פתיחת התפריט הראשי

רוברט מרקוס אווןאנגלית: Robert Marcus Owen;‏ 14 במאי 1771 - 17 בנובמבר 1858) תעשיין טקסטיל ולשי, פילנתרופ, יוזם רפורמות חברתיות והמייסד של תנועת הסוציאליזם האוטופי. אוון מוכר במיוחד בשל מאמציו לשפר את תנאי העובדים במפעליו, ובשל קידומן של קהילות ניסוייות שיתופיות. בין היתר הוא מוכר בשל הכפר השיתופי ניו-לנרק בסקוטלנד שהוקם סביב מפעל הטקסטיל בו השקיע ואשר בסופו של דבר ניהל, והמושבה השיתופית ניו הרמוני אותה הקים ב-1824 באינדיאנה, ארצות הברית - ואשר על אף ששרדה שנתיים בלבד נודעה כבעלת השפעה עמוקה על התנועה הקואופרטיבית ועל התרבות האמריקנית. ב-1828 חזר אוון לבריטניה, התיישב בלונדון והמשיך לפעול כמשפטן לטובת מעמד עובדים. לצד פעילותו בפיתוח הקואופרטיבים ובתנועת האיגודים המקצועיים תמך גם בחקיקת חוקי עבודה להגנה על ילדים והקמת בתי ספר ציבוריים.

רוברט אוון
Robert Owen
Robert Owen by William Henry Brooke.jpg
לידה 14 במאי 1771
הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בנובמבר 1858 (בגיל 87)
הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ויילס, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות קנסאל גרין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע יזם, כלכלן, נדבן, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Robert Dale Owen, Richard Owen, David Dale Owen
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

חייו המוקדמיםעריכה

 
תעוד הטבלתו של אוון לנצרות ברישומי העיירה ניוטאון

אוון נולד בניוטאון שבפלך מונטגומרי בווילש, ב-14 במאי 1771, בנם השישי של אן (וויליאמס) ורוברט אוון מתוך שבעה אחים (ששניים מהם נפטרו בילדותם). אביו היה רצען, מוכר כלי ברזל ומנהל סניף הדואר המקומי, ואימו בת למשפחת איכרים מקומית. אוון הצעיר קיבל אך מעט חינוך רשמי, אך היה לקורא נלהב. בגיל 10 עזב את בית הספר ונשלח לסטמפורד בפלך לינקולן לשמש שם כשוליה לסוחר בדים במשך 4 שנים. כמתבגר עבד בחנויות בדים בלונדון, וסביב גיל 18 עבר למנצ'סטר, שם בילה 12 שנים נוספות מחייו, שם עסק גם כן במסחר טקסטיל.

בגיל 10 החל לעבוד בחנות בדים. ב-1788 עבר לעיר מנצ'סטר שם צפה בתהליך תיעוש ופיתוח מהיר, ופתח בית חרושת למכונות טוויה. במנצ'סטר הצליח אוון ופתח מפעל גדול יותר. לאחר מכן התחתן עם בתו של התעשיין דייוויד דייל. לאחר הנישואים רוברט אוון עבר לנהל את המפעל של חותנו בניו לנארק שבסקוטלנד. בתקופת חייו במנצ'סטר, לווה אוון 100 לירות שטרלינג מאחיו וויליאם, על מנת להיכנס לשותפות לייצור גלגלי טוויה, שיטת טוויה חדשה שפותחה באותם הימים. בתוך כמה חודשים החליף את מניותיו בשותפות בשש גלגלי טוויה אותם הפעיל במבנה תעשייה שכור. ב-1792 כשהיה אוון כבן 21 מונה על ידי איש העסקים פטר דרינקווטר למנהל מפעל טוויה פיקנדיילי במנצ'סטר, שהיה בין מפעלי הטוויה הראשונים בעולם שהונעו באמצעות קיטור. לאחר שנתיים, עזב אוון את החברה מרצונו והקים שותפות נוספת עם יזמים נוספים על מנת להקים מפעל חדש במנצ'סטר.

בראשית שנות ה-19 של המאה ה-18 פיתוח את רוח היזמות שלו, את כישורי הניהול ואת השקפותיו המתקדמות. ב-1793 נבחר כחבר בחברה הספרותית והפילוסופית במנצ'סטר, בה דנו בסוגיות של רפורמות חברתיות ובפילוסופיה של הנאורות. הוא היה גם לחבר ועדת הבריאות של מנצ'סטר, שנוסדה ביוזמת תומאס פרסיבל כדי לקדם שיפורים בבריאותם ובתנאי עבודתם של עובדי המפעלים.

נישואין ומשפחהעריכה

במהלך ביקור בסקוטלנד התאהב אוון באן קרולין דייל, ביתו של דייוויד דייל, פילנתרופ מגלזגו ובעליו של מפעל טקסטיל גדול, ניו-לנרק. רוברט ואן קרולין נישאו ב-30 בספטמבר 1799, ובנו ביתם בניו-לנרק, אך מאוחר יותר עברו לברקספילד, אף היא בסקוטלנד. לשניים נולדו שמונה ילדים, שהראשון בהם נפטר בילדותו. הנותרים היו ארבע בנים ושלוש בנות: רוברט דייל (1801-77), וויליאם (1802-42), אן קרולין (1805-61), ג'יין דייל (1805-61), דייוויד פאל (1807-60), ריצ'רד דייל (1809-90) ומרי (1810-32). מאוחר יותר עברו ארבעת בניו של אוון, וביתו ג'יין דייל, יחד עימו לארצות הברית והיו לאזרחיה, ולתושבים קבועים במושבה ניו-הרמוני. זוגתו אן קרולין ושתי בנותיו הנוספות אן קרולין ומרי נשארו בבריטניה שם נפטרו בשנות ה-30 של המאה ה-19.

מפעל ניו לנארקעריכה

  ערך מורחב – ניו לנארק
 
ביתו של אוון בניו לנארק

ביולי 1799 רכשו אוון ושותפיו את מפעל הטקסטיל ניו לנארק מידי חותנו דייוויד דייל, ואוון מונה למנהל המפעל בינואר 1800. לאור הצלחתו בניהול מפעלי הכותנה במנצ'סטר, קיווה אוון להוביל את המפעל על בסיס רעיונות נעלים יותר מאשר הרווח המסחרי גרידא. המפעל הוקם על ידי דייל וריצ'רד ארקוורייט ב-1785, והופעל על ידי כוח המים שבמפלי נהר קלייד, והיה לאחר המפעלים הגדולים בבריטניה. כ-2,000 אנשים הועסקו במפעל או חיו בכפר הצמוד לו והיו תלויים בו, רובם מהאוכלוסיות המוחלשות ביותר של החברה, מתוכם כ-500 ילדים שהובאו אליה בגילאי 6-7 מבתי עניים ובתי יתומים באיידנבורג וגלאזגו. בהשוואה לתנאי עבודת הילדים בתקופה, היה ידוע דייל כמעסיק רחום שהתייחס לילדים היטב, אך מצבם הכללי של תושבי ניו לנארק לא היה משביע רצון, החינוך וההיגיינה היו רעועים ומרבית המשפחות חיו בדירות בנות חדר אחד, ובמשך השנים פעלו דייל ואוול לשיפור חיי העובדים במפעל.

עד לחקיקתם של שורת חוקי מגן (1831-1887) שחייבו את המעסיקים לשלם לעובדיהם שכר במטבעות המקובלים במדינה, מעסיקים רבים נהגו לשלם לעובדים את מלוא שכרם או את חלקו באמצעות 'אסימונים' או תווים שהיו חסרי כל ערך מוניטרי מחוץ למתחם המפעל והמכולת המקומית. כך יכלו המעסיקים לגבות מעובדיהם גם מחירים גבוהים יותר בעבור הטובין. בניגוד למעסיקים אלו, בחנות בניו לנמרק תחת ניהולו של אוון, נמכרו הטובין במחיר שהיה אך במעט מעל למחירם הסיטונאי, כשהוא מנצל גם את הרכש הגדול שביצע להורדת מחירים - עיקרון שהיווה אחרי כן את הבסיס לפעולתם של מרבית הקואופרטיבים הצרכניים הפועלים מאז ועד היום. האלכוהול נמכר בחנות תחת פיקוח הדוק.

