צעקת אש בתיאטרון הומה אדם

צעקת אש בתיאטרון הומה אדם היא אנלוגיה פופולרית לדיבור או לפעולות שנעשות במטרה ליצור פאניקה. הביטוי הוא ניסוח מחדש של ביטוי מוקדם, על ידי אוליבר ונדל הולמס הבן, בחוות דעת של בית המשפט העליון של ארצות הברית בתיק "שנק נגד ארצות הברית" בשנת 1919, חוות דעת שקבעה כי נאומו של הנאשם נגד גיוס חובה במהלך מלחמת העולם הראשונה אינו מוגן על חופש הביטוי במסגרת התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית. הפסיקה נהפכה על פניה מאוחר יותר בחלקה על ידי פסיקת "ברנדנבורג נגד אוהיו" בשנת 1969, שהגביל את היקף הגבלת חופש הביטוי לביטוי שעשוי לעודד פעולות הנוגדות את החוק (למשל הסתה למהומות).[1]

הניסוח שונה מהנוסח המקורי של הולמס בכך שהוא בדרך כלל לא כולל את המילה "כוזבת" (בהתייחס לצעקה או אזהרה כוזבת), תוך שהוא מוסיף את המילה "צפוף" לתיאור התיאטרון.[2] הניסוח המקורי בחוות דעתו של הולמס ("צעקת 'אש' כוזבת בתיאטרון הגורמת לבהלה") מדגיש כי הנאום כי הוא גם מסוכן וגם שגוי, וככזה אינו מוגן על ידי החוקה, בניגוד לדיבור שהוא מסוכן אבל גם נכון, לא שקרי.

תיק שנקעריכה

הכרעהעריכה

הולמס, שכתב את חוות דעתו של בית המשפט, חוות דעת שהתקבלה פה אחד, קבע כי מדובר בהפרה של חוק הריגול משנת 1917 (שתוקן בחוק ההסתה משנת 1918), בכך ששנק הפיץ עלונים המתנגדים לגיוס במהלך מלחמת העולם הראשונה. הולמס טען כי התערבות בחופש הביטוי מותרת מכיוון שהביטוי, במקרה זה, מהווה "סכנה ברורה ומיידית" למאמצי הגיוס של הממשלה בתקופת מלחמה. הולמס כתב:

"ההגנה המחמירה ביותר על חופש הביטוי לא תגן על אדם שצועק צעקת "אש!" כוזבת בתיאטרון וגורם לבהלה. [...] השאלה בכל מקרה היא האם המילים בהן השתמשו בנסיבות אלה הן בעלות אופי כזה שיוצר סכנה ברורה ומיידית עד כדי כך שיביאו לרעות המהותיות שיש לקונגרס הזכות למנוע."

מורשתעריכה

הקביעה המתייחסת לתיקון הראשון ב"שנק" בוטלה מאוחר יותר בחלקה על ידי "ברנדנבורג נגד אוהיו" בשנת 1969, פסיקה שהגבילה את היקף הדיבור האסור לביטוי שמתכוון לפעולות לא חוקיות ושעשוי לעודדן (למשל מהומות).[1] המבחן ב"ברנדנבורג" הוא זכות ההגבלה המוקנית לבית המשפט העליון, הגבלה על יכולתה של הממשלה להגביל את זכות הנאום לאחר שכבר נישא. פסק דין "שנק" היה מוגבל במשמעותו, סמכותו והשלכותיו, אך הביטוי "צעקת אש בתיאטרון הומה אדם" זכה מאז להיות שם נרדף לפעולה שלדברי הדובר חורגת מהזכויות המובטחות על ידי חופש הביטוי, לדיבור פזיז או זדוני, או לפעולה שתוצאותיה הברורות הן מסוכנות לשלומו הפיזי של הציבור.

