צינור הנפט כירכוכ–חיפה

קו צינור נפט לשעבר

צינור הנפט כירכוכ–חיפה (נקרא גם: צינור הנפט מוסול–חיפה; באנגלית: Mosul-Haifa oil pipeline) הוא צינור באורך 942 קילומטר שהוביל נפט גולמי משדות הנפט שבכירכוכ בעיראק דרך ירדן לחיפה. הנפט עבר בצינור במשך 10 ימים מתחילתו ועד סופו, וכשהגיע לחיפה זוקק בבתי הזיקוק בחיפה, נאגר במכלים, ומהם הוזרם למכליות שהובילו אותו לאירופה. הצינור החל לפעול בשנת 1935, בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, והפסיק לפעול בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל.

צינור הנפט כירכוכ–חיפה
Mosul-Haifa oil pipeline
צינור הנפט כירכוכ-חיפה, קצה הקו בחוף חיפה, 1938
צינור הנפט כירכוכ-חיפה, קצה הקו בחוף חיפה, 1938
סוג צינור נפט
מדינות עיראק, ירדן, ישראל
מוצא כירכוכ, עיראק
יעד חיפה, ישראל
עובר דרך עיראק, ירדן, ארץ ישראל
אורך 942 ק"מ
קוטר 8-12 אינץ'
תחנות שאיבה 8
תוחלת חיים 13 שנים
כיוון זרימה ממזרח-למערב
תאריך הפעלה 1935
תחנות השאיבה והעברת הנפט סומנו באות H המסמלת את חיפה ולידן הקימו הבריטים שדות תעופה
הנחת צינור הנפט כרכוכ-חיפה של ה-IPC בעמק יזרעאל, 1935
טקס חניכת צינור הנפט ב-22 בינואר 1935 בקריית חיים, מימין לשמאל: דוד הכהן חבר הנהלת סולל בונה וחבר מועצת עיריית חיפה, ארתור ווקופ הנציב הבריטי העליון, משה שרת
נפט עולה באש, בעקבות הצתת קו הנפט העובר בשדות שריד, על ידי פורעים ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול, 1936

היסטוריה

עריכה

הצינור הוקם בשנת 1935 על ידי חברת הנפט העיראקית (IPC), בתקופה שרוב המזרח התיכון ותוואי הצינור היה תחת שליטה או חסות בריטית. הצינור הוקם במקביל להקמתו של צינור נפט מקביל מכירכוכ לטריפולי שבלבנון. הצינור הוטמן באדמה בעומק של 75 ס"מ. הצינור היה עשוי פלדה, ולמניעת קורוזיה נעטף בביטומן ומעליו נייר אזבסט. 85% מהצינור היו בקוטר 12 אינץ' והנפט זרם בו בלחץ של 50 אטמוספירות, ו-15% מהצינור היו בקוטר של 10 אינץ' והנפט זרם בו בלחץ של 62 אטמוספירות. בקטע של 7.5 ק"מ שבו ירד הצינור מרמת הגלעד לעמק הירדן היה קוטרו 8 אינץ' בלבד, כדי להאט את הזרימה בירידה התלולה. לאורך הצינור היו שמונה תחנות שאיבה.

הצינור ובתי הזיקוק בחיפה הוקמו על ידי הבריטים כחלק מההערכות לקראת מלחמה צפויה, ואכן סיפקו את צורכי הדלק של הצבא הבריטי והאמריקאי באגן הים התיכון במלחמת העולם השנייה.

הצינור היה יעד מועדף לפגיעה מצד הכנופיות הערביות בתקופת המרד הערבי הגדול, ואחד מתפקידיהן של פלגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט היה להגן על הצינור מפני פגיעה. בתקופה מאוחרת יותר, היה הצינור יעד לפגיעה של האצ"ל[1].

בשנת 1948, עם הקמת מדינת ישראל ופרוץ מלחמת העצמאות, הופסקה פעולת הצינור. בימינו משמש קטע הצינור העובר ברמת יששכר להובלת מי השקיה לשדות הקיבוצים שבאזור. הצינור נוקה, שופץ ומופעל על ידי חברת מקורות.

בשנת 2003, לאחר כיבוש עיראק על ידי ארצות הברית, דיבר שר התשתיות, יוסף פריצקי, על אפשרות הפעלתו מחדש של הצינור[2].

תחנות שאיבה

עריכה

לאורך הצינור פעלו שמונה תחנות שאיבה שסומנו ממזרח למערב. התחנות מכירכוכ לח'דיתה סומנו באות K (כירכוכ) והתחנות מערבה יותר סומנו באות H (חיפה). התחנות בקטע המסתעף לטריפולי, סומנו באות T. להלן מיקום התחנות:

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה