פתיחת התפריט הראשי

רנצו דה פליצ'ה

היסטוריון איטלקי

רנצו דה פליצ'ה (באיטלקיתRenzo De Felice; ‏8 באפריל 192925 במאי 1996) היה היסטוריון איטלקי, שעסק בעידן הפשיסטי במדינה, וכתב - בין השאר - ביוגרפיה בת 6,000 עמודים וארבעה כרכים על מוסוליני (1965–1997). בספרו טען שמוסוליני היה חדשן מהפכני בנושאי פנים, אך פרגמטי במדיניות החוץ שלו, והמשיך את מדיניות הריאל פוליטיק של איטליה החופשית (1861–1922).[1]

רנצו דה פליצ'ה
Renzo De Felice
דה פליצ'ה, 20 ביולי 1975.
דה פליצ'ה, 20 ביולי 1975.
לידה 8 באפריל 1929
רייטי, ממלכת איטליה
פטירה 25 במאי 1996 (בגיל 67)
רומא, הרפובליקה האיטלקית
עיסוק היסטוריון, כותב
לאום איטלקי
מקום לימודים ספיאנצה - אוניברסיטת רומא עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה איטלקית
סוגה היסטוריה
זרם ספרותי רוויזיוניזם היסטורי
נושאי כתיבה בניטו מוסוליני, איטליה הפאשיסטית ויעקוביניזם
יצירות בולטות היסטוריה של היהודים תחת הפאשיזם (1961)
ביוגרפיה של בניטו מוסוליני (1965–1996)
פרסים והוקרה מסדר ההצטיינות האיטלקי לתרבות ואמנות
אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

דה פליצ'ה נולד בריאטי (Rieti), עיר במרכז איטליה, ולמד אצל פדריקו שאבו ודליו קנטימורי באוניברסיטת רומא ("ספיאנצה"). במהלך לימודיו, דה פליצ'ה היה חבר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (PCI). לאחר שב-1956 דוכאה המהפכה ההונגרית בידי הסובייטים, דה פליצ'ה היה אחד מ-101 אנשי רוח איטלקיים שביקרו בחריפות את המפלגה הקומוניסטית על גיבויה את הסובייטים. הוא עזב את הקומוניסטים והצטרף למפלגה הסוציאליסטית האיטלקית.

חקר הפשיזםעריכה

דה פליצ'ה נודע בשל עבודתו המונומטלית בת ארבעת הכרכים על בניטו מוסוליני, אותה סיים סמוך למותו. רנצו דה פליצ'ה הקים וערך לאורך שנים את כתב העת בעל ההשפעה "Storia Contemporanea" (היסטוריה בת־זמננו). הוא כתב גם על חיי היהודים תחת המשטר הפשיסטי, ועל יעקוביניזם באיטליה.

תחום התעניינותו העיקרי של דה פליצ'ה היה פשיזם. לתפישתו, שאותה פרסם בספר "ראיון על הפשיזם" (1975, (איט')) עם המראיין מיכאל לידין, היו שני דגמי פשיזם: "פשיזם כתנועה אידאולוגית", ו"פשיזם כמשטר". דה פליצ'ה ראה בפשיזם, בעיקר ב"פשיזם כתנועה", אידאולוגיית מעמד-ביניים מהפכנית שלה שורשים עמוקים בנאורות. יתר על כן, דה פליצ'ה התעקש על כך שהפשיזם לא נגרם מפחד מפני מהפכת מעמד פועלים של בני המעמד הבינוני-הנמוך – כפי שנטען בהיסטוריוגרפיה השמאלנית – אלא היה תנועה אסרטיבית שנוצרה בידי בני המעמד הבינוני שחיפשו אחר מקומם הראוי להם. תנועה פרוגרסיבית שפונה אל עבר העתיד, ומטרתה לעצב מודל אדם חדש.[2]

מצד שני, את ה"פשיזם כמשטר" ראה דה פליצ'ה כלא יותר ממדיניותו של מוסוליני – שנטה להשתמש באידאולוגיה פשיסטית רק אם הדבר הועיל למעמדו וכוחו האישי. דה פליצ'ה סבר שיש לראות בפשיזם אידאולוגיה פוליטית תקפה, ולא משהו שיש לדחות באופן פשטני. הוא טען כי מחקרים על פשיזם צריכים לצאת מהוויכוח הפוליטי ולהפוך לנושא מחקר היסטוריוגרפי המבוסס על טענות מדעיות.

