שבת סורו מני היא קינה קדומה מהקינות לתשעה באב שחיבר רבי אלעזר בירבי קליר, הפותחת את סדר הקינות שנאמרות במסגרת תפילת שחרית של תשעה באב במנהגי אשכנז ובמנהג איטליה. הקינה היא השלמה של הקרובה לתשעה באב 'זכור איכה', הנהוגה בנוסח איטליה.[1]
שָׁבַת סוּרוּ מֶנִּי
|
שָׁבַת סוּרוּ מֶנִּי שִׁמְעוּנִי עוֹבְרַי (נ"א עוֹכְרַי).
סְחִי וּמָאוֹס הֱשִׂימוּנִי בְּעֶדְרֵי חֲבֵרַי.
סַכּוֹתָה מִשְׁכָּן מִסְּכוֹת דְּבִירַי.
סַכּוֹתָ וְהֻבְלָגוּ גִּבּוֹרַי.
סָפְקוּ כַף וּמָעֲדוּ אֵבָרַי.
כְּסִלָּה כָל אַבִּירַי:
נָפְלָה עוֹדֵינוּ (נ"א עוֹדֶנָה) בְּצוּל (נ"א בְּחוּג) דְּכוּיָה.
עֵינִי חִכְּתָה לַחֲזוֹן בֶּן בֶּרֶכְיָה.
עַד פִּלְאֵי גִּלְגָּל חֲבוּיָה (נ"א חֲכוּיָה).
עֵינִי מְעוֹלֶלֶת בִּיוָנִית נְכוּיָה.
עָשָׂה וְנִחַם וַיִּקְרָא לַבְּכִיָּה.
וְנָם עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה:
עַל פְּנֵי פְרָת נֻפְּצוּ חֲסִידֶיהָ.
פַּלְגֵי סוּף זָכְרָה כְּעָרוּ יְסוֹדֶיהָ.
פַּחַד חֵטְא שִׁילֹה תָּכַף סוֹדֶיהָ.
פָּצוּ חֲזִירֵי יַעַר אַיֵּה חֲסִידֶיהָ.
פָּצוּ מַעֲשֵׂה עֶרְיָה לְנִדֶּיהָ.
פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ:
עַל הַר צִיּוֹן צָדוּ שְׁאוֹנֵי מְדָנַי.
צָפוּ עַל רֹאשִׁי זְדוֹנַי.
צָמְתוּ בְנֹב לַעֲמֹד זְדוֹנַי.
צֹד נָצַרְתָּ לְעוֹרֵר מְדָנַי.
צָעַק עַמִּי בִּימֵי בֶן דִּינַי.
צַדִּיק הוּא יְיָ:
אַתָּה קַלִּים הִכְבַּדְתָּ וּמֵעֶדְיִי עֵרְמוּנִי.
קֵרַבְתָּ בֹּא אֵלַי וַיַּחֲרִימוּנִי.
קָרָאתִי לְיוֹשְׁבֵי גִּבְעוֹן עוֹד הֵם זֵרְמוּנִי.
קוֹלִי לְהַשְׁמִיעַ בַּעֲרָב הִגְרִימוּנִי.
קוּמִי עֲבוֹרִי בְּהָתֵל הֶעֱרִימוּנִי.
קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי:
לָמָּה רוּחַ אַפֵּינוּ לָטֶבַח שָׁמָרוּ.
רָאִיתָ כִּי כְתַנּוּר עוֹרֵנוּ כָּמָרוּ.
רָאִיתָ כִּי עָמָל וָכַעַס בְּאִוּוּיָךְ גָּמָרוּ.
רַבְתָּ בְּיַד יְחֶזְקֵאל לִנְקֹם כְּמוֹ מָרוּ.
רְאֵה וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי אָמָרוּ.
רְאֵה יְיָ כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ:
הֲשִׁיבֵנוּ שִׂישִׂי שִׁמַּע לְגוֹי צֵאָנִי.
שִׁבְתָּם רְמוֹס חֲצֵרַי לְהַדְכִּיאֵנִי.
שִׂפְתֵי מְשׁוֹרְרֵי דְבִיר דָּמְמוּ לְהַדְאִיבֵנִי.
שָׁמַעְתָּ זְמוֹרוֹת אַף הֵכִין לְטַאְטְאֵנִי.
שָׁכְבוּ וְנָדוּ חָצָץ לְהַבְרִיאֵנִי.
שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי:
כִּי תָּם חַקְתָּ בְּכֵס אוֹפַנֶּיךָ.
תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל כְּאָז חֲזוֹת פָּנֶיךָ.
תִּרְדּוֹף לְצַלְמוֹן יוֹעֲצֵי (רַע) עַל צְפוּנֶיךָ.
תִּתֵּן לְהַבְהַב נוֹתְצֵי פְּנִינֶיךָ.
תִּקְרָא לְשַׁכְּרָם כּוֹס כָּמוּס בְּפָנֶיךָ.
תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ:
תָּבֹא אֶל צַר אֲשֶׁר כִּלָּנוּ.
לִמְבוֹא חֲמָת בְּחֵמָה נִהֲלָנוּ.
עַד לַחֲלַח וְחָבוֹר הִגְלָנוּ.
זָקֵן וּבָחוּר וּבְתוּלָה כְּבָלָנוּ.
רָם הַבֶּט נָא עַמְּךָ כֻּלָּנוּ.
זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה לָנוּ:
|
|
|
|
|
הקינה חוברה על יסוד פסוקי מגילת איכה, כאשר כל קטע בה מתחיל במילה הפותחת את אחד הפסוקים מפרק ה', המסיימים את המגילה, החל מהפסוק "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ".[2]
הקינה בנויה בסגנון כפילת אותיות האלף-בית שש פעמים, כנגד כפילת אותיות האלף-בית שש פעמים במגילת איכה. בשל כך, הכפילה הראשונה (לדוגמה: "סורו") היא המילה שבה מתחיל הפסוק המייצג את האות המסוימת בפרק ד', שלוש הכפילות הבאות (לדוגמה: "סחי", "סכותה" "סכות") הן המילים שבהן מתחילים הפסוקים המייצגים את האות המסוימת בפרק ג', הכפילה החמישית (לדוגמה: "ספקו") היא המילה שבה מתחיל הפסוק המייצג את האות המסוימת בפרק ב' והכפילה השישית (לדוגמה: "סילה") היא המילה שבה מתחיל הפסוק המייצג את האות המסוימת בפרק א'.
הקינה מתחילה מכפילת האות סמך, שהיא האות ה-15 באלפבית העברי, כשם שהפסוק "שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ" הוא הפסוק ה-15 בפרק החמישי שבאיכה. בתום כפילת האותיות מופיע אקרוסטיכון של שם מחבר הקינה, אלעזר.
- ^ יש שכתבו בטעות שהיא השלחמת קרובת 'אאביך ביום מבך' הנאמרת במנהג אשכנז המערבי. אבל העבודה שהיא השלמה של 'זכור איכה' ניכרת במבנה הקינה, כגון בהתחלתה באמצע הא"ב, באות ס', וכן בשילוב ראשי פסוקי איכה בתוכה, הדומה לאופן שילובם בקרובה; וגם בתוכן הקינה, כגון שהיא ממשיכה לרמוז למשמרות הכהונה שלא נרמזו בארבעה עשר בתי הקרובה.
- ^ מגילת איכה, פרק ה', פסוק ט"ו
