ציסטת ברטולין
ציסטת ברטולין, הידועה גם בשם Bartholinitis, או Bartholin's cyst מתרחשת כאשר בלוטת ברטולין נחסמת, והחסימה הופכת דלקתית[1] טווח הגדלים של הציסטה יכול לנוע בין גודל של אפונה לגודל של ביצה בקירוב, והיא מתהווה רק בצידי החלק התחתון של פתח הנרתיק.
 | |
| ציסטת ברטולין של הצד הימני | |
| תחום | אורולוגיה |
|---|---|
| מיקום אנטומי |
בלוטת ברטולין  |
| קישורים ומאגרי מידע | |
| MedlinePlus | 001489 |
| סיווגים | |
| ICD-10 | N75.0 |
  | |
סימנים וסימפטומים
עריכהרוב ציסטות הברטולין לא גורמות להופעת סימפטומים. אלה שכן, עשויות לגרום לתחושת כאב בזמן הליכה, ישיבה[2], או דיספריוניה (קיום יחסי מין, באנגלית: dyspareunia)[3]. גודלן עשוי לנוע בין 1 ל-4 ס"מ, ומיקומן השכיח הוא מדיאלית לשפתיים הקטנות של הלביה מינורה. רוב ציסטות הברטולין מופיעות על אחד הצדדים בלבד, שמאל או ימין חד צדדית (Unilateral). ציסטות קטנות לרוב לא מלוות בכאב, אך ציסטות גדולות מאוד עשויות לגרום לכאב משמעותי.
פתופיזיולוגיה
עריכהציסטה בבלוטת הברטולין מתפתחת כאשר צינור בלוטת הברטולין, שתפקידו לנקז אותה, נחסם[3]. במצב כזה, הפרשות הבלוטה נשארות בפנים במקום להיות מנוקזות ויוצרות את הציסטה[2]. במקרה של זיהום בציסטה, עלולה להיווצר מורסה[2], אשר מאפייניה העיקריים הם אדמומיות אזורית וכאב במגע[2]. ציסטת הברטולין עצמה אינה מהווה זיהום, אך אחת הסיבות להיווצרותה היא זיהום, כמו גם דלקת או חסימה פיזית (על ידי ריר, או ליקוי אחר) של צינורות הברטולין, צינורות ההובלה מבלוטות הברטולין אל הפות. במקרה בו מתחיל זיהום, התוצאה היא מורסה בברטולין. הציסטות לא מהוות מחלה המועברת במגע מיני, זיהום שקשור אליהן נחשב לנדיר והסיבה להתפתחותן אינה חד משמעית. באופן כללי, ניתן להניח כי במקרה שבו מופיעה מורסה, הגורם יהיה זיהום חיידקי ולא מחלת מין[4].
אבחון
עריכהציסטת ברטולין לרוב תתגלה בזמן בדיקה גניקולוגית. קיימות מחלות נוספות שעשויות לגרום לסימפטומים דומים, דוגמאות לכך הן לימפומה ציסטה בבלוטות סקין, גידול פפילרי (הידרדנומה פפיליפרום), וציסטה אפידרמלית (epidermoid cysts)[2]. בקרב הנשים שעברו את גיל 40, לעיתים ימליצו על ביופסיה, במטרה לודא שאין סרטן[2].
