פתיחת התפריט הראשי

קטשאויו קמפנדה

קטשאויו[1] קמפנדהאנגלית: Cetshwayo kaMpande; ‏1826, ממלכת הזולו - 8 בפברואר 1884, ממלכת הזולו) היה אחרון המלכים החזקים של ממלכת הזולו. הוא עלה לשלטון בשנת 1872 בעקבות מותו של אביו מפנדה. הוא ידוע כיום בעיקר בשל כך שהנהיג את בני הזולו במהלך מלחמת הזולו.

קטשאויו קמפנדה
Cetshwayo kaMpande
Cetshwayo, King of the Zulus (d. 1884), Carl Rudolph Sohn, 1882.jpg
לידה 1826
אשאו, ממלכת הזולו
פטירה 8 בפברואר 1884 (בגיל 58 בערך)
אשאו, ממלכת הזולו
שם מלא קטשאויו קמפנדה, מלך הזולו
מדינה ממלכת הזולו
עיסוק מושל עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת שושלת שאקה
תואר מלך הזולו
אב מפנדה
אם נגפומבזי
צאצאים דיניזולו
מלך הזולו
1872-1879
1883-1884
אירועים בתקופתו מלחמת הזולו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
קטשאויו בלבוש אירופי
קטשאויו במהלך מאסרו בקייפטאון

ביוגרפיהעריכה

חיים מוקדמיםעריכה

קטשאויו נולד בתאריך לא ברור בשנת 1826, באזור העיר אשאו שבממלכת הזולו. היה בנו של מפנדה מלך ממלכת הזולו, מה שהפך אותו לאחיינו של שאקה. הוא היה מסוכסך תקופה ארוכה עם אחיו למחצה מבוזאי, שהיה הבן המועדף על אביהם.[2] בנובמבר 1856 הסכסוך החריף כאשר מפנדה העניק למבוזאי חלקת אדמה גדולה ברום-מזרח זולולנד, וסירב להיפגש עם קטשאויו אשר חפץ לדון בשאלת ירושת הממלכה. עד מהרה פרצה בין האחים מלחמת ירושה, שהגיעה לשיאה בקרב נדונדאקוסוקה, שבסופו נטבחו מרבית תומכיו של מובזאי, ביניהם חמישה מאחיו של קטשאויו.

מפנדה חשש שמא בנו ינסה לתקוף גם אותו, והוא פנה אל הבריטים והבורים בבקשה לעזרה. בתיווכו של סר תיאופילוס שפסטון, התפייסו מפנדה וקטשאויו בשנת 1857. קטשאויו הכריז על נאמנותו לאביו, אך בפועל נראה שהוא ניהל את הממלכה במשך 15 השנים הבאות.[2] עם זאת, אח אחר בשם יומטונגה עדיין היה יריב פוטנציאלי. יומטונגה שחשש מפני קטשאויו, נמלט בשנת 1861 אל רפובליקת נטאליה הבורית. קטשאויו נאלץ לבצע עסקה עם הבורים כדי שיסגירו אותו. הבורים הסכימו בתנאי שקטשאויו יבטיח לא לפגוע ביומטונגה. עם זאת, בשנת 1865 יומטונגה נמלט שוב אל הבורים.[3] קטשאויו הזועם יצא עם צבאותיו אל גבול נטאל, בעוד כוחות בורים בפיקודו של פול קרוגר התמקמו גם הם על הגבול. הסכסוך נפתר בסופו של דבר בדרכי שלום.[2]

הוא נודע כבר מצעירותו כאיש חזק מאוד. על פי המסופר הוא היה בגובה 2.03 מטרים, והוא שקל 158 ק"ג.[3]

שלטונועריכה

ב-19 בנובמבר 1872, מת מפנדה, וקטשאויו ירש את הכתר. הוא הוכתר ב-1 בספטמבר 1873, ובהכתרתו נכח סר תיאופילוס שפסטון כנציג מטעם האימפריה הבריטית.[3] בשנת 1875 פלשו הבורים לממלכה, וקטשאויו יצא עם כמה אלפי לוחמים לכיוונם. הבורים נסוגו בסופו של דבר, אולם בשנת 1877 הבריטים ניצלו את המצב העדין באזור כדי להכריז על סיפוח הרפובליקה של טרנסוואל. הבריטים מינו עצמם כבוררים בסכסוך הזולו-בורים, וקבעו שהזולו צודקים. עם זאת, המושל הבריטי המקומי סר הנרי ברטל פריר לא היה מרוצה ממסקנות הוועדה והתעלם מהן.[4]

קטשאויו הקים בירה חדשה וקרא לה אולונדי ("המקום הגבוה"). עם זאת, בהדרגה קומם עליו קטשאויו אויב מר יותר מהבורים בדמות האימפריה הבריטית. קטשאויו נודע כמלך מיליטנטי בניגוד למפנדה שהיה מלך סלחן וחלש. קטשאויו השקיע בפיתוח ושדרוג צבאו ואף רכש כלי ירייה אירופאים, אך החיילים הזולואים לא היו מיומנים בשימוש בהם. לצד ההשקעה בצבא, הנהיג גישה עוינת כלפי המיסיונים בארצו. מיסיונרים רבים נמלטו ממלכת הזולו, והאשימו את קטשאויו בשלל האשמות שלא הוכחו מעולם.[4] מה שהעלה את רף המתיחות עם האירופאים באזור. למרות שהמתיחות לא הגיעה לאלימות ואף מיסיון לא נפגע, גברו הקולות האירופאים כנגדו.

