ויליאם וולאס
סר ויליאם וולאס (בסקוטית: William Wallace; בערך 1270 – 23 באוגוסט 1305) היה אביר סקוטי הידוע כמנהיג מרד העם הסקוטי נגד המלך אדוארד הראשון ונגד הכיבוש האנגלי בשנים 1297–1305.
 | |
| איור תחריט של וולאס מסוף המאה ה-17 או מהמאה ה-18 | |
| לידה |
בערך בשנת 1270 אלדרסליי (אנ'), ממלכת סקוטלנד |
|---|---|
| הוצאה להורג |
23 באוגוסט 1305 לונדון, ממלכת אנגליה |
| מדינה |
ממלכת סקוטלנד  |
| מקום קבורה |
 לונדון, הממלכה המאוחדת |
| בן או בת זוג |
Marion Braidfute |
|
| |
  | |
ייחודו של וולאס נבע מכך שעלה מן העם ולא מן האצולה, בניגוד למנהיגים סקוטים אחרים מאותה התקופה כרוברט דה ברוס, אשר היה מבית אצולה ובעל תביעה למלוכה. ישנן הקבלות בין אישיותו ומרידתו של וולאס לבין אלה של ז'אן ד'ארק, יותר ממאה שנים מאוחר יותר. שניהם באו מתוך העם וסחפו אחריהם המונים, לעיתים בניגוד לרצון של המעמדות השליטים. סופם המר היה דומה אף הוא.
אטימולוגיה
עריכהשם משפחתו, וולאס, משמעותו הוולשי. מוצאו ככל הנראה מריצ'רד וולאס שעקב אחרי משפחת סטיוארט לסקוטלנד במאה ה-12.
רקע היסטורי
עריכה
עד לשנת 1292 לערך הייתה סקוטלנד ממלכה עצמאית. בסוף המאה ה-13 שלט בסקוטלנד המלך אלכסנדר השלישי שהקנה לה שלום, יציבות ופיתוח כלכלי. בשנת 1286 מת אלכסנדר בתאונת רכיבה, ללא בנים חיים. האצילים הסקוטים הכריזו על נכדתו בת הארבע, מרגרט, המכונה "הבתולה מנורווגיה" כמלכה, ובשל גילה הצעיר הקימו ממשלה זמנית. אך גם מרגרט לא האריכה ימים, ובשנת 1290 מתה בעת שהפליגה ממולדתה נורווגיה אל חופי סקוטלנד. הכתר הסקוטי הונח עתה בפני כל דורש, ואכן, עד מהרה, הוגשו שלוש עשרה דרישות של טוענים לכתר.
הסקוטים החליטו כי שאלה זו יש לברר באמצעות בוררות, על מנת למנוע פיצול של סקוטלנד, או פרוץ מלחמת אזרחים. הסקוטים בחרו באדוארד הראשון מלך אנגליה כבורר. אדוארד הסכים לשמש כבורר, בתנאי שתוכר עליונות הכתר האנגלי על הכתר הסקוטי, על פי המדרג הפיאודלי הנהוג באותה התקופה. באותה התקופה היה אדוארד נתון במאבק כנגד מלך צרפת פיליפ הרביעי, אשר ניסה לכפות על אדוארד עצמו סמכות פיאודלית מאותו הסוג.
אדוארד שימש כבורר, וקבע כי ג'ון באליול, אציל סקוטי, הוא בעל התביעה הנכונה לכתר. כיום אין עוררין על החלטה זו, ונראה כי באליול אכן היה הבחירה הנכונה הן מבחינה משפטית, והן מבחינת בסיס הכוח שלו בקרב אצילי סקוטלנד. עם זאת האינטרס העצמי של אדוארד מילא אף הוא תפקיד, ובאליול אמור היה להיות מלך בובה, שישליט את רצונו של אדוארד בשטחי סקוטלנד. בשלב זה הבינו האצילים כי טעו בהזמינם את אדוארד להיות בורר, ומינו לצידו של באליול "מועצה" בת שנים עשר אצילים, אשר כרתה מיד ברית עם אויבו של אדוארד, פיליפ הרביעי.
אדוארד הגיב בזעם, ובמרץ 1296 עלה על העיר הסקוטית בריק על הטוויד והחריב אותה. באפריל הובס צבא סקוטי בקרב דונבר, וביולי הכריז באליול על כניעתו בטירת קינקרדין. אדוארד קיבל את הכניעה, והסיר את "אבן סקון" שעליה הוכתרו מלכי סקוטלנד בעבר מארמון סקון, מושבם ההיסטורי של מלכי סקוטלנד. על אף שלהלכה היה באליול עדיין מלכה של סקוטלנד, הייתה המדינה תחת שלטונו של אדוארד.
ביוגרפיה
עריכהמוצאו ונעוריו של וולאס
עריכהוולאס נולד באלרסלי במחוז קילמרנוק בנפת איירשייר בערך בשנת 1270. הוא היה בן למשפחה של בעלי אדמות, אך לא אצילים. ככל הנראה לא ירש את תאריו ואדמותיו מאביו משום שלא היה הבן הבכור.
אין מקורות רבים על נעוריו של וולאס, פרט לשיריו של "הארי העיוור" שנכתבו בשנת 1470, כמאתיים שנה אחרי האירועים המתוארים בהם. וולאס היה בנו של מלקולם וולאס שנרצח בשנת 1291 בידי כוחות אנגליים ובעקבות כך גדל אצל דודיו שהיו אנשי כנסייה, מהם קיבל חינוך לקריאה ולכתיבה שהיה נדיר באותם הימים. וולאס דבר את השפות צרפתית ולטינית. הארי העיוור אינו מציין אם וולאס יצא אי פעם מסקוטלנד, או היכן קיבל את ניסיונו הצבאי. רישום אנגלי מ-1296 מדבר על "גנב, אחד, ויליאם לה וואליס" אשר פעל בפרת'.
תחילת פעילותו של וולאס
עריכהשנת 1297 הייתה השנה בה עלה וולאס לגדולה. האגדה מספרת כי הרג שני חיילים אנגלים בסכסוך על אודות דג שתפס. האמת מאחורי אגדה זו אינה ברורה, אך ברור כי וולאס נטר טינה לאנגלים, בשל מות אביו מידיהם בשנת 1291. בשנת 1297 החל וולאס לאסוף לוחמים, ופשט על מעוזים אנגליים בקרבת הגבול עם סקוטלנד. בחודש מאי נלחם לצידו של ויליאם דאגלס בסקון, והכה ביוסטיסיאר האנגלי ויליאם אורמסבי. ביולי הכריזו האצילים הסקוטים על סיום המרידה, ועל הסכם עם האנגלים. באוגוסט חבר וולאס לצבאו של אנדרו דה מוריי אשר הכריז על מרידה נוספת. השניים נפגשו בספטמבר 1297 ליד גשר סטירלינג, לשם הגיע צבא אנגלי כבד ומצויד היטב.
הקרב על גשר סטירלינג
עריכה
ב־11 בספטמבר 1297 הוביל המפקד האנגלי וארן, רוזן סארי, את צבאו אל מול צבאו של וולאס. על הצבא האנגלי הכבד היה לעבור על פני גשר צר, גשר סטירלינג. הצבא כלל 300 פרשים ו־10,000 רגלים, והיה ברור כי המעבר על פני הגשר יימשך שעות רבות. כאשר החל הצבא לחצות את הגשר, איפשרו הסקוטים לחיל חלוץ בן 5,000 איש לחצות את הגשר ואז התנפלו עליהם וולאס וצבאו. החלוץ החל לסגת על פני הגשר, בעוד שרבים שטרם חצו את הגשר דחפו אותו קדימה, אל מול הסקוטים. במהומה שהתפתחה קרס הגשר, וכל מי שהיה מצוי עליו טבע בנהר. אלו שנותרו על הגדה הצפונית של הגשר, בה החזיקו הסקוטים, נהרגו במקום. בה בשעה חצה חלק נוסף מן הצבא הסקוטי את הנהר במעבורת נהר טבעית, במורד הנהר. כאשר הכוח האנגלי מפוצל לשני חלקי הנהר, ולאחר קריסת הגשר, דחפו הסקוטים את שני חלקי הכוח אל תוך הנהר. היה זה ניצחון של כוח קטן וחכם אל מול כוח גדול ממנו שפעל ללא תבונה ובאיטיות. הניצחון הגביר את ביטחונם של הסקוטים ואת ביטחונו של וולאס, וגרם לנסיגתם של האנגלים מחלקים נרחבים של סקוטלנד.
לאחר הניצחון הוכתר וולאס לאביר, וקיבל מינוי כ"מגינה של סקוטלנד" במרץ 1298. שותפו לניצחון בסטירילנג, דה מוריי, מת מפצעיו כשלושה חודשים לאחר הקרב, וולאס היה עתה לבדו, אל מול הצבא האנגלי ואל מול הפילוג בשורות הסקוטים.
קרב פאלקירק
עריכהאדוארד ראה כי בסקוטלנד קם לו יריב חזק, ומיהר להכריתו. המלחמה עם צרפת הסתיימה בשנת 1297 לאחר שאדוארד השיא את בנו אדוארד השני לאיזבלה בת מלך צרפת, ונישא בעצמו למרגרט, אחותו של מלך צרפת. עתה היה פנוי לפתור את הבעיה הסקוטית.
בינתיים שלט וולאס בסקוטלנד ביד רמה, וגייס צבא מקצועי, שיסייע לו כנגד הפלישה האנגלית הקרבה.
ב־25 ביוני 1298 פלשו האנגלים למחוז רוקסבורו. וולאס נקט בטקטיקות של התחמקות ונמנע ממגע ישיר עם הצבא הפולש, תוך כדי שהוא משאיר אחריו "אדמה חרוכה" בנתיב נסיגתו. לבסוף נאלץ וולאס להתמודד אל מול צבאו של אדוארד בפאלקירק.
וולאס ארגן את אנשיו בארבעה "שילטרונים" (Schiltrons), מעגלים הגנתיים של נושאי רמחים מעץ, שיצרו מעין "קיפוד" שלא ניתן היה להכריעו אלא אם כן נהרגו כל אנשיו עד האחרון שבהם. האנגלים התקיפו בתחילה באמצעות פרשים, והכריעו את הקשתים הסקוטים הפזורים בשטח. לאחר מכן ברחו הפרשים הסקוטים, ברובם אנשי האצולה הסקוטית. עכשיו נפנה אדוארד להכריע את ה"שילטרונים". על פי גרסה אחת של הקרב, היו אלו קשתים ולשים אשר כיוונו במדויק אל תוך מעגלי אוחזי הרמחים, עד שהצליחו להכריעם. גרסה אחרת טוענת כי היה זה חיל רגלים אשר השליך קלעים ואבנים על אוחזי הרמחים, וקיימת גרסה לפיה הייתה זו התקפת חיל פרשים מאחור, אך מכל מקום בשילטרונים נפערו רווחים, אותם ניצלו האנגלים למחוץ את ההתנגדות שנותרה. הסקוטים איבדו אנשים רבים, אך וולאס נמלט.
בספטמבר 1298 העביר וולאס את התואר "מגן סקוטלנד" לרוברט דה ברוס, הרוזן מקריק, ולגיסו של ג'ון באליול, ג'ון קומין מבאדנוך. ברוס התפייס עם אדוארד בשנת 1302 בעוד שוולאס התנגד למגעי השלום. הוא נשלח לצרפת בשליחות דיפלומטית ובילה שם זמן מה.
מאסרו של וולאס והוצאתו להורג
עריכה
ב־5 באוגוסט 1305 הוסגר וולאס לאנגלים על ידי אציל סקוטי הנאמן למלך אדוארד בשם ג'ון דה מנטנית'. וולאס נשפט במשפט ראווה, והוצא להורג באופן אכזרי ויוצא דופן ב-23 באוגוסט 1305 בלונדון. הוא נתלה כמעט עד מוות, ולאחר מכן קרביו הוצאו, הוא סורס, ואולץ לצפות באיבריו נשרפים. אחר כך נערף ראשו והוא בותר לארבעה חלקים (תלייה, גרירה וביתור). ראשו הוצב על יתד על גשר לונדון. אבריו נשלחו בנפרד לערים שונות בסקוטלנד.
מורשתו של וולאס
עריכהוולאס היה אחד מאבות הלאומיות הסקוטית. את האש שהצית לא קל היה לכבות. אמנם בימי חייו של אדוארד הראשון, מן העזים והתקיפים במלכי אנגליה, לא השכילו הסקוטים להתאחד ולהחזיר לעצמם את שאבד להם בפאלקירק. נסיונותיו של רוברט דה ברוס לפתוח במסע מלחמה נכשלו, וצבאו הובס. אך בשנת 1306 מת אדוארד בדרכו למלחמה בסקוטלנד, והותיר אחריו את בנו חדל האישים אדוארד השני. בשנת 1314 הובס צבאו של אדוארד השני על ידי צבאו של דה ברוס בקרב באנוקברן, והחלה תקופה של עצמאות סקוטית שנמשכה שנים רבות.
בשנת 1995 יצא לאור הסרט לב אמיץ מאת מל גיבסון, המנציח את חייו של וואלאס. הסרט ספג ביקורת על אי דיוקים היסטוריים רבים.[1][2]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- ויליאם וולאס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ויליאם וולאס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ויליאם וולאס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Eight blockbuster films that got history wrong, BBC Bitesize (באנגלית בריטית)
- ^ The 10 most historically inaccurate movies - Times Online, web.archive.org, 2011-06-15