ביקורתעריכה

 
גרסה למאמרו של צ'פי

כריסטופר מ' פינן, מנכ"ל הקואליציה הלאומית נגד צנזורה, כתב כי השופט הולמס החל לפקפק בהחלטתו בשל ביקורת שהתקבלה מפעילים למען חופש הדיבור. הוא דן במאמרו של זכריה צ'פי בכתב העת "Harvard Law Review" על "חופש הדיבור בעיתות מלחמה".[3] לטענת פינן, הולמס שינה את דעתו והחליט להצטרף למיעוט ולהתנגדות בתיק "אברמס נגד ארצות הברית". אברמס גורש בשל הנפקת עלונים בהם נקבע כי על ארצות הברית לא להתערב במהפכה הרוסית. הולמס וברנדייס אמרו כי אין לראות ב"עלון מטופש של אדם לא ידוע" בלתי חוקי.[4] צ'פי טען בחיבורו חופש הדיבור בארצות הברית כי אנלוגיה טובה יותר ל"שנק" עשויה להיות אדם העומד בתיאטרון ומזהיר את הקהל כי אין מספיק יציאות אש.[5][6]

בדברי הפתיחה שלו לדיון בשנת 2006 בנושא ההגנה על חופש הביטוי, ביטא הסופר כריסטופר היצ'נס פרודיה על דעתו של הולמס במילים: "אש! אש, אש ... אש. עכשיו שמעתם את זה", לפני שגינה את האנלוגיה. כתב היצ'נס: "פסק הדין הקטלני של השופט הזוכה לשבחים מופרזים, אוליבר ונדל הולמס." היצ'נס טען כי הסוציאליסטים שנכלאו על ידי החלטת בית המשפט "הם אלה שצעקו אש כאשר באמת פרצה שרפה בתיאטרון צפוף . . . . מי הולך להחליט [אם התיאטרון באמת עולה באש או לא]?"[7][8]

דוגמאות מילוליותעריכה

אנשים אכן קראו קריאת כזב "אש!" במקומות ציבוריים צפופים ועוררו בהלה בהזדמנויות רבות, כמו באולם המוזיקה רויאל סארי גרדנס בלונדון בשנת 1856, בתיאטרון בשכונת הארלם בניו יורק בשנת 1884,[9] ובאסון האולם האיטלקי שהתרחש ב-24 בדצמבר 1913 בקלומט, מישיגן. שבעים ושלושה גברים, נשים וילדים, שרובם עובדי מכרות שובתים ובני משפחותיהם, נמחצו למוות בדריסה כאשר מישהו צעק צעקת "אש" כוזבת במסיבת חג מולד צפופה.[10]

באסון הכנסייה הבפטיסטית של שילה בשנת 1902, למעלה מ-100 בני אדם מתו כאשר המילה "fight" [קרב] נשמעה כ-"fire" [אש] בכנסייה צפופה וגרמה לבהלה ולמהומה.[11]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Timm, Trevor (2 בנובמבר 2012). "It's Time to Stop Using the 'Fire in a Crowded Theater' Quote". The Atlantic (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-20 ביוני 2020. 
  2. ^ Volokh, Eugene (11 במאי 2015). "Shouting fire in a crowded theater". Washington Post (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-20 ביוני 2020. 
  3. ^ Chafee, Zechariah (1919). "Freedom of Speech in Wartime". Harvard Law Review 32 (8): 932–973. JSTOR 1327107. doi:10.2307/1327107. 
  4. ^ William E. Leuchtenburg, The Perils of Prosperity, 1914-32 (Chicago: University of Chicago Press, 1958), 43
  5. ^ Chafee, Zechariah (1067). Free Speech in the United States. Harvard University Press. עמ' 15. 
  6. ^ Zinn, Howard (2 באוגוסט 2005). A People's History of the United States. HarperCollins. עמ' 366. ISBN 0060838655. בדיקה אחרונה ב-20 ביוני 2012. 
  7. ^ היצ'נס, כריסטופר. כריסטופר היצ'נס -Free Speech Part 1. YouTube. האירוע קורה ב-00:00:00. בדיקה אחרונה ב-20 ביוני 2012. 
  8. ^ Hitchens, Christopher (15 בנובמבר 2006). "Fire in a Crowded Theatre". בדיקה אחרונה ב-20 ביוני 2012. 
  9. ^ "A Cry of Fire in a Crowded Theater.". The New York Times. 25 בספטמבר 1884. עמ' 4. 
  10. ^ http://www.genealogia.fi/emi/emi3d31e.htm
  11. ^ https://news.google.com/newspapers?nid=2249&dat=19020920&id=wYU-AAAAIBAJ&sjid=IVoMAAAAIBAJ&pg=6271,2347342