אוון בחן את רעיונותיו החברתיים והכלכליים בניו לנארק, זכה באמונם של עובדיו וראה את השיפור ביעילות המפעל. קהילת ניו-לנארק זכתה גם להכרה ולמוניטין בינלאומי. רפורמטורים חברתיים, אנשי מלוכה ואף הצאר הרוסי ניקולאי הראשון הגיעו לכפר ללמוד על אופן פעולתו ועל אופני החינוך בו. מרבית המבקרים היו אוהדים ביותר לרעיונותיו. יחסיו עם העובדים היו מצוינים וקידמו גם את ביצוע העבודות היטב, בקלות ובלא חיכוכים מיותרים. גם ברמה העסקית זכה המפעל להצלחה גדולה.

אף על פי כן, חלק מפעולתיו של אוון לא מצאו חן בעיני שותפיו העסקיים, והוא נדרש למצוא שותפים חדשים שיקנו את חלקם במפעל ב-1813. המשקיעים החדשים כללו את ג'רמי בנת'ם והקוויקר הנודע ויליאם אלן. שינוי הבעלות אפשר לאוון להעמיק את תחומי הפילנתרופיה שלו, לצד הגברת פעילותו לזכויות עובדים, לצמצום עבודת ילדים ולחינוך חינם. הוא עמד בקשר עם מחוקקים ועם ראשי הממשלה הבריטית לאורך השנים, בכללם רוברט בנקס ולורד ליברפול, ונפגש גם עם מנהיגים אירופיים מחוץ לבריטניה.

 
פסל של אוון מול סניף בניף קואופרטיבי במנצ'סטר

ב-1813 פרסם גם את חיבורו 'מבט חדש על החברה או מסות על התגבשות דמותו של האדם'. מסה ראשונה מבין ארבע שכתב כדי להסביר את עקרונות הרפורמה והפילוסופיה הסוציאליסטית שלו. אוון מלכתחילה היה חסיד תורת התועלתנות הליברלית של בת'הם, אשר האמין בשווקים חופשיים, ובפרט כי חופש תנועה וחירות לבחור את מעסיקיהם ישחררו את העובדים מכוחם המופרז של בעלי ההון. עם זאת, גישתו של אוון הייתה רדיקלית מזו, וסוציאליסטית יותר. אוון שהיה דאיסט מתח גם ביקורת על הדת המאורגנת, ובכללה הכנסייה האנגליקנית, ופיתח מערכת אמונות משלו.

הצלחתו הגדולה ביותר של אוון הייתה הקמת מוסדות חינוך לנוער וטיפול בילדים קטנים. הוא היה לחלוץ בתום זה בבריטניה בכלל ובייחוד בסקוטלנד. ב-1818 הקים את 'המכון לעיצוב האישיות' בלנארק, לצד מוסדות ותוכניות חינוכיות נוספות אשר סיפקו חינום חינם והכשרה מלידה עד בגרות. הגישה החינוכית שקידם הייתה שונה מהגישה הסמכותנית שאפיינה את החינוך בתקופתו. הילדים בכפר היו בריאים ושבעי רצון, ותופעות שליליות כשכרון ופשע היו נדירות ביותר. הצלחתו הגדולה ביותר של אוון הייתה הקמת מוסדות חינוך לנוער וטיפול בילדים קטנים. הוא היה לחלוץ בתום זה בבריטניה בכלל ובייחוד בסקוטלנד. הגישה החינוכית שקידם הייתה שונה מהגישה הסמכותנית שאפיינה את החינוך בתקופתו. הילדים בכפר היו בריאים ושבעי רצון, ותופעות שליליות כשכרון ופשע היו נדירות ביותר.

