ממלכת הזולו

ממלכת הזולו
**Zulu Kingdom**
ממשל
משטר	מונרכיה
ראש המדינה	מלך
שפה נפוצה	זולו
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
היסטוריה
הקמה	עלייתו של שאקה לשלטון
תאריך	1816
פירוק	מלחמת הזולו; 1879
תאריך; ; תאריך	סיפוח למושבת נטאל; 1897
ישות יורשת	מושבת נטאל
שליטים בולטים	שאקה (1816–1828); דינגאנה (1828–1840); מפנדה (1840–1856); דינוזולו (1856–1884)
שטח בעבר	29,785 קמ"ר (נכון ל־1828)
אוכלוסייה בעבר	250,000 נפש (נכון ל־1828)

ממלכת הזולו (Zulu Kingdom), המכונה לעיתים גם אימפריית הזולו, הייתה מונרכיה באזור דרום אפריקה. הממלכה השתרעה לאורך החוף של האוקיינוס ההודי, מנהר הטוגה בדרום ועד לנהר הפונגולה בצפון. כיום האזור הוא חלק מפרובינציית קוואזולו-נטאל בצפון מזרח דרום אפריקה.

הממלכה נודעה בעולם בעקבות מלחמת הזולו, בה לחמו הזולו נגד הבריטים, בשנת 1879. בעקבות מלחמה זו לוחמי הזולו זכו לתדמית של אומץ ומיומנות, אפילו בקרב הבריטים אשר ראו את האפריקאים כנחותים. המערכה המפורסמת ביותר הייתה בקרב איסאנדלוואנה, שבו ניצחו הזולו את הבריטים ניצחון מוחץ.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של הזולו

שבט הזולו טרם עלייתו של שאקה (לפני 1816)

ערך מורחב – זולו

שבט הזולו היווה בעבר חלק ממשטר צ'יף בו ישנם מספר שבטים אשר כפופים לשלטון של צ'יף אחד. לאורך כמאה שנה תושבי הזולו חיו בשלווה יחסית, עסקו בחקלאות וכמעט ולא היו מעורבים במלחמות. בני הזולו החלו לעסוק במסחר עם האירופיים כבר בתחילת המאה ה-16, אך כאשר גדלה התחרות בין השבטים האפריקאים השונים, על המסחר עם האירופיים, הזולו התקשו להתמודד בתחרות.

שאקה נולד בשנת 1787, והיה בנו הלא חוקי של סנזאנגקונה, מלך הזולו. הוא ואמו, נאנדי, הוגלו על ידי אביו כאשר היה כבן שש. תחילה האם ובנה חזרו למקום הולדתה, למושבת העם הלנגני, אך גם שם לא התקבלו בברכה, ועל כן מצאו לעצמם מקלט בשבט מט'טווה. משהגיע שאקה לגיל 19, הוא גויס לצבאו של דינגיסוויו מנהיג שבט מט'טווה. שם רכש שאקה את הכישורים הדרושים על מנת להפוך למדינאי וחייל. האומץ והגבורה שבה לחם זכו לתשומת לבו של דינגיסוויו שהחליט לקחת את שאקה תחת חסותו. במהלך שירותו הצבאי גיבש שאקה את משנתו הצבאית, ופיתח צורת לחימה חדשה, המכונה "קרן הבופלו", שבה נלחמים עם כידונים קצרים במקום החניתות הארוכות שהיו נהוגות לפני כן, יחד עם שימוש במגן גם כאמצעי תקיפה.

עלייתו של שאקה והרחבת הממלכה (1816–1828)

מהלך המפקאנה בעשורים השני והשלישי של המאה ה-19: ממלכת הזולו בראשות המלך שאקה החלה באותן השנים לנהל שורה של מלחמות עקובות מדם שתנהלו באזורים הסמוכים אליה. הלחץ על שאר בני הבנטו גדל, ושבטים רבים נמלטו צפונה ומערבה. עקב כך, גם קרסו מדינות שבטיות קטנות שהתקיימו במשך שנים לצד בני הזולו, לרבות סוואזילנד, לסוטו ו קוסה. כל הזמן, נותרה מושבת הכף מחוץ למעגל הלחימה.

ערכים מורחבים – שאקה, מפקאנה

לאחר מותו של סנזאנקונה, אביו הביולוגי של שאקה, בשנת 1816, שלח דינגיסוויו את שאקה, יחד עם ליווי צבאי חזק, אל עבר אדמת הזולו על מנת להילחם על מקומו כמלך הזולו. שאקה הפך למנהיג הזולו בהיותו בן 29. הוא יזם רפורמות צבאיות, חברתיות, תרבותיות ופוליטיות רבות על מנת ליצור מצב של ארגון וריכוז בשבט. אחת הרפורמות החשובות ביותר הייתה הרפורמה הצבאית. לפני כן, צבא הזולו היה קטן, לא מיומן וחסר ארגון, שאקה החל בעצמו לאמן את הצבא שלו על פי חזונו. הוא לימד אותם את צורת הלחימה החדשה שפיתח עוד בשירותו הצבאי בשבט מט'טווה, תוך לחימה כיחידה אחת ולא כיחידים.

במהלך 12 שנות כהונתו שאקה הפך את הזולו ממשטר צ'יף לאימפריה. הוא התקדם משבט לשבט ושכנע את הצ'יפים המקומיים להצטרף לאימפריה שלו, לאלה שסירבו, ניתנה הבחירה בין מוות לבין גלות. בחירה זו הובילה להגירה המונית של שבטים שלמים מאדמותיהם אל עבר הקייפ או אדמת הקוסה, מסע נדודים כונה "מפקאנה", משמעותו ריסוק או פיזור. באזור כולו החלו גלי אלימות רבים בין הזולו לבין השבטים השכנים, וכן בין הזולו לבין עצמם, גלים אלו אף הובילו להשמדתם של שבטים שלמים. מניין ההרוגים בגלי אלימות אלה אינו ידוע עד היום, אך בתום המפקאנה, האזור כולו כמעט התרוקן מתושביו. שבטים מובסים שולבו בתוך האימפריה באופן מלא וניתנו להם שוויון זכויות. באמצעות הצ'יפים המקומיים החדיר שאקה מערכת גיוס חדשה של לוחמים רבים וחלוקתם לגדודים. הצ'יפים המקומיים אספו נערים צעירים מבתיהם, ואלה עברו הכשרה צבאים ונשבעו אמונים למלך. יתרה מזה, נאספו מאות בנות צעירות אשר חולקו כנשים לאותם חיילים צעירים על ידי "האב שאקה". שאקה הכיר בחשיבותו של העלאת המורל של החיילים לכן דאג להביא להם מתנות ופרסים.

שאקה נרצח על ידי שני אחיו למחצה דינגאנה ומלנגאנה. לאחר שיתוף הפעולה בהתנקשות בחייו של שאקה, על מנת להשתלט על כס המלוכה, רצח דינגאנה את אחיו מלנגאנה גם כן.

שלטונו של דינגאנה (1828–1840)

אחת הפעולות הראשונות אשר דינגאנה ביצע כמלך הייתה רצח כל יורשי העצר האחרים אשר עשויים לאיים על מקומו כמלך, זאת פרט לאחיו מפנדה שנראה בעיניו כחלש ובלתי מאיים. בשנים לאחר מכן רצח דינגאנה את כל תומכיו של שאקה על מנת להבטיח את מקומו.

בשנת 1836 הגיעו קבוצות של מתיישבים בורים, אשר יצאו ממושבת הכף אל עבר המזרח על מנת למצוא ארץ חדשה, במטרה להקים עליה מדינה עצמאית וחזקה אשר תגן עליהם מפני הבריטים. אחת הקבוצות, בהנהגת פיט רטיף, הגיעה לארץ הזולו. לאחר לחימה קצרה עם לוחמי הזולו, הוזמן פיט רטיף למקום מושבו של דינגאנה כדי לנהל עמו משא ומתן על קרקעות בשביל הבורים. כחלק מהמשא ומתן דינגאנה ביקש מרטיף ופמלייתו להשיב אליו בקר אשר נגנב ממנו על ידי צ'יף מקומי, ובתמורה הוא מתחייב לתת קרקעות לבורים. רטיף נענה להצעה, ובפברואר 1838 הוא חזר למלך יחד עם הבקר הגנוב, בתמורה לכך דינגאנה העניק לבורים את הקרקע דרומית לנהר הטוגה ועד לנהר המזימוובו, כמובטח, לכבוד האירוע ערך דינגאנה משתה אשר במהלכו ציווה על חייליו להוציא להורג את פיט רטיף וכל הבורים הנוכחים. בנוסף, הוא ציווה להרוג את כל הבורים הנמצאים על אדמותיו, בעקבות כך יצא צבאו של דינגאנה למקום מושבם של הבורים וביצע בהם טבח, שבו נרצחו גברים, נשים וילדים כאחד. יש הסבורים^{[דרושה הבהרה]} שהוצאה זו להורג נערכה גם בגלל שהבורים לקחו לעצמם חלק מהבקר של דינגאנה, אך סביר להניח כי זו הייתה מזימה של דינגאנה במטרה להשתלט על הבורים. הטבח חיזק את הדימוי של הזולו כפראיים ואכזריים בעיניי האירופיים.

מספר חודשים לאחר הטבח, הבורים בחרו לעצמם מנהיג חדש, אנדריאס פרטוריוס אשר ארגן גדוד קומנדו במטרה להילחם בממלכת הזולו. בדצמבר 1838, תקפו הבורים את הזולו עם עלות השחר, ואלה אשר לא היו מוכנים כלל למתקפה ספגו תבוסה מוחלטת. קרב זה מכונה "קרב נהר הדם" כי מימיו של הנהר נצבעו בצבא האדום מדמם של הזולו.

בגלל תבוסתו, ברח דינגאנה ממקום מושבו צפונה. התבוסה גרמה לחלוקת תושבי הזולו לשני חלקים, כאשר חלק אחד תמך בדינגאנה ואילו החלק השני בהנהגת מפנדה, אחיו למחצה של דינגאנה, תומכי מפאנדה בחרו לשתף פעולה עם הבורים ולהילחם עם מלך הזולו ותומכיו. דינגאנה הפסיד ונרצח בלחימה זו ומפנדה תפס את מקומו.

שלטונו של מפנדה (1840–1872)

המלך מפנדה

בשנת 1839, בעקבות הניצחון על דינגאנה, הקימו הבורים תחת הנהגתו של פרטוריוס את הרפובליקה הבורית נטאליה, מדרום לנהר הטוגה וממערב למושבת הנמל הבריטית נטאל. מפנדה ופרטוריוס שמרו על יחסי שלום. בשנת 1842 פרצה מלחמה בין הבריטים לבין הבורים, ועקב תבוסתם של הבורים סופחה נטאליה לשלטון הבריטי והייתה לחלק ממושבת נטאל. מפנדה, מתוך פחד, הבטיח נאמנות לבריטים ונשאר עמם ביחסי שלום. אך בשנת 1843, התחיל מפנדה בטיהור של מתנגדי המשטר בממלכתו. טיהור זה הוביל למוות של רבים, ופליטים רבים נמלטו מהממלכה לאזורים הסמוכים. רבים מהפליטים הללו לקחו יחד איתם גם בקר, כתוצאה מכך הורה מפנדה על פשיטה על האזורים הסמוכים לממלכתו. פשיטה זו הגיעה לשיאה בפלישת סווזילנד בשנת 1852. כתוצאה מכך, הבריטים לחצו על מפנדה לסגת והוא עשה זאת תוך זמן קצר.

משהגיע מפנדה לעת זקנה פרצה בין שניים מבניו, סטצ'וואיו ומבוזאי, מריבה על ירושת הכתר. המריבה הגיעה לשיאה בשנת 1856 בקרב בו נהרג מבוזאי. מפנדה נפטר בשיבה טובה בשנת 1872 ובנו סטצ'וואיו ירש את מקומו.

שלטונו של סטצ'וואיו ומלחמת הזולו (1870–1879)

ערך מורחב – מלחמת הזולו

בני הזולו בקרב איסאנדלוואנה

בשנות ה-70 של המאה ה-19 באזורים שונים באפריקה התפתח מאוד ענף היהלומים. על מנת להסדיר את הענף, החליטו הבריטים להשתלט על שטחי הילידים המקומיים, לרבות ארץ הזולו. בחודש דצמבר 1878, קיבל סטצ'וואיו אולטימטום מהבריטים, שבו נצטווה לפרק את צבאו ולקבל עליו את הממשל הבריטי. משסירב לדרישותיהם חצו הבריטים את נהר הטוגה אל עבר ארץ הזולו, ובתחילת שנת 1879 פרצה מלחמת הזולו. סטצ'וואיו הכניס את עמו לדפי ההיסטוריה כאשר הם הביסו ב-22 בינואר באותה שנה, את הבריטים בקרב איסאנדלוואנה. תבוסה זו של הבריטים נחשבת לאחת התבוסות המביכות ביותר בקרב הקולוניות. תגובתם של הבריטים לא איחרה לבוא ובפעולה משנית, כאשר כוח של הזולו נכנס לשטחה של נטאל, הוא הובס במהירות על ידי הבריטים. בתום מספר קרבות נוספים הבריטים הביסו סופית את הזולו והיגלו את סטצ'וואיו לקייפטאון.

לאחר הכיבוש, חילקו הבריטים את אדמת הזולו לשלוש עשרה מושבות קטנות, ובראשה של כל אחת מהן הם הציבו מנהיג מקומי מטעמם. בשנת 1883, לאחר ביקור בלונדון, הורשה לסטצ'וואיו לחזור לאדמת הזולו ולמלוך עליה, אולם הטריטוריה שקיבל מהבריטים הייתה קטנה בהרבה מהממלכה ששלט עליה טרם לכן. מאוחר יותר באותה שנה, הותקף סטצ'וואיו על ידי אחד המנהיגים המקומיים של המושבות הקטנות, זיבהבו, אשר קיבל תמיכה מהבורים. סטצ'וואיו נפצע במהלך מתקפה זו ונמלט. בפברואר 1884, נפטר סטצ'וואיו ככל הנראה מהרעלה, ובנו דינוזולו בן ה-15 יורש את הכתר.

שלטונו של דינוזולו ותום ממלכת הזולו (1879–1951)

דינוזולו גייס שכירי חרב בורים והבטיח להם אדמות בתמורה לסיוע שלהם. שכירי חרב אלו, בהנהגתו של לואי בותה, קראו לעצמם "מתנדבי דינוזולו". לאחר שהביסו את זיבהבו, דרשו מתנדביו של דינוזולו את אדמותיהם המובטחות. דינוזולו העניק להם כמחצית מאדמת הזולו, עליה הקימו מתנדביו של דינוזולו רפובליקה עצמאית. הקמתה של רפובליקה זו גרמה לבהלה בקרב הבריטים ולכן הם שבו לספח את אדמת הזולו לשלטונם בשנת 1887. בשנת 1906 דינוזולו הואשם במעורבות במרד נגד הבריטים בעיר מבטה, הוא נעצר והועמד לדין על ידי הבריטים באשמת בגידה ואלימות בציבור. בשנת 1909 דינוזולו נידון לעשר שנות מאסר על האי סנט הלנה. משהוקם האיחוד הדרום אפריקאי, לואי בותה נבחר לראש ממשלתה הראשון, הוא הטיב עם בן בריתו הוותיק ועזר לו לצאת מהמאסר ולעבור לחיות חיי גלות בחווה בטרנסוול, שם נפטר דינוזולו בשנת 1913.

בנו של דינוזולו, סלמון קאדינוזולו מעולם לא הוכר על ידי הרשויות של דרום אפריקה כמלך הזולו, הוא נחשב רק כצ'יף מקומי. אולם, אנשי הזולו המשיכו לראות בו כיורש העצר של ממלכת הזולו. בשנת 1923 הקים סלמון את ארגון "ינקאה יקזולו", במטרה לקדם את התביעות המלכותיות שלו. בדצמבר 1951 בנו של סלומון, קפריסין בקוזו קאסולומון, הוכר רשמית, על ידי הרשויות של האיחוד הדרום אפריקאי, כמנהיג הראשי של אנשי הזולו, אך בפועל כוח השלטון נשאר בידיים הלבנות השולטות בדרום אפריקה. הם הרבו להשתמש במנהיגים המקומיים על מנת להשליט סדר, אך תפקידם של המנהיגים המקומיים היה בסכנה תמידית, אם אלה לא היו משתפים פעולה עם השלטונות הלבנים הם היו מאבדים את תפקידם.

לוחמי הזולו זכו להיות דוגמה והשראה של אפריקאים רבים במאבק נגד האפרטהייד הלבן ששלט בדרום אפריקה. הזולו הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בדרום אפריקה אשר הצליחה למרות השנים הרבות של דיכוי האפרטהייד, לשמור על מורשת, גאווה, היסטוריה ותרבות. בשנת 2004 התקיים אירוע לציון 125 שנה לציון הניצחון בקרב האיסנלאוונה, בו השתתפו אלפי אנשי זולו.

מלכי הזולו

לפני עלייתו של המלך שאקה לשלטון, הונהגו בני הזולו על ידי צ'יפים, עליהם ידוע לנו מעט יחסית. לאחר ששאקה מת ירשו אותו בני משפחתו זה אחר זה, ובכך נוסדה הלכה למעשה שושלת המלוכה של הזולו. אלו כיהנו עם סמכויות שלטוניות רחבות יחסית עד שנת 1883. אז, הפכה הזולו למדינת חסות בריטית, ומלכי הזולו נשאו בתפקיד רשמי בלבד. מצב עניינים זה השתמר באופן זה גם מאוחר יותר לאורך המאה ה-20, בימי איחוד דרום אפריקה והרפובליקה של דרום אפריקה.

	שם	חיים	כהונה
1	שאקה Shaka kaSenzangakhona	1787–1828 (מת בגיל 41)	1816–1828 (12 שנה)
2	דינגאנה Dingane kaSenzangakhona	1795–1840 (מת בגיל 45)	1828–1840 (12 שנה)
3	מפנדה Mpande kaSenzangakhona	1798–1872 (מת בגיל 74)	1840–1872 (32 שנה)
4	קטשאויו Cetshwayo kaMpande	1834–1884 (מת בגיל 52)	1872–1879 (7 שנים), 1883–1884 (שנה)
5	דינוזולו Dinuzulu kaCetshwayo	1868–1913 (מת בגיל 45)	1884–1913 (29 שנה)
6	סולומון Solomon kaDinuzulu	1891–1933 (מת בגיל 42)	1913–1933 (20 שנה)
7	סיפריאן בקוזולו Cyprian Bhekuzulu kaSolomon	1924–1968 (מת בגיל 44)	1948–1968 (20 שנה)
8	גודוויל זווליתיני Goodwill Zwelithini kaBhekuzulu	1948–2021 (מת בגיל 72)	1968–2021 (52 שנה)
9	מיסוזולו קאזווליתיני Misuzulu ka Zwelithini	1974-	2022-

ראו גם

לקריאה נוספת

Morris, Donald R. 1972. The Washing of the Spears: A History of the Rise of the Zulu Nation. London, UK: Jonathan Cape
Ritter, E. A. 1955. Shaka Zulu: The Rise of the Zulu Empire
Gybson J. Y. 1911. The Story of the Zulus

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ממלכת הזולו בוויקישיתוף

Zulu Kingdom. New World Encyclopedia
Zulu Nation. The History Files
The Zulu Empire to 1828. Macrohostory
The history of the Zulu Nation. South Africa
ממלכת הזולו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)