פרשת נירים

פרשת נירים היא כינוי לרצף אירועים חמורים, שהתרחש באוגוסט 1949 במשלט נירים, סמוך לגבול ישראל-מצרים, בהם הואשמו מספר חיילי צה"ל ומפקדם באונס ורצח של נערה בדואית, ומספר חיילים נוסף הואשם ברשלנות ובאי מניעת ביצוע העבירה.

הפרשה נחתמה ב-1951 עם הרשעת הקצין והסמל המעורבים בה, אך היא הושתקה במשך שנים רבות.

הרקע

לאחר תום מלחמת העצמאות, משלט נירים היווה נקודה אסטרטגית לצה"ל באזור הגבול עם מצרים. באותה התקופה, בדואים שגורשו או ברחו במהלך המלחמה אל מעבר לגבול, ביקשו לחזור חזרה לישראל. היה חשש כי בקשה זו פירושה כניסה של מסתננים בדואים כדי לפגוע במטרות ישראליות, ולכן הונהג משטר קפדני בבחינת השבטים הבדואים, כשאת השבטים העוינים גירש צה"ל אל מעבר לגבול.

בתאריך ה-8 באוגוסט 1949, נשלחה מחלקתו של המ"מ משה לאייש את משלט נירים. מפקדו של המ"מ תידרך את חייליו בעל פה, כי על המחלקה לירות על מנת להרוג בכל ערבי הנמצא בשטח הגזרה, זאת לאחר שידיעות מודיעיניות התריעו מפני שני שבטים בדואים שנצפו באזור.

האירוע

ב-12 באוגוסט 1949 נתקלה קבוצה של חיילי צה"ל שסיירה סמוך למשלט נירים, בערבי שחצה את הגדר לכיוון ישראל. האיש נשא נשק, אך משזיהה את החיילים השליך את נשקו והחל בורח. החיילים ירו בו, הרגו אותו ונטלו את נשקו. בהמשך הסיור, נתקלו החיילים בשני גברים ובצעירה בדואית, שגילה שנוי במחלוקת עד היום, אך בפסק דינו של בית הדין הצבאי נקבע שככל הנראה הייתה בגיל 10–16. החיילים ירו באוויר והבריחו את שני הגברים. את הצעירה הם לקחו בשבי, למשלט, שם כלאו אותה בצריף והופקד עליה שומר.

מאוחר יותר באותו יום, כשנשאל מפקד המשלט מדוע אספו את הנערה לחזקתם, הסביר כי ביקשו לחקור אותה כדי שתנחה אותם לעבר מיקומו של השבט שלה. המג"ד (סא"ל יהודה דרכסלר) הנחה את מפקד המשלט לחקור את הנערה, ובסיום החקירה להחזירה למקום בו נמצאה ולשחררה לחופשי. עד אז, על מפקד המשלט הוטלה האחריות לוודא כי לא יאונה לה כל רע.

כאשר יצא הקצין לסיור עם חמישה מחייליו, הוציא סמל היחידה את הנערה מהצריף בו כלאו אותה, הפשיט אותה מבגדיה ושרף אותם, ואז רחץ אותה תחת צינור מים. הנערה הושפלה לעיני כל, משום שצינור הרחצה היה מעין מקלחת מאולתרת ללא קירות שימנעו מלראות אותה עירומה ולהגן על פרטיותה. משסיים את הרחצה, הלביש אותה הסמל בבגדים קצרים והחזירה לצריף.

בהמשך, הגיעו חיילים ששהו במשלט והפצירו בשומר לאפשר להם להיכנס לצריף. בתחילה סירב השומר, אך לבסוף נעתר, וזה אחר זה נכנסו שלושה חיילים לצריף, למשכי זמן של כחמש דקות, וכשיצאו נראו כשהם רוכסים את מכנסיהם. עם שובו של הקצין מהסיור התפזרו החיילים מהצריף. הצעירה הובאה בפני הקצין וסיפרה כי "שיחקו בה" (בית הדין הצבאי קבע שהקצין הבין כי היא נאנסה). למרות זאת, שעה קלה לאחר מכן, הנערה הושפלה שנית: בפקודת הקצין קצץ אחד החיילים את שיערה של הנערה, חפף את ראשה בנפט ורחץ אותה בשנית תחת הצינור על מנת להעלים ראיות.

באותו ערב, הציע הקצין בסעודת השישי הצעה להצבעה:

1. להפוך את הצעירה השבויה לשפחת המין של המשלט ("לדפוק את הערבייה").
2. להפוך אותה לעובדת המטבח של המשלט ולהפסיק להתעלל בה.

ההצעה הראשונה התקבלה ברוב קולות על ידי חיילי המשלט, והקצין ערך לוח זמנים לאינוס הצעירה: ימים מסוימים הוקצו לכל קבוצת חיילים. ככל הנראה, הצעירה נאנסה מספר לא ידוע של פעמים במהלך אותו הערב.

