכנו. בנוסף, סיפר חורשתי את סיפורו בבתי ספר.

לדברי פרופ' חוי דרייפוס, ראש המרכז לחקר השואה בפולין ביד ושם, חשיבות ציוריו של חורשתי היא בהיותם עדות לחוויותיו, שבשונה מעדות כתובה, זוהי עדות מצוירת של מה שראה[3].

כשבעים שנה אחרי החתונה הפיקטיבית בגטו, שהונצחה גם היא באחד מציוריו, הסתבר שנתליה חיה בארץ, חורשתי ונתליה שוחחו בטלפון, אך לא נפגשו וזמן קצר לאחר מכן נתליה נפטרה.

בתאריך 17 בינואר 2017 הלך פרץ חורשתי לעולמו והותיר אישה, אורה חורשתי, ילדים ונכדים.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה