רצח מנהיגי יהדות לבנון (1984–1986)
רצח מנהיגי יהדות לבנון הוא שרשרת חטיפות ורציחות של שבעה עד שנים עשר[1] ממנהיגי יהדות לבנון, שבוצעו בשנים 1984–1986 על ידי חזבאללה. מסע החטיפות והרציחות הביא בסופו של דבר לחיסולה המעשי של יהדות לבנון וכיום חיים במדינה רק יהודים מעטים, ככל הנראה פחות ממאה.
רקע עריכה
בראשית שנות הששים של המאה ה-20 חיו בלבנון כ־9,000 יהודים. היחס כלפיהם היה סביר למדי עד אותה עת, אולם הוא הלך והורע במהלך השנים, וככל שהוחמר, כן גברה הגירתם-בריחתם מהמדינה. ב-1971 נחטף בביירות בידי סוכנים סורים מזכיר הקהילה היהודית הלבנונית, פרופסור אלברט אליה, בן 69. הוא הוחזק בדמשק יחד עם יהודים שניסו לעזוב את סוריה, והוצא שם להורג. כשהחלה מלחמת האזרחים בלבנון, ב-1975 נשארו בקהילה היהודית רק כ־1,800 נפש. הם האמינו שקשריהם עם שכניהם המוסלמים והנוצרים יגנו עליהם והקפידו להימנע ככל האפשר, מכל קשר עם ישראל. ב-6 ביוני 1982 פלשה ישראל ללבנון ובכך החלה מלחמת לבנון הראשונה.
חטיפות ורצח עריכה
ארגון הטרור חזבאללה הוקם מעשית כבר ביוני 1982, אך רשמית זה קרה רק בספטמבר 1984. כחודש בלבד לפני הקמתו הרשמית, ב-15 באוגוסט 1984 חטף חזבאללה את המנהיג היהודי הלבנוני הראשון – סאלים ג'אמוס, בן 45, נשוי ואב לשלושה ילדים, המזכיר הכללי של הקהילה היהודית הלבנונית. שלושה חמושים הוציאו אותו ממכוניתו, סמוך לבית הכנסת ומרכז הקהילה, ששכן ברובע ואדי אבו ג'מיל (חארת' אל יאהוד) במערב ביירות[2]. צה"ל, שכבש את אותו אזור במבצע שלום הגליל, כבר נסוג משם כשנה קודם לכן. גופתו של ג'אמוס לא נמצאה מעולם והוא הוכר כ"הרוג מלכות" רק כשלוש עשרה שנים מאוחר יותר[3].
בינואר 1985 החליטה ממשלת האחדות הלאומית בישראל, בראשות שמעון פרס (כשנה וחצי לפני הרוטציה עם יצחק שמיר), על נסיגה ממרבית לבנון, שהייתה אז עדיין תחת כיבוש ישראלי, אל "רצועת הביטחון". הנסיגה ההדרגתית הסתיימה ביוני 1985, כשלוש שנים לאחר שוך הקרבות וסיום המלחמה באופן רשמי. עם זאת, חזבאללה וגורמים לבנוניים אחרים המשיכו לדרוש נסיגה מלאה של כל הכוחות הישראליים מלבנון וכן שחרורם של כל המחבלים שישראל ו/או בני בריתה, צבא דרום לבנון המשיכו להחזיק במעצר.
ב-29 במרץ 1985, בתוך לילה אחד, נחטפו לפחות ארבעה או חמישה יהודים, מראשי הקהילה[4]. איש מהם לא חזר חי לביתו, אך רק חלק מהגופות נמצאו בסופו של דבר. בין החטופים היו: יצחק ששון, בן 65, נשיא הקהילה, שנחטף כשנסע בדרך לביתו משדה התעופה הבינלאומי של ביירות, ד"ר אלי חאלק, רופא ילדים בן 52, סגן נשיא הקהילה ומרצה בבית הספר לרפואה של ביירות, שנודע כ"רופא העניים" בשל טיפולו המסור בילדי הפליטים השיעים דווקא, נחטף מביתו במערב ביירות, אלי סרור, בן 68, מהחברה קדישא של הקהילה, חיים כהן חלאלה, בן 39 (אביו של ד"ר אדי כהן), רואה חשבון וסוחר, שנחטף בכניסה לביתו, קלמנט דנה ועוד.
כחודש אחרי אותו ליל חטיפות נעלם גם יצחק טראב, בן 70, פרופ' (אמריטוס) למתמטיקה, מה-Ecole des Lettres Francaises de Beyrouth. נסיבות היעלמותו ומועדה המדויק לא נודעו. ביולי 1985 נחטף ראול מזרחי, ממלא מקומו של יצחק ששון כנשיא הקהילה. כעבור עשרה ימים נמצאה גופתו.
בספטמבר 1985 נוצר קשר ראשון בין החוטפים למשפחות הנחטפים, כאשר אשתו של ד"ר אלי חאלק קיבלה ממנו ומיצחק ששון שיחת טלפון, בה סיפרו שהם וכמה מהמנהיגים היהודים החטופים האחרים, מוחזקים יחדיו ועדיין בחיים.
בנובמבר 1985, ארגון "כיסוי" של חזבאללה, שקרא לעצמו "ארגון המדוכאים עלי אדמות" (al-Mustada’afin fil al-Ard), נטל אחריות לחטיפת היהודים. הוא שלח מכתב לעיתון א-נהאר הלבנוני, העיתון הנפוץ ביותר בלבנון עד היום וצירף אליו תמונות של ארבעה מהיהודים החטופים. במכתב נטען, שהיהודים הם סוכני המוסד, והועלתה דרישה שישראל תשלים את נסיגתה מכל לבנון ותשחרר 300 מחבלים שהוחזקו על ידה ו/או על ידי צד"ל באותה עת. היהודים החטופים, שתמונתם צורפה למכתב, היו: יצחק ששון, אלי סרור, חיים כהן חלאלה ויצחק טראב. לא הוזכר במכתב איש משאר החטופים[5][4].
ממשלת האחדות הלאומית של ישראל, עדיין תחת הנהגתו של ראש הממשלה שמעון פרס, סירבה אף להיכנס למשא ומתן, קל וחומר לשחרר את המחבלים וחזבאללה החליט להרוג את היהודים, שהותיר בידיו בחיים עד אז. חיים כהן חלאלה היה הראשון מהארבעה, שנרצח. בדצמבר 1985 הושלכה גופתו, בפינת רחוב בביירות, כשהוא ירוי בראשו. זמן קצר אחר כך, ב-31 בדצמבר 1985 נמצאה גם גופתו של יצחק טראב[6][7].
ב-15 בפברואר 1986 חטף חזבאללה במערב ביירות את יהודה בניסטי, בן 68, לשעבר מנהל בבנק ספרא, ביירות, ואת בנו, איברהים בניסטי, רופא יהודי בן 34. בן נוסף, יוסוף בניסטי נחטף עוד קודם לכן במועד בלתי ידוע. גורלו של אחד מהשלושה בלבד, איברהים בניסטי ידוע כיום בוודאות, גופתו נמצאה כעבור ימים אחדים. הוא הוכה ועונה קשות ולאחר מכן נחנק ונורה למוות. כשבוע אחר כך, עדיין בפברואר, הודיעו החוטפים שאכן מימשו את איומיהם עד הסוף ורצחו גם את ד"ר אלי חאלק. הם אף שלחו לעיתונים צילום של גופתו לאחר הירי בראשו, אף כי הגופה עצמה מעולם לא נמצאה[8]. החוטפים דרשו שחרור מחבלים שנאסרו על ידי ישראל, כנגד שחרור הגופה[9]. מדיווחי חטופים אחרים, אמריקנים וצרפתים מסתבר שד"ר חלאק היה הרופא שטיפל בהם. הוא נרצח רק אחרי שחזבאללה חטפו רופא אחר שיחליפו.
איש מהחטופים האחרים לא נמצא וגורלם לא נודע בוודאות עד היום.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- The True Story of a Ground Soldier in the CIA's War On Terrorism, Robert Baer, הוצאת קראון, 2002
- ד"ר אדי כהן, "נכבה" שלנו: לזכור את יהודי לבנון, ישראל היום, 3 בדצמבר 2018
קישורים חיצוניים עריכה
- "Memorial Service for Murdered Lebanese Jews", באתר JTA, ינואר 1986
- סגן שר החוץ רוני מילוא – תשובה לשאילתא בכנסת, 8 בינואר 1986
- "JEWS IN LEBANON URGED TO GET OUT", הניו יורק טיימס, 24 בפברואר 1986
- "Anti-Jewish Terror Mounts Alarmingly", The Jewish Floridian of South County, מרץ 1986
הערות שוליים עריכה
- ^ מקורות שונים נוקבים במספרים שונים. בינואר 1986 אמר סגן שר החוץ דאז, רוני מילוא, בתשובה לשאילתא בכנסת, שמדובר בשבעה חטופים, מהם ידוע בוודאות רק על שני נרצחים, אבל מהפירוט השמי שניתן בהמשך ברור שמדובר ביותר מכך
- ^ "The Lebanese Jewish Seven", אוקטובר 1985
- ^ פרוטוקול דיון בדצמבר 1997 בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, בו הוצעה ההכרה כאמור
- ^ 1 2 ריאיון עם ד"ר אדי כהן, שאביו היה אחד החטופים באותו לילה. לגבי מספר החטופים וגם לגבי התאריך המדויק יש כמה גרסאות
- ^ על פי כתבה ממעריב מ-18 בנובמבר 1985, ארגון קש שיעי של חזבאללה הודיע בביירות: נשחרר 4 בני ערובה יהודים בעד 300 מחבלים שבידי צה"ל
- ^ "Police Find Body of Missing Lebanese Jew", AP, ינואר 1986
- ^ "The Force of Prejudice: On Racism and Its Doubles", בעמ' 114
- ^ "Fourth Lebanese Jew Reported Killed", JTA פברואר 1986
- ^ "Beirut Doctor's Wife Challenges Captors", לוס אנג'לס טיימס, 28 בפברואר 1986