טיפול
עריכההטיפול תלוי בחומרת הסימפטומים. אם אין תסמינים, ייתכן כי לא יהיה נחוץ טיפול כלל. ציסטות זעירות וחסרות תסמינים צריכות להיות תחת מעקב לאורך זמן, במטרה לבדוק אם הן גדלות. במקרים הדורשים התערבות, ניתן להשתמש בקטטר לצורך ניקוז הציסטה, או שניתן לבצע ניתן לבצע הליך כירורגי המכונה "כיוס", או פתיחת ציסטה (באנגלית: marsupialization), אך לא במקרה בו הציסטה מזוהמת. במסגרת הליך זה יפתחו את הציסטה כדי ליצור פתח קבוע באמצעות תפרים, במטרה לשמור על ערוץ ההפרשות פתוח. הסיבה להימנעות מפני חיתוך וניקוז רגילים היא, שהם עשויים לאפשר לציסטה לשקם את עצמה. להתערבות מסוג כלשהו יש שיעור הצלחה של 85%, ללא תלות בשיטה בה בוחרים להשתמש, בכל הקשור להיעדרות של נפיחות, אי-נוחות, או מראה של תעלה דולפת[5]. צנתור נחשב להליך פשוט יחסית, שאין צורך לסביבת חדר ניתוח כדי לבצעו. במסגרת הליך זה, צינורית קטנה עם בלון בקצה (המכונה Word catheter) מוכנסת אל תוך הציסטה[2], הבלון מנופח במטרה לשמור על מיקום קבוע, הקטטר נשאר למשך 2 עד 4 שבועות, מנקז את הנוזלים וגורם לבלוטה להפתח באופן סטנדרטי לאחר הסרת הקטטר. קטטר לרוב לא יפגע בתפקוד הרגיל, אך ככלל אין לקיים יחסי מין בתקופה זו. בשלב מסוים עלול להתפתח בציסטה זיהום, שיתחיל להחלים באופן עצמאי לאחר 3 עד 4 ימים. מרשם למשככי כאבים כדוגמת איבופרופן, וכמו כן טבילות ממושכות באמבטיה עשויים לסייע לחתושה. לצורך זירוז הריפוי עצמו, ניתן להשתמש בקומפרסים חמים. לבסוף, אם מורסה בבלוטת ברטולין מופיעה מספר פעמים, ניתן להסיר את הבלוטה ואת צינור ההובלה בניתוח. הסרת בלוטות אלה לעיתים מומלצת לנשים מעל גיל 40, במטרה לודא היעדר של סרטן. לרוב, אנטיביוטיקה אינה נחוצה[2].
פרוגנוזה
עריכהבעוד שציסטת ברטולין יכולה לגרום לכאב, היא אינה מהווה סכנת חיים. לא ניתן להבטיח את אי הופעתן של ציסטות חדשות, אך הסרה כירורגית או בלייזר מפחיתה את הסיכויים לחזרת הציסטה באותו המיקום. הסיכוי להישנות עולה בקרב הנשים שכבר סבלו מציסטת ברטולין בעבר, לעומת אלו שלא סבלנו ממנה, אצלן הסיכוי להופעה נמוך יותר. במקרה בו הציסטות חוזרות, הדבר עלול להתרחש כל כמה שנים, כמו גם בתדירות גבוהה יותר. בקרב נשים שעברו פתיחת ציסטה, קצב ההישנות עשוי להיות איטי יותר, אך ההישנות לא תיעלם.
אפידמיולוגיה
עריכהכשני אחוזים מהנשים יסבלו מציסטת ברטולין בשלב כלשהו בחייהן[2]. הן מופיעות בשיעור של 0.55 לכל 1000 שנות אדם ואצל נשים בגילאי 35–50 שנים בשיעור של 1.21 לכל 1000 שנות אדם[6]. השכיחות של ציסטה בתעלת הברטולין עולה עם הגיל עד גיל המעבר, ופוחתת לאחר מכן[6]. נשים היספאניות עשויות לסבול מציסטות כאלה לעיתים קרובות יותר מאשר נשים לבנות ומאשר נשים שחורות[2]. כמו כן, לידות מרובות מעלות את הסיכון לפתח ציסטה כזו[2].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Sue E. Huether (2014). Pathophysiology: The Biologic Basis for Disease in Adults and Children. Elsevier Health Sciences. עמ' 817
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Omole, Folashade; Simmons, Barbara J.; Hacker Yolanda (2003). "Management of Bartholin's duct cyst and gland abscess". American Family Physician. 68 (1): 135–40. PMID 12887119.
- ^ 1 2 Eilber, Karyn Schlunt; Raz, Shlomo (בספטמבר 2003). "Benign Cystic Lesions of the Vagina: A Literature Review". The Journal of Urology. 170 (3): 717–722. doi:10.1097/01.ju.0000062543.99821.a2. PMID 12913681.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Marx, John A. Marx (2014). "Skin and Soft Tissue Infections". Rosen's emergency medicine : concepts and clinical practice (8th ed.). Philadelphia, PA: Elsevier/Saunders. pp. Chapter 137. ISBN 1455706051.
- ^ Bartholin's cyst from BestPractice, BMJ Publishing Group.
- ^ 1 2 Yuk, Jin-Sung; Kim, Yong-Jin; Hur, Jun-Young; Shin, Jung-Ho (2013). "Incidence of Bartholin duct cysts and abscesses in the Republic of Korea". International Journal of Gynecology & Obstetrics. 122 (1): 62–4. doi:10.1016/j.ijgo.2013.02.014. PMID 23618035.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.