יותר מכך, דה פליצ'ה התעקש שאין שום קשר או השוואה תקפה בין הפשיזם האיטלקי לבין הנאציונל-הסוציאליזם הגרמני, שבו ראה דה פליצ'ה אידאולוגיה שונה לחלוטין. זאת עשה באמצעות צמצום ופיחות הקשרים בין התנועות, ותוך הצבעה על ההבדלים ביניהם.[2] מבקרים משמאל תקפו את דה פליצ'ה בשל גישתו, אותה ראו כאוהדת מדי לפאשיזם האיטלקי. אחדים אף האשימוהו בכתיבת כתבי התגוננות לפשיזם.

עבודות נבחרותעריכה

  • Storia degli ebrei italiani sotto il fascismo, 1961.
  • The Jews in Fascist Italy. A History, Enigma Books, 2001. ISBN 978-1-929631-01-8
  • Mussolini, 4 volumes, 1965-1997 (Turin, 1965–97)
vol. 1, Mussolini il rivoluzionario, 1883–1920; vol. 2, Mussolini il fascista, pt. 1, La conquista del potere, 1921–1925, pt. 2, L’organizzazione dello Stato fascista, 1925–1929; vol. 3, Mussolini il duce, pt. 1, Gli anni del consenso, 1929–1936, pt. 2, Lo stato totalitario, 1936–1940; vol. 4, Mussolini l’alleato, 1940–1945, pt. 1, L’Italia in guerra, 1940–1943, bk. 1, Dalla guerra “breve” alla guerra lunga, bk. 2, Crisi e agonia del regime, pt. 2, La guerra civile, 1943–1945.
  • Le interpretazioni del fascismo, 1969.
  • Il fascismo: le interpretazioni dei contemporanei e degli storici, 1970.
  • Intervista sul fascismo, edited by Michael Ledeen, 1975.
  • Ebrei in un paese arabo: gli ebrei nella Libia contemporanea tra colonialismo, nazionalismo arabo e sionismo (1835-1970), 1978.

ספרו שיצא בעברית:

  • רנצו דה פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית: יהודי לוב בין קולוניאליזם, לאומנות ערבית וציונות (1835–1970), תל אביב: ספרית מעריב, 1980

לקריאה נוספתעריכה

  • Ledeen, Michael, "Renzo De Felice and the Controversy over Italian Fascism", Journal of Contemporary History, Volume 11, 1976. pp. 269-283
  • Painter, Borden' "Renzo De Felice and the Historiography of Italian Fascism", American Historical Review, (1990) 95#2 pp. 391-405 in JSTOR
  • Gentile, Emilio, "Renzo de Felice: A Tribute", Journal of Contemporary History 32,2 (1997), pp. 139-151.
  • Knox, MacGregor, "The Fascist Regime, Its Foreign Policy and Its Wars: An 'Anti-anti-fascist' Orthodoxy?", Contemporary European History, Volume 4, Issue # 3, 1995; pages 347-365
  • Simoncelli, Paolo (2001). Renzo De Felice: la formazione intellettuale. Le Lettere. ISBN 978-88-7166-602-0.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא רנצו דה פליצ'ה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ James Burgwyn, "Renzo De Felice and Mussolini's Foreign Policy: Pragmatism vs.
  2. ^ 2.0 2.1 מנואלה קונסוני, "זיכרון ושכחה: ההיסטוריוגרפיה האיטלקית והעבר הפשיסטי", זמנים: רבעון להיסטוריה 81 (חורף 2002–2003), עמ' 96