המתיחות גברה כאשר ביולי של שנת 1876, שתי נשותיו של ראש שבט מקומי נמלטו עם אהוביהן לגבול מושבת נטאל הבריטית. בניו של ראש השבט החזירו אותן והוציאו אותן להורג. המושל הבריטי פריר דרש מקטשאויו לשלם 500 ראשי בקר כפיצוי על הסגת הגבול. קטשאויו טען שהצעירים שחטפו את הנשים פעלו בלהט הרגע, והציע לשלם 50 לירות שטרלינג כפיצוי.[4] אירוע זה העלה את הביקורת האירופאית כנגד הזולו ומלכם קטשאויו והעלה את המתיחות בין הצדדים. ייתכן אף שקטשאויו הסית את השבטים הילידים באזור למרוד כנגד האירופאים.[3]

מלחמת הזולועריכה

  ערך מורחב – מלחמת הזולו

בשנות ה-70 של המאה ה-19 באזורים שונים באפריקה התפתח מאד ענף היהלומים. על מנת להסדיר את הענף, החליטו הבריטים להשתלט על שטחי הילידים המקומיים, לרבות ארץ הזולו. פריר שהיה להוט לכך במיוחד, החל להכין תוכניות מלחמה ללא גיבוי מלא של הפרלמנט הבריטי. פריר ניצל כמה תקריות גבול קטנות שהתרחשו בין אוגוסט לספטמבר 1878, כדי להציב אולטימטום בפני קטשאויו ב-1 בדצמבר. פריר דרש מקטשאויו לפרק את צבאו, לקבל עליו ממשל בריטי, ולשלם קנס. קטשאויו הסכים לשלם את הקנס, אולם לשאר הדרישות סירב.[5] פריר ציפה לכך, ובתחילת שנת 1879 פרצה "מלחמת הזולו".

הבריטים פלשו לממלכת הזולו בשלושה טורים. ב-22 בינואר הנחיל קטשואויו מכה כואבת לבריטים בקרב איסאנדלוואנה. עם זאת, תהילת הניצחון עומעמה בעקבות כישלונו של דבולמנזי, אחיו למחצה של קטשאויו, בקרב רורק'ס דריפט. הטור הדרומי של הבריטים כבש את אשאו, והביס את צבאו של קטשאויו בקרב גינגינדלובו. קטשאויו הצליח להחזיר במעט את התהילה כאשר לוחמיו ניצחו את הבריטים בקרב הלובאין, אולם הבריטים נקמו בקרב קמבולה.

הבריטים למדו היטב את לקחי הפלישה הקודמת, והם פלשו שוב לממלכת הזולו בכוחות מתוגברים. קטשאויו ניסה להגיע למשא ומתן עם המפקד הבריטי לורד צ'למספורד, אולם נכשל בכך. קרב אולונדי הסתיים בניצחון בריטי, והבריטים הבעירו את הבירה באש. קטשאויו נמלט מהעיר הבוערת, אולם ב-28 באוגוסט נלכד ביער בידי פרשים בריטים.[2]

שיבה לשלטוןעריכה

הוא הוגלה למושבת הכף.[2] בציבור הבריטי לא שררה תמימות דעים בכל הנוגע אליו. היו שראו בו פושע מלחמה אכזרי, בעוד אחרים ראו בו שליט שנוצל בידי פריר וצ'למספורד שלא היו אהודים בציבור אז.[3] בשנת 1883 הורשה לו לבקר בלונדון, והוא נפגש עם ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת. אותה שנה השתכנעו הבריטים שנחוץ שליט מקומי חזק באזור ממלכת הזולו, והותר לקטשאויו לשוב לממלכתו. עם זאת, הטריטוריה שקיבל מהבריטים הייתה קטנה בהרבה מהממלכה ששלט עליה טרם לכן. כמו כן נאסר עליו להחזיק צבא משלו.[2]

עם זאת, אחד השליטים הקטנים יותר באזור, זיבהבו, ערער על שלטונו של קטשאויו, ופתח במרד. זיבהבו הסתייע בשכירי חרב בורים, וללא צבא נאלץ קטשאויו לנטוש את אולונדי ולעבור לאשאו. הוא נפטר ב-8 בפברואר 1884. מותו נגרם ככל הנראה מהתקף לב,[2] אולם ייתכן שהורעל.[3] בנו, דיניזולו, ירש את ממלכתו, והוא השתמש בשכירי חרב בורים בפיקודו של לואי בותה כדי להביס סופית את זיבהבו. בשנת 1887 סופחה ממלכת הזולו סופית למושבת נטאל.

לקריאה נוספתעריכה

  • בראיין פרט, עד הסוף המר: סיפורי קרבות מפורסמים נגד כל הסיכויים, תל אביב: הוצאת יבנה, 2007.
  • John Laband, Historical Dictionary of the Zulu Wars, Scarecrow Press, 2009
  • Ian Knight, The Zulu War 1879, Osprey, 2003.
  • Frederick Hale, Norwegian Missionaries in Natal and Zululand: Selected Correspondence 1844-1900, Van Riebeeck Society, The, 1996.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא קטשאויו קמפנדה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אריה חשביה, מתעתק סטוואיו
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 קטשאויו באתר sahistory
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 קטשאויו באתר המוקדש לזולו (בשפת הזולו)
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 פרט, עמ' 73.
  5. ^ פרט, עמ' 74.