הרצח

למחרת, פקד הקצין על הסמל להוציא את הצעירה להורג. הוא יצא עם קבוצת חיילים למרחק של כחצי ק"מ מהמשלט. לנגד עיניה כרו בור בעומק של כ-30 ס"מ. הצעירה החלה לבכות ופתחה בריצה על מנת לברוח, אך הסמל כיוון את רובהו אליה וירה כדור אחד שפגע ברקתה והרג אותה במקום. לאחר מכן, ירה בה מספר כדורים נוספים כדי לבצע וידוא הריגה. הקבוצה קברה את הצעירה בבור שכרו עבורה ושבה למשלט. כשנשאל הקצין על ידי מפקדו אם השיב את השבויה למקום בו נמצאה, ענה המפקד ש"היה חבל על הבנזין". בתאריך ה-15 באוגוסט 1949, שלח מפקד המשלט מברק המסכם את האירוע בזו הלשון:

15.8.49

משלט נירים

אל: מפקד הפלוגה

מאת: מפקד משלט נירים

הנדון: דו"ח על השבויה

בסיורי ב-12.8.49 נפגשתי בשטח פקודי בערבים, אחד מהם חמוש, את הערבי החמוש הרגתי במקום ולקחתי את נשקו, ואת הערבייה לקחתי בשבי. ובלילה הראשון החיילים התעללו בה ולמחרת מצאתי לנכון להעבירה מהעולם.

החקירה והטיפול המשפטי

המ"פ הגיע למחרת היום למשלט וביקש לראות את קברה של הצעירה. הוא אסף את כל הציוד שהיה ברשות הנערה וכל חפץ שהיה יכול להסביר את הנעשה, על מנת שישמשו כראיות בחקירת המקרה. מספר ימים לאחר מכן, מפקד המשלט נעצר על ידי מצ"ח.

בעת ההעמדה לדין, היה קושי בקביעת העובדות הנוגעות לאלימות המינית שהופעלה כלפי הנערה והיקף המעשים, זאת משום שמצב הגופה לא אפשר בדיקה שתספיק כדי לקבוע ממצאים חד משמעיים. לכן, מרבית הראיות המרשיעות בנוגע לפשעים הנוגעים לאלימות המינית הגיעו בעקבות הודאות החיילים במשלט.

כתבי אישום הוגשו נגד הקצין והסמל באשמת רצח בכוונה תחילה, ונגד 18 חיילים נוספים במשלט באשמת רשלנות במניעת פשע, אונס ומעשים מגונים. כל הנאשמים ערערו על הפסיקה, ובערכאות הערעור נקבע כך:

”הקצין והסמל נמצאו אשמים ברצח הנערה הערבייה. בתאריך 25 במאי 1951, נדחה ערעורם, ונקבע כי קצין המשלט יישלח ל-15 שנות מאסר, והסמל ל-5 שנות מאסר.”

בית הדין הצבאי זיכה את אחד מ-18 החיילים לאחר שהתביעה כשלה בהוכחת מעורבותו החד משמעית במקרה. 17 האחרים נשפטו לעונשי מאסר שבין 12 חודשים (עונש מקל על רשלנות במניעת עבירה לאותם חיילים שמלכתחילה הצביעו נגד הפיכת הנערה לשפחת המין של המשלט) ל-30 חודשים (לחייל היחיד שהודה במעשה אונס).

בפסיקה נקבע כי מוטלת על חיילים חובה מוגברת במניעת עבירה מאשר על אזרחים. החיילים מצופים לסטנדרט מוסרי גבוה יותר ויש להחילו לא רק כציפייה, אלא כחוק. החיילים לא נקטו באף פעולה אקטיבית על מנת למנוע את הפשע, ובחרו להעלים עין ולאפשר לו להתרחש. בזאת מצהיר בית הדין על סטנדרט ההתנהגות המצופה מחיילי צה"ל גם בזמני לחימה.

בתרבות

הבית האחרון בשיר "תנשב הרוח" מהאלבום שכול וכישלון של הבילויים שיצא בשנת 2007, מתבסס על הפרשה ומספר על חבורת חיילים שאונסים ורוצחים נערה, "לצורכי ביטחון".

בשנת 2017 יצא לאור הספר Minor Detail, ספרה של עדניה שבלי, סופרת פלסטינית אזרחית ישראל. הספר, שנכתב בערבית ותורגם לאנגלית מבוסס על תיאור הפרשה. בשנת 2021 הוצג הספר כמועמד ברשימה הארוכה של פרס בוקר הבינלאומי.

קישורים חיצוניים

• משה גורלי, עוד דגל שחור, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2003
• ע/147/50 סמל ח' וסג"ם ר' נ' התצ"ר 25/5/1951. זיו בורר, משפטנים בלחימה — מי צריך אותם בכלל? (עמ' 11), באתר https://www.inss.org.il, כנראה מתוך אסופת מאמרים, או ספר. עמודים 47 - 57. מתוך הערה 8 בעמוד 54: הגנת הצידוק עקב ציות לפקודה (1951), בתוך: זיו בורר, סמל ח' וסג"ם ר' נ' התצ"ר ע/147/50 (עתיד להתפרסם ב־2014. מדובר בפסק דין במשפט הישראלי ופקודות בלתי חוקיות בעליל שעסק במקרה של אונס ורצח שאירע מספר חודשים לאחר תום מלחמת העצמאות ונאסר לפרסום עד 2005). בפסק דין נוסף, שעסק באותה פרשה, נשפטו גם החיילים שנכחו במשלט אך לא היו שותפים למעשי האונס והרצח. חיילים אלה הועמדו לדין בגין כך שלא מנעו את המעשים רב"ט ב' ו־17 אח' נ' התובע האמורים, וזאת למרות שמפקדם היה שותף לביצועם: ע/49/50 (נאסר לפרסום עד 2005).
• אביב לביא, הוחלט וקויים - רחצוה, גזזו שערותיה, אנסוה והרגוה (מתוך יומנו של דוד בן גוריון, 22.8.49), באתר הארץ, 28 באוקטובר 2005