לשיטתו של אוון, דמות האדם מתעצבת על ידי נסיבות שליחיד אין כל השבעה עליהן. כתוצאה מכך, אין לגנות או לשבח את היחיד על התנהגותו או רמתו המוסרית. לפיכך ספר אוון כי הסוד מאחורי תיקון האופי של בני אדם הוא למקם אותם מלכתחילה בסביבה בעלת השפעה חיובית - גופנית, מוסרית וחברתית - החל משלבי חייהם המוקדמים ביותר. גישה זו הייתה הבסיס לרעיונותיו החינוכיים ולניסיונות השיתופיים והפילנתרופיים אותם הוביל. אוון ראה בגישתו זו כגישה 'מדעית', המתבססת על תצפיות, ניסיונות ועיבודן.

ב-1810 החל אוון בקריאה להגבלת יום העבודה ל-8 שעות, והחל ליישם מדיניות זו בניו-לנארק. ב-1817 אימץ אוון את הסוציאליזם וטבע את הסיסמה "שמונה שעות עבודה, שמונה שעות פנאי ושמונה שעות מנוחה". אוון הוזמן על ידי ממשלת בריטניה להמליץ כיצד להקל על מעמד העובדים לאור תקופת השפל שנוצרה בעקבות המלחמות הנאפוליטניות. לשיטתו חלק ניכר מהמצוקה נבע מהתחרות בין העבודה האנושית לבין המכונות. לפיכך המליץ על הקמת קהילות הנושאות עצמן. המודל אותו הציע אוון היה יישובן של קהילות בנות כ-1,200 איש על שטחי קרקע בני 1000-1500 דונם. הצעתו כללה מגורים משותפים וכן מטבחים ציבוריים וחדרי אוכל (ייתכן וגודל קהילות אלו הושפע מגודל הקהילה בניו-לנארק). על פי הצעתו יש לדאוג למשפחות לדירות פרטיות כדי שיוכלו לטפל בילדים עד גיל 3. לאחר מכן יהיו הילדים תחת טיפול קהילתי וההורים יוכלו לבלות עימם במשותף בארוחות ובזמנים נוספים. עוד הציע אוון כי יחידות סוציאליסטיות אלו יתחברו ביניהן ליצירת מחוזות, פלכים ומערכות שיכוונו וידריכו את פעולתן. לשיטתו צורת ארגון חדשה זו צפוי הייתה להיות הנכונה ביותר, 'מוסר עולמי חדש'.

לאורך חייו שינה אוון במעט את רעיונותיו, ופיתח אותם. על פי המודל המפותח שלו הגודל האידיאלי לקהילה הוא בין 500-3000 איש. הוא המליץ לקיים בקהילות חקלאות עם מיטב המיכון החקלאי לצד תחומי עיסוק נוספים, וככל האפשר לבססן כך שיוכלו לקיים עצמן עד כמה שניתן מגידוליהן, על מנת לרכוש עצמאות. בין היתר הגיע במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19 גם למספר הרצאות בפני בעלי קרקעות והון בדבלין שבאירלנד, אשר היוו את ההשראה להקמת הקומונה ברלהיין.

ב-1823 הציג בפני וועדה של הפרלמנט הבריטי תוכנית להקמת כפרים קואופרטיביים לקליטתם של מחוסרי עבודה, אך תוכנית זו נדחתה.[1]

ניו הרמוניעריכה

  ערך מורחב – ניו הרמוני
 
שרטוט תוכניתו של אוון להקמת ניו הרמוני

על מנת להמשיך ולבחון את התכנות רעיונותיו עבר אוון לארצות הברית באוקטובר 1824 והחל שם במספר ניסיונות שיתופיים נוספים. מתוך כ-130 ניסיונות קהילתיים מובחנים בארצות הברית טרם מלחמת האזרחים, לפחות כ-16 הושפעו מרעיונותיו של אוון.

הבולט והשאפתני מביניהם הוא הכפר השיתופי ניו הרמוני שהוקם באינדיאנה. כבר ב-1815 נודע לאוון על קיומן של קומונות דתיות בארצות הברית, ובין היתר על קהילת הרמוני שהורכבה מחסידיו של כומר בשם 'האב ראפ'. ב-1824 נתקל במודעה בטיימס הלונדוני על כך ששטח קומונה זו עומד למכירה[1].

בינואר 1825 ניצל אוון חלק מחסכונותיו על מנת לקנות את שטח הרמוני ולהקים עליו את ניו-הרמוני, כמה אלפי אקרים, עם כ-180 בניינים ליד נהר וובש, בהם התגוררה קודם לכן קבוצה דתית בהובלת הכומר ג'ורג' ראפ. אוון ניסה לקבל תמיכה לפרויקט מצד דמויות אמריקאיות ציבודיות, הוגים, פוליטיקאים ומדינאים. ב-25 בפברואר וב-7 במארס 1825 נשא אוון נאומים בבית-הנבחרים ולקונגרס האמריקני, וכן דיבר בפני הממשלה, ותיאר את חזונו הסוציאליסטי ואת תוכניותיו לקהילה האוטופית. בקהל שומעיו היו שלושה נשיאים אמריקאים לשעבר (ג'ון אדמס, תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון), הנשיא ג'יימס מונרו לקראת סוף כהונתו, והנשיא ג'ון קווינסי אדמס לאחר היבחרו. פגישותיו אלו היו ככל הנראה השיח הציבורי הראשון על רעיונות סוציאליסטיים באמריקה. האווניזם נחשב מבחינות רבות לנקודת ההתחלה של התנועה הסוציאליסטית המודרנית בארצות הברית.

הוא שכנע את הגאולוג וויליאם מקלור, אמריקאי ממוצא סקוטי שחי באותה תקופה בפילדלפיה, להצטרף אליו לניו הרמוני. מקלור היה לשותף כלכלי של אוון במיזם, ושותפותו משכה אליו אנשים נוספים מן הקהילה המדעית, לצד מחנכים ואמנים אשר עיצבו את ניו הרמוני כמרכז חינוכי ומחקרי חדשני.

עם זאת, אוון עזב את ניו הרמוני מספר פעמים לתקופות ממושכות, כשהו שב לבריטניה להמשיך בעבודתו. במהלך תקופות אלו השאיר את הכפר בהשגחתם של בניו רוברט דייל ווויליאם, ושותפו העסקי מקלור. ניסיון זה לא עלה בסופו של דבר יפה ונחל כישלון כלכלי לאחר כשתי שנות קיום, אולם הוא מש אליו למעלה מאלף משתתפים כבר בסוף שנתו הראשונה. הוא פורק ב-1827. עם זאת רבים מהמדענים, המחנכים, האמנים וחברים נוספים בכפר השיתופי ובכללם בניו של אוון (רוברט דייל, וויליאם, דייוויד דייל, ריצ'רד דייל וביתו ג'יין דייל) המשיכו להתגורר במקום גם לאחר פירוק המסגרת השיתופית.

עם כשלונה של ניו הרמוני הפסיד אוון כ-40 אלף לירות שטרלינג שהיוו 80% מהונו.

אחרית ימיועריכה

מספר ניסיונות אוטופיים נוספים נעשו בהשראתו של אוון בארצות הברית, ביניהם בלו-ספרינג ליד בלומינגטון באינדיאנה, יילו-ספרינגס באוהיו, פורסטוויל במדינת ניו-יורק ופרויקטים נוספים בניו-יורק, פנסילבניה וטנסי. כמעט כל הניסיונות הללו ננטשו עוד טרם פירוק הניסיון השיתופי בניו-הרמוני. במקביל התפתחו ניסיונות להקמת קהילות אוטופיות ברוח אוון גם בסקוטלנד, שם הקים אברם קומב קהילה כזו באורביסטון ליד גלאזגו - גם ניסיון זה כשל כעבור שנתיים. בתחילת שנות ה-30 הקים בעל אדמות אירי בשם ונדלויר את הקומונה ברלהיין, במחוז קלייר. כעבור שנתיים התפרק הניסוי בשל העובדה שונדלויר שנותן בעלי הקרקע הפסיד אותה בהימורים. ב-1839 נעשה ניסיון קומונלי בשם הרמוני הול בטייתרליי בהמפשייר אנגליה שעוצב על ידי הארכיטקט ג'וזף הנסום וכשל אף הוא.

על אף שערך עוד מספר גיחות לארצות הברית, החל מ-1828 הייתה לונדון מרכז חייו ופעילותו. לאחר מספר חיכוכים עם וויליאם אלן ועם יתר שותפיו ויתר אוון על כל קשריו לניו לנארק. לאחר שמרבית חסכונותיו הושקעו בניו הרמוני שכשלה, ירד אוון ממעמדו. עם זאת המשיך לפעול בזירה הציבורית לקידום שוויון תעשייתי, חינוך לינם לילדים ושיפור תנאי החיים בכפרי התעשייה. הוא ערך הרצאות בנושא באירופה ופרסם עיתון שבועי שתמך ברעיונותיו.

 
דוגמה ל'תווי העבודה' אותם פיתח אוון

ב-1832 פתח אוון את 'המערכת הלאומית לחילופי שווי-ערך לעבודה', מעין בנק זמן במסגרתו ניתן היה להחליף טובין תמורת 'תווי עבודה', במערכת שהחליפה את אמצעי התשלום המקובלים והמתווכים שבהן. מערכת זו פעלה עד יולי 1833. אוון פעל גם במסגרת האיגודים המקצועיים. הוא כהן זמן קצר כמנהיג איגוד הליכוד הלאומי הגדול (Grand National Consolidated Trades Union) עד קריסתו ב-1834.

הביטוי סוציאליזם נכנס לטרמינולוגיה הבריטית בדיוני אגודת כלל המעמדות של כלל הלאומים (the Association of all Classes of all Nations) אותה הקים אוון ב-1835 ושימש כמנהיגה. עמדותיו של אוון זכו להשפעה ניכרת בקרב מעמד הפועלים. עם זאת עד 1846 נראה היה שפעילותו הציבורית דעכה.

לאחר שרוב חייו הזדהה אוון כאתאיסט, בשנת 1854, בגיל 83, התחבר לרעיונות ספירטואליסטיים ואף התנסה בטקסי התקשרות עם נשמותיהם של דמויות שנפטרו.

ב-1857, פרסם אוטוביוגרפיה 'חייו של רוברט אוון', כשנה לפני מותו. בערוב חייו שב אוון לכפר ילדותו ניוטאון בוולש, שם נפטר ב-17 בנובמבר 1858, ונקבר ב-21 בנובמבר. למעט הכנסה קבועה צנועה שקיבל מקרן שיצרו עבורו ילדיו ב-1844, מת אוון בלא כל רכוש.

 
דיוקן של רוברט אוון (1845)

ב-1902 הציבה התנועה הקואופרטיבית אנדרטה לזכרו לצד קברו. תורמים וולשים תרמו פסל בדמותו, שנעשה על ידי הפסל הוולשי סר וויליאם גוסקומב ג'ון למשרדי ספריית העבודה הבינלאומית בז'נבה, שווייץ.

 
כינוס לזכרו לצד קברו בשנות ה-90 של המאה ה-19

נכדתו הייתה רוזמונד דייל אוון אשתו השנייה של לורנס אוליפנט.

לקריאה נוספתעריכה

  • קרל קאוטסקי, פול לפראג ומ' הילקווית, מבשרי הסוציאליזם בזמן החדש: קמפנלה, מורוס, אוון, פורייה, מרחביה: ספריית פועלים, 1951
  • שלום וורם, קומונות ואורחות חייהן, הוצאת עיינות 1968

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא רוברט אוון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 שלום וורם, '''קומונות ואורחות חייהן''', הוצאת